מנחת פתים חושן משפט רסז

קדושין ר"פ האומר שהביא בשם הרשב"א ז"ל באשה שקיבלה קדושין שתהי' מקודשת לאחר ל' וחזרה בה בתוך ל' דבטלו הקדושין ומזה דן הרשב"א דה"ה בפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אף שמת בתוך ל' אין קדושי הראשון חלין דהא כבר חזרה בה, והר"ן חולק ע"ז דבקיבלה קדושין מאחר ל"ד לחזרה דאמרינן דדעתה הי' שבאם יהי' אפשר שיחולו קדושין הראשונים לאחר ל' יחולו כיון דלא הדרא בה בפירוש יעו"ש הרי דאנו מתרצין הדברים שאין כאן חזרה ומכ"ש כאן דאיכא חזקה דשליח עושה שליחותו כל שלא חזרו בם בפני עדים בפירוש בודאי נתנו האפערט גם על דעת השלישי ומה שכתבו ע"ש הי' כדי שיהיו בטוחים בהחובות שיתן הוא שליש וכנ"ל:

ובגוף דברי הר"ן הנ"ל ראיתי במח"א ה' שלוחין סי' י"ט שהקשה עליו דהא בב"מ דף י' דמוקי עולא למתניתין דראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה היינו בדאמר תחילה יעו"ש הרי אף דקיבל עליו השליחות אפ"ה נאמן אח"כ לומר שלעצמו הגביה ולעשות עצמו רמאי יעו"ש. והנה לדברי הנה"מ סי' רפ"ג ס"ק שכתב דדוקא במקח הו"ל רמאי כדין עני המהפך בחררה אבל במציאה דל"ש דין מני המהפך בחררה לשיטת התוס' וכמה פוסקים גם השליח שהגביה לעצמו לא יקרא רמאי יעו"ש לק"מ קושי' המח"א אבל דברי הנה"מ תמוהים דהא לשיטת הפוסקים דבמציאה וכל דבר שאינו מצוי לקנות ל"ש דין עני המהפך בחררה ממילא לדידהו גם בקידושי אשה ל"ש דין עני המהפך בחררה כמ"ש הנוב"י מה"ת חאה"ע סי' ע"א והא להדיא אמרינן בר"פ האומר דהעושה שליח לקדש לו אשה וקידשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי. אמנם בעיקר קושי' המח"א הנ"ל תמהני שלא הביא מהטור סי' רס"ט וש"ע שם דבאומר לחבירו זכה לי אינו נאמן לומר דלעצמו הגביה וה"נ בנידון הר"ן הנ"ל שעשה שליח לקנות לו קרקע הו"ל כאומר זכה לי וע' בב"ח סי' רפ"ג מ"ש ע"ד הרמ"ה שבטור שם. הן אמת שבגוף דברי הטור כבר העיר הש"ך שם דהא לעולא הוי ס"ל דתנה לי הוי כזכה לי ואפ"ה נאמן באומר אני זכיתי בה תחילה וא"כ ה"ה לדידן בזכה לי יעו"ש ולענ"ד נראה דשיטת הטור דאף דלעולא תנה לי הוי כזכה לי היינו שבמלת תנה לי נכלל ג"כ שיזכה בשבילו בהגבהתו אבל עכ"פ גם לעולא מלת תנה אינו מוצא ממשמעותו שעשאו שליח ג"כ ליתנו לידו אבל באומר זכה לי לבד בזה אינו עושה אותו שליח כלל שמביא לו החפץ רק שיזכה החפץ בעדו. והשתא נראה דהא כבר ביארתי דטעם הר"ן דאינו נאמן לומר שקנה לעצמו היינו משום דחזקה שליח עושה שליחותו כיון דכבר השליחות עשוי לפנינו והא תינח באומר זכה לי או קנה לי דכיון שהגביה החפץ או קנאו כבר עשה השליחות בודאי אמרינן חזקה דעשה שליחותו ואף דחזינן עכשיו דחוזר בו ואינו רוצה ליתן לו החפץ מכ"מ עכשיו כבר אינו שליחו ומיד בהגבהתו כלתה שליחותו ובגוף השליחות אין לנו שום הוכחה שלא קיים הבטחתו אבל באומר תנה לי לעולא נהי דתנה לי הוי כזכה לי אבל עכ"פ לא כלתה השליחות עד שיתנו ליד המשלח דהא אמר תנה לי וכיון דעכשיו אינו רוצה ליתן לו וחזינן מזה שאינו מקיים שליחותו ממילא איתרע לי' חזקתו ונאמן נמי לומר שגם בשעת הגבהה לא הגביה בשביל המשלח וא"ש:

