מנחת פתים חושן משפט רסה

על דבריו ע' בסמ"ע ונה"מ וע' בשט"מ שם בסוגיא בשם ת"י ורבינו פירש דלאו בדוקא משום ריבוי שטרות אלא משום שדרך להקפיד כשהשליח עיבר ע"ד ומגרע שליחותו כו' יעו"ש ובב"י אה"ע סו"ס ק"ג:

סי' קפ"ג סעי' א' ע' סמ"ע שכתב דאפילו בכה"ג יש עליו תרעומת צ"ע דמדברי הר"ן המובא בב"י ובהג"ה סעי' ב' מוכח להיפוך:

סעי' ב' בהגה ודאי מעיקרא קנאה למשלח וצ"ע בשלח ישראל לישראל לקנות כו מעכו"ם קרקע ידוע אם יכול השליח ליקחה לעצמו דהא אף שמעיקרא קנאה למשלח אין שליחות לעכו"ם ואנן שלוחו של המזכה בעינן כאשר האריך בקהי"ע ערך זכי' מדברי תוס' ב"מ ע"א ד"ה בשלמא שאין ישראל זוכה לישראל חבירו מיד עכו"ם, ואף שבמח"א ה' שלוחין סי' ט"ו כתב דבכה"ג לא בעינן שליחות כלל כדאמרינן בקידושין כ"ג דכסף קבלת רבו גרמה לו והיינו אף שנותן כסף שלו לשיחרור העבד כשיקבל הכסף נשתחרר העבד וה"נ אף שנותן השליח כסף שלו עבור הלוקח והעכו"ם מקבל הכסף נקנה לו יעו"ש מכ"מ האי טעמא לא שייך רק בהודיע לגוי המוכר שקנה בשביל משלחו אבל בקנה סתם גם המח"א מודה יעו"ש וגם בקנה בשם משלח ונתן כסף שלו פיקפק עליו בקהי"ע שם דל"ד לשיחרור משום דעבד משתחרר בע"כ ומכ"מ לדינא כראה דאפילו נתן השליח כסף שלו ולא נתן למשלח אפ"ה אין רשות לשליח ליקח המקח לעצמו דהא בקרקע ידוע דהוי רמאי ודאי קנה עבור משלחו וא"כ השליח ודאי לא קנה הקרקע דהא לא כיון לקנות לעצמו וע' במגן האלף סו"ס תמ"ח והמשלח איכא עכ"פ ספיקא דלמא קנאה דהא לדעת ריטב"א בב"מ ע"א ישראל לישראל נעשה שליח לזכות מגוי וכ"ה דעת רוב הפוסקים כמ"ש המח"א ה' שלוחין סי' י"ג וכן מצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב סי' רצ"ד ובתשו' ר"ח או"ז סי' קס"ח בשם אבי העזרי יעו"ש וכיון דנכסי גוי הוי כהפקר וכבר זכה המשלח עכ"פ מספק תו כשרוצה אח"כ אחר לזכות מוציאין ממנו וכדאי' בחו"מ סי' רנ"ג סעי' כ"ד גבי הפקיר ארנקי מיהו בח"ץ שם בהגהותיו לט"ז כתב דהאי דינא היא רק במטלטלין ולא בקרקע אמנם יש לומר כיון דשיטת רוב הפוסקים דזכה המשלח לא מצי השליח לתופסו ולומר קים לי כשיטת תוס' דטעמא דקי"ל נגד רבים משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וזה לא שייך אלא היכא דמדעתו בא לידו בהיתר משא"כ בנ"ד וכעין שכ' תוס' כתובות ט"ו ד"ה להחזיר יעו"ש וגם יש לומר דממ"נ אם לא זכה הישראל א"כ עדיין של גוי היא והו"ל משל גוי ושל ישראל מספק דבודאי אסור לזכות בו כמ"ש כה"מ סו"ס קצ"ד וע' לקמן סעי' ד' בהג"ה בראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד כראה דמיירי בסחורה מגוי ואפ"ה קנה ראובן ומוכח דישראל זוכה לישראל מעכו"ם ואפשר דשם שאני דהוא שותף ומגו דזכה לנפשו זכה לחברי' וע' בתשו' בית שלמה חו"מ סי' ק"ב ודבריו תמוהים בעיני ובאם נתן המשלח מעותיו לשליח לקנות מגוי כתב במח"א ה' שלוחין סי' ט"ו דבכל גוני קנה המשלח דמעותיו קנו לו ודעת המוכר על בעל המעות וע' בנה"מ סי' קפ"ב ס"ק ב' ובחיבורי מ"פ ליו"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז בתשובתי שם מ"ש ע"ד כה"מ הנ"ל וע' תומים סי' ק"ה ס"ק ד' וז"ל ואי לא תימא הכי ישראל שאמר לשלוחו קנה לי חטין מגוי וקנהו יהיה הפקר כו' יעו"ש ומוכח דפשיטא לי' דקנהו המשלח מיהו בתומים שם לא נחית כלל לסברת תוס' ב"מ ע"א דבעינן שלוחו של המזכה כמ"ש עליו בנה"מ ר"ס ק"ה מיהו לדינא נראה דהסכמת רוב הפוסקים דישראל ששלח לישראל לקנות מגוי קנה המשלח דשלוחו של ישראל הוא ומ"ש ברי"ו סי' ק"ה הובא בתומים דאין שליחות לגוי כבר כתבתי לעיל דמתשו' מהר"ם ב"ב מבואר איפכא ונראה דכתבו שם רק לסניף לטעמים אחרים וע' קצה"ח סי' ק"ה. ובגוף הדין דבקרקע ידוע אינו נאמן לומר שקנה לעצמו צ"ע דזה סותר הדין דלקמן סעי' ד' בהג"ה וע' נה"מ שם ולכאורה יש לומר דכאן מיירי שעכ"פ המשלח נתן מעות לשליח לקנות ובזה אף דהשליח קנה במעותיו אפ"ה היא של המשלח אבל בסעי' ד' מיירי בלא נתן לו מעות אבל במקור הדין דכאן בר"ן פ"ב דקידושין במשנה דמקדש אשה ובתה מבואר דאף בלא נתן לו מעות ג"כ הדין כן דהא הר"ן כתב שם כן בבוגרות שעשתה לאביה שליח לקבל לה קדושין מפליכי דאינו נאמן האב אח"כ לומר שקיבל לבתו קטנה יעו"ש ואולי שאני שם דא"צ למעות בשליחות זה אבל באומר לקנות לו שדה וכדומה דצריך מעות ולא נתן לו והשליח קנה ממעותיו נאמן לומר שלעצמו קנה. וע' בש"ך ס"ק ז' בשם הב"ח שמחלק בין עשה מעמד גמור יעו"ש והמעיין בב"ח יראה כונתו דרמ"א בסעי' ד' מיירי בלא עשאו שליח בהחלט שיקנה לשותפות רק ששאל לו אם יסכים והוא נתרצה שיהיו בשותפות אבל בעשאו שליח בפירוש לקנות עבור שניהם או ששמעון אמר בפירוש שיקנה עבור שניהם לא יוכל לחזור בו יעו"ש:

