מנחת פתים חושן משפט רנט

מלך אחד מיקרי בר מתא דבזה"ז אין המס שייך לשר העיר רק להמלך ובמלכות ישמעאל כל שהוא ממדינתו אין יכול לעכב עליו זולתי אם הוא ממלכות אדום יעו"ש:

שם יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו אבל אם הגוי הולך אצל ישראל ל"ש מערופיא דאיסור מערופיא היא רק שלא ישתדל הוא אצל הגוי ולא אם הגוי בא אצלו וכ"מ בסמ"ע לקמן סי' שפ"ו וחו"י סי' מ"ב וח"ס חו"מ סי' קע"ה וכ"מ בתשו' רשב"א שבב"י כאן. וע' תשו' ח"ס חו"מ סי' ע"ט כתב דמערופיא שאצל ישראל חמור טפי ולכ"ע אסור דנכסי עכו"ם הפקר ולא סמ"ד כולי האי משא"כ אצל ישראל סמ"ד יעו"ש וע' תשו' רשב"א שבב"י שמדמה לה למכורי כהונה:

סעי' ז' בני העיר מעכבי עליהם והיינו בלא שייכי בכרגא דמתא כמבואר בטור ועמ"ש לעיל בשם המבי"ט ומכ"מ צ"ע דבזה"ז דמדינא דמלכותא אסור לו למכור בעיר אחרת אף שמשלם מס למלך זה זולת אם משלם מס מיוחד בעבור זה א"כ בכה"ג שפיר יכולין בני העיר למחות בידו:

שם בהג"ה או שהיא יותר טובה דכעסקא אחריתי דמי רמב"ן ולטעמי' אזיל בסי' קע"א סעי' י"ג ולדיעה א' בש"ע שם משמע דחולק גם על דין דהכא ויש לחלק:

שם ולכ"ע אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ע' בבד"ה להב"י שהשיג ע"ז וכן המבי"ט ח"ג סי' ל"א וע' בתשו' שתי הלחם סי' כ"ז באורך:

סי' קס"ג סעי' ב' אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר כו' ע' בתשו' פנ"י ח"ב סי' צ"ו שהשיג על דין זה דהריב"ש לא כתב כן רק בקנה בית דירה ויעו"ש עוד שהאריך בכמה דינים בזה וע' סמ"ע ס"ק. י"א בשם תה"ד דאם נתחדש מס תוך ל' אחר צאתו מן העיר צריך לתת לזה ותמהני דבתה"ד שם איתא דאין זה דין רק שנהגו אז כן ונתן קצת טעם למנהג גם בד"מ העתיק לשון תה"ד יש נהגו כו' יעו"ש:

סעי' ג' בהג"ה הם חשובין רוב לענין זה ע' סמ"ע ס"ק י"ג וראיתי מובא בשם מהרשד"ם חאו"ח סי' ל"ה דהכריע דרוב בנין עיקר ומכריע רוב מנין מיבמות י"ד דעשו ב"ש כדבריהם אע"ג דב"ה רובא הואיל ומיחדדי טפי יעו"ש ולענ"ד הדברים תמוהים דהא דמיחדדי טפי מועיל עכ"פ שיהיו שקולים ולכך עשו ב"ש כדבריהם ולא היו מחיובין לכוף ראשם נגד ב"ה המרובין אבל לא שהרוב בנין עדיף ויכריע רוב המנין והדבר מוכרח דהא עכ"פ ב"ה ג"כ עשו כדבריהם ולמה לא בטלו דעתם לסברת ב"ש דמיחדדי טפי וע"כ דשקולים הם וכן מבואר להדיא בריטב"א יבמות י"ד שם דשקולים הם כיון דהם מיחדדי טפי והם מרובין במנין וכ"מ מדברי הרמב"ן שהובא בב"י או"ח סי' תרי"ח לענין רופאים