ובגוף דברי הר"ן הנ"ל שהובא בסי' רפ"ג סעי' ב' שכתב בטעמא דבמקח ידוע אינו נאמן לומר לעצמי לקחתי משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב יש להעיר דהא בקדושין דף מ"ה אמרינן בההוא דאמר לקרובאי והיא אמרה לקרובה כפתו ואודי אדאכיל ושתי אתא קרובי' באיגרא וקידשה אמר אביי בהא ל"ח שמא נתרצה האב דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב רבא אמר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה יעו"ש ובודאי אנן קיי"ל כרבא הרי דלא סמכינן אהך טעמא דשארית ישראל וכזה יש להעיר על התוס' קדושין נ"ב ד"ה הלכתא בשם ר"ת שכ' דבשדיך או נתרצה בפה לפלונית לא חיישינן אח"כ כקידש סתם שמא לאחרת כיון דשארית ישראל לא יעשו עולה יעו"ש והא אנן לא קיי"ל כאביי ואפשר לומר בזה לפי מה שהעלה הח"ץ סי' ע' דאף דבמכירי כהונה אסור לחזור בו מכ"מ כשרוצה ליתן לקרוב שלו מותר לחזור יעו"ש שהאריך בראיות עצומות. והא דבמכירי כהונה אסור לחזור בו היא ג"כ מטעם דשארית לא יעשו עולה וגו' כמפורש בב"מ מ"ט. והנה כבר כתב הח"ץ שם דכמו דלענין צדקה הקרוב קרוב קודם ה"ה לכל דבר שאפשר לזכות בו לאחר הקרוב קודם וה"ה לענין נשואין כשרוצה להשיא בתו בודאי מצוה יותר בקרובו ומקרא מלא היא טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר והדבר פשוט דלענין צדקה קרובי הבעל קודמים לקרובי אשתו כמ"ש בפ"ת יו"ד סי' רנ"א ס"ק ב' וא"כ ה"ה האב שמשיא בתו הקרוב שלו קודם ולכך לא סמיך רבא בזה אהך טעמא דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב דבשביל קרובו שפיר מותר לחזור בו אבל במקום דאסור לחזור בו באמת גם לרבא סמכינן אהך טעמא וא"ש דברי התוס' והר"ן מיהו על הר"ן בלא"ה לק"מ דכבר כתבתי לעיל דכונת הר"ן היא נמי מטעם חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דכבר עשוי השליחות לפנינו אינו נאמן לומר שחזר בו לעשות עצמו רמאי ולמיעקר החזקה אבל שם בקידושין מ"ה דליכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו לא סמכינן אהך טעמא לחוד דשארית ישראל. ובזה ניחא נמי להר"ן דלא תקשה הא גם בשידך ואח"כ קידש סתם חוששין שמא אחרת קידש כמבואר באה"ע סי' ל"ז דלא קיי"ל כר"ת הנ"ל ולא סמכינן אהך סברא דשארית ישראל וע"כ דהא דסמיך עלה הר"ן ובש"ע סי' רפ"ג היינו משום דאיכא נמי חזקה דשע"ש. ובאמת בס"ד אשכחן דאף בלי טעמא דחזקה שע"ש לא חיישינן כלל לחזרה וכהא דאמרינן בב"מ דף ט"ו במכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה דקנאה הלוקח דניחא לי' דליקו בהימנותא והכי קיי"ל בחו"מ סי' שע"ד ובודאי דאם אמר בפירוש קודם שקנה שקונה לעצמו דלא קנאה הנגזל ואפ"ה אינו נאמן לומר שחזר בו וקנה לעצמו וע' תוס' ב"ב קכ"ג ד"ה הכא דבמכירי כהונה הוי כמוחזק לענין בכור כיון דאסור לחזור בו אף דאם חזר בו מועיל יעו"ש וע' בקצה"ח סי' רנ"ג ס"ק ב' בשם תוס' ורמב"ן דלחזרה לא חיישינן והשיג על הש"ך סי' קי"ב יעו"ש:

ועוד נראה לענ"ד דבנ"ד אמרינן בודאי שבשעת נתינת האפערט השני הי' כונתו לזכות גם להשלישי ואינם נאמנים לומר שחזרו בהם דהא בב"מ דף י' אמרינן אלא לאו הא קי"ל רישא דאמר תחילה ופירש"י ז"ל ואשמועינן סיפא דאם משנתנה לו טען אותה טענה ואמר אני הגבהתי' מתחלה לצרכי לא אמר כלום דגלי אדעתי' כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה יעו"ש הרי מבואר מרש"י ז"ל דהא דמשנתנה לו ואמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום אין הטעם דמשום דכיון דנתן לו זכה מכח הנתינה דהנותן סתם דעתו לפקדון ולא למתנה אלא דכיון דאח"כ נהנה לו בזה גלי אדעתי' דגם מעיקרא אדעתא דהאי אגבהה וכ"כ הנה"מ בביאור דברי רש"י הנ"ל בסו"ס רס"ט א"כ הר"נ בנ"ד כיון דגם לאחר האפערט השני עשו ת"כ וגם לקחו מאתו מעות בזה גלי דעתייהו דגם מעיקרא בעת נתינת האפערט גם אדעתא דידי' נתנו, ובגוף דברי רש"י ע' קצה"ח סי' שס"ג ס"ק ט' שהביא מחלוקת הפוסקים בנותן לחבירו מעות בסתם אם הוי פקדון או מתנה ולפלא שלא העיר מרש"י הנ"ל וע' חת"ס חאה"ע סי' פ"ב ובהג' רב"פ סי' רמ"ו בחו"מ. אבל גוף דברי רש"י הנ"ל צ"ע דסותר א"ע לפירושו במשנה שם דף י' ע"א דז"ל במשנה