סעי' ג' וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ע' בט"ז טעם לזה ודבריו תמוהים דהא להדיא חזר בו וע' בפ"ת ס"ק ה'. ונראה עיקר הטעם כמ"ש בנה"מ ס"ק ד' משום דדעת מוכר להקנות לבעל המעות יעו"ש ולפי"ז בהודיע למוכר בשעת נתינת המעות שקונה בשביל עצמו ולא בשביל משלחו אף שנתן מעות המשלח קנה לעצמו לכ"ע ונפלאתי מאד על הסמ"ע ס"ק י"ב שכתב שם דבעינן זקפו עליו במלוה דאל"כ הא פסק המחבר דהמקח היא של המשלח יעו"ש דהא שם מיירי בהודיע למוכר שקונה בשביל עצמו ובזה לכ"ע קנה השליח ובנה"מ כאן ס"ק ד' הביא דברי הסמ"ע להוכיח ממנו דאפילו בהודיע למוכר המקח של המשלח יעו"ש ותמהני מאד דלפי טעמו של נה"מ בדעת י"א בהודיע למוכר ודאי קנה השליח ודברי הסמ"ע היא כתיובתא לדבריו אבל נראה עיקר כדברי נה"מ וטעמו בדעת י"א כי אין לנו בדעת י"א שום טעם אחר זולת סברת נה"מ דדעת מוכר לבעל המעות וממילא בהודיע למוכר שקונה לעצמו קנה השליח גם לי"א ודברי הסמ"ע צ"ע. אמנם בטעם הי"א קמא דהשליח קנה לעצמו א"צ לטעם נה"מ דכיון דגזלו נעשה הוא בעל המעות. אלא דטעמייהו דהמוכר מכוין להקנות עפ"י דעת השליח ואין לו עסק בבעל המעות כמבואר בתשו' רשב"א בת"א סי' שפ"ט והרמ"ה שהובא לקמן סעי' ד' לכאורה ע"כ פליג על י"א קמא דהא סובר דדעת מוכר אכן נראה דנידון הרמ"ה שאני דבשעת נתינת הכסף היה גם דעת השליח גופא על בעל המעות והקנה המוכר לדעתו ולכך אף דבשעת משיכה הדר בי' השליח מכ"מ מוכר לא הדר בי' אבל בדין דכאן יכול הרמ"ה לסבור גם כי"א קמאי ודוק:

סעי' ד' עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנוי לי' לכאורה נראה לפי דעת הט"ז דמיירי הכא בהודיע מקודם למוכר שקונה לראובן וא"כ עכשיו נהי דשליח קניא דמוכר הדר בי' מכ"מ חייב המוכר לקבל מי שפרע נגד המשלח דאע"ג דכבר מכר החפץ צריך לקבל מ"ש כמבואר סי' רכ"ב ועמ"ש שם ואולי מה"ט נאדי הסמ"ע מפירוש הט"ז ודו"ק. וע' בנה"מ ס"ק ה' דמוכח מדבריו דאם נתן מעות לשליח לקנות דבר ונתן המעות למוכר קודם שקיבל החפץ ואח"כ לא רצה המוכר ליתן לו החפץ דהו"ל פשיעה משליח וע' בתשו' בי"ש חו"מ סי' נ"ו תמה עליו דודאי נתן לו אדעתא דהכי שיתן מעות ואח"כ יקח החפץ ולא הוי פשיעה כדאמרינן בכתובות ע"ו לא יהיב טבח בהמה עד דשקיל זוזי יעו"ש:

שם בהג"ה ואפילו אם נתרצה בתחילה בפירוש יכול לחזור בו ע' סמ"ע ס"ק נ"ג דמיירי באומר שבשעת מקח קנה לעצמו ונראה דעכ"פ שבועה בעי שכיון