מנחת פתים חושן משפט רסא

וקצ"ע מהא דפסחים כו' דלא אפשר ולא קמכוין שרי וע' בתוס' שם דלא אפשר היינו רק ע"י טורח יעו"ש ומכ"ש היכא דאיכא לו פסידא רבה דמיקרי לא אפשר וצריך לומר דאיסור היזק לחבירו חמור משאר איסורין וע' תוס' ב"ק כ"ג ד"ה וליחייב דיותר יש לאדם לשמור עצמו שלא יזיק משלא יוזק וע' פסחים כו' ת"ש אבידה לא ישטחנה וברש"י שם משמע קצת דגם באיסור גזל לא אפשר ולא קמכוין שרי ויש ליישב וע' בפנ"י שם דהאי דינא דלא אפשר ולא קמכוין היא רק בהנאה הבאה מאלי' ולא קעביד מעשה יעו"ש והכא כיון שעושה ע"י ערכאות הוי כמו שעביד הוא וכמדומה שהמנהג בזה נתפשט להיתר גמור שמי שיש לו חוב על א' מהשותפים ואינו יכול להציל באופן אחר עושין ליצטאציא על כל הבית ואפשר שסמכו בזה על דעת הפוסקים בחו"מ סי' רס"ד סעי' ה' דמחויב לשפוך דבשו להציל יינו של חבירו כשחבירו רוצה לשלם לו יעו"ש וה"נ כיון שמוכרין הבית ומחזירין המעות לכל א' כפי החלק שלו ומחויב הוא בכך למכור ביתו להציל חבירו מהפסד ממון כמו שם בשפיכת דבשו ומכ"מ צ"ע דמלבד שהביא רמ"א שם יש חולקים דיכול לומר ניחא לי בדיבשי אבל גם לדעה הראשונה יש לומר דהיינו דוקא במטלטלין אבל למכור בית וקרקע שלו אינו מחויב וע' תוס' ב"מ ס"ו ד"ה ואי דמכירת קרקעות חשוב גזום שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו אפילו בשויין ומשמע בתוס' שם דמטלטלין בפחות משוין היא דמי לקרקע בשויו דבתרוייהו אסמכתא היא וא"כ יש לומר כיון דלכ"ע אינו מחויב לשפוך דובשו כשאין בעל היין רוצה לשלם לו כל השיוי של דובשו בשלימות ה"נ בקרקע אף שרוצה ליתן לו שויו ושו"ר בשער המשפט סי' ש"ס הובא בפ"ת שם נראה דאינו מחלק כלל בין קרקע למטלטלין לענין זה וע' בנה"מ סי' שי"ב סוס"ק ג' נראה דאפילו יושב בבית חבירו בשכירות ונתקלקל הבית אין השוכר מחויב לצאת מן הבית אף שעי"ז יהיה לבעה"ב הפסד רב וע' ברמ"א שם דמבקשין מן השוכר לצאת מן הבית וע' בפ"ת שם סי' שי"א דמדמה לה להאי דסי' רס"ד דצריך לשפוך דובשו ולהנ"ל יש לומר דקרקע שאני וכן לצאת מן הבית דאיכא צערא ואולי סמכו בענין זה על דינא דמלכותא כי הקרקעות הן של מלך ודבר זה נעשה לתקנת המדינה וע' ש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט וביו"ד סי' קס"ה לענין מטבעות ובש"ך בשם רמב"ן שם וע' תשו' הש"מ סי' צ' והדברים עתיקים ע"כ תשובתי:

שם וכן הדין במטלטלין. ומכ"מ בשנים שנשתתפו וקנו סחורה העומדת לימכר א"כ ודאי אדעתא דהכי נשתתפו שישתדלו שניהם במכירתה ואין יכולין לחלוק אף ביש כדי חלוקה וכן גא"א ל"ש בזה וכן כשהתנו בפירוש שיעמדו בשותפותם זמן קצוב דל"ש חלוקה ולא גא"א וע' בתשו' רשב"א שהובא בב"י סעי' ל"ג ולקמן סי' קע"ו סעי' ט"ו וסעי' י"ז ונה"מ ס"ק ל"ב ול"ד וע' לקמן בנה"מ סי' קע"ו ס"ק ל"ו משמע דשנים ששכרו אוראנדע אין יכולין לטעון גא"א ודוחק לומר דבשי' ר"י הלוי קאי ונראה יותר דמיירי שהתנו שיעמדו בשותפותם כל זמן השכירות:

סעי' ג' כל חצר שאין בה ד' אמות. וחלוקת הבית דעת תוס' ב"ב צ"ח ד"ה ר"י דבעינן שש על שמנה וע' במהרמ"ל שם שהטור לקמן סי' רי"ד ומרדכי חולקים על זה וסברי דבית כחצר וע' בתיו"ט פ"ו דב"ב מ"ד ד"ה לבנות משמע שסובר דדעת טוש"ע כתוס' הנ"ל ודבריו צ"ע וע' סמ"ע לקמן סי' רי"ד ס"ק מ"ט:

סעי' י"ט בהג"ה דכ"ז שלא חלקו כל א' כו' ע' תשו' בית שלמה חו"מ סי' מ"ח דאם רצה השותף ליכנס לבית ומיחה בו צריך לשלם לו שכירות יעו"ש ובתשו' תשב"ץ ח"ג סי' ר"ח נראה דפליג על דין דהכא:

שם במחבר ואם מרתף הוא ע' נה"מ ס"ק י"א שחידש דגם במרתף כל שיש לאחד שני שלישים מחויבין לחלוק בזמנים והביא ראי' מתשו' הרא"ש דעו שאין חילוק בין בית ובין מרתף ובין בית הגת כו'. ונפלאיתי מאד שז"ל רא"ש דעו שאין חילוק בין בית ובין מרתף ובית הגת והיינו ששאלוהו אם מרתף ובית הגת דינו כבית דאין יכולין להשתמש יחד בתדירות או דינו כמרתף דמיתדר תשמישתי' וע"ז השיב דאין חילוק בין בית למרתף ובית הבד היינו דגם מרתף וגת אין נוח תשמישן יחד כמו בית וחנות ומטעם שכ' בד"מ ס"ק ה' ודרישה אבל אי מרתף היה דמי למרתף היה הדין דאין יכולין לכוף על חלוקת זמנים אף שיש לאחד ב' חלקים ולאחד שליש כעובדא דתשובת הרא"ש ודברי הנה"מ תמוהים:

סי' קע"ג סעי' ב' בהג"ה דאין הגורל קונה ע' בתשו' מהר"י ברונא סי' קכ"ח פסק דאין הגורל קונה ועיי"ש סי' ק"ל וע' בס' חסידים סי' תש"א מוכח דסובר כהרא"ש ושו"ר להגאון יעב"ץ באבן בוחן פנה א' סק"י הרגיש בדברי הר"ח ומכ"מ כתב דלדינא קיי"ל דגורל קונה וע' בתשו' בית שלמה חו"מ סי' מ"ט בזה:

סי' קע"ד סעי' א' אלא צריך להעלות בדמים ע' בתשו' הרא"ש שהובא בב"י הקשה דא"כ בכל כופין על מדת סדום נימא הכי וע' בנה"מ לעיל סי' קנ"ד ס"ק ו' וע' בשט"מ ב"ב בשם תוספי רא"ש ורשב"א ובתשו' עטר"ח חו"מ סי' כ"א. וע' תוס' ב"ב י"ב ד"ה כגון כתבו בשם ריצב"א דכל ענין כופין על מדת סדום היא מתקנת חכמים ובסמ"ע כאן ס"ק י"א נראה דסובר כשיטת הפוסקים דמה"ת היא:

סי' קע"ה סמ"ע ס"ק ג' מצוין בטעות וצ"ל מצוין על סעי' ג' יכול לבטל כל החלוקה ולא על סעי' ב' וע' בדו"פ:

סעי' ו' קנה המצרן בע"כ ע' תשו' מהר"ם ב"ב סי' תתרי"ג דמוכר ולוקח שהשלישו ערבונות דמי שיחזור בו יפסיד ערבונו אינו כלום ואם היה בקנין בב"ד חשוב והשלישו המוכר ערבון לפייס המצרן בדמי מחויב הוא לפייסו ואם לא יפייסו ינתן ערבונו ללוקח יעו"ש:

שם יכתבו שטר בשם המצרן וצ"ע כיון שעדיין לא נכתב השטר א"כ יכול המוכר עוד לחזור בו ולא נתקיים המכר לגמרי עדיין ואין דין מצרנות עד שיתקיים המכר לגמרי כדלקמן סעי' י' וע' בב"ח ונה"מ שם ואולי מיירי הכא כשקנה בחזקה דמועיל גם באתרא דכתבי שטרא כדלקמן סי' קצ"ב וצ"ע בקנה בכסף בזמנינו שנוהגין לכתוב שטר אם יכול לתבוע למצרן בטרם כתיבת השטר:

סעי' ל"ב ולא תבעו איבד זכותו. ע' בסמ"ע שהיא מטעם מחילה ונראה פשוט דבמכר קרקע בכסף כל שלא כתבו שטר עדיין אף שידע המצרן לא איבד זכותו כיון שלא נגמר המקח עדיין היה לו זמן לתובעו ועוד דאפשר דאינו יכול לתבוע כלל קודם כתיבת השטר ועמ"ש לעיל סעי' ו'. וצ"ע במי שדר בבית או בחנות בשכירות והשכירו לאחר דהראשון זוכה מדין מצרן ועיין בט"ז סוף סימן זה דבזה אף שנודע להמצרן שדר בבית שהשכירו לאחר יכול לתבוע מצרנותו כל זמן שלא הגיע זמנו של הראשון להעתיק דירתו משם דמסתבר דלא מחל רק מחשב בדעתו הא אני יושב בהדירה ואם יגיע זמני לצאת ויתבעני להעתיק מהדירה אטעון אז דין מצרנות והא גם במכר הרבה פוסקים הובאו בב"י שחולקים וסברו דאף דשהה המצרן לא איבד מצרנותו ועכ"פ בשכירות שדר בבית אפשר דכ"ע מודים וצ"ע:

סעי' ל"ז ע' ש"ך במי שמכר קרקע לבנו דהבן יכול לומר דזהו יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחיזת אבותי. וע' ב"מ ק"א כדי שתהיה ברה בידו וברש"י שם משמע דהיינו כדי שיחזיק בנכסי אבותיו ומיהו תוס' שם פירשו בע"א ומקרא מלא היא חלילה לי לתתי נחלת אבותי וגו' וע' תוס' סנהדרין כ' ד"ה מלך ובספורני עה"ת פ' חיי שרה וע"ע בכתובות ע"ט נפלו לה עבדים לא ימכרו משום שבח בית אביה וע' באה"ע סי' פ"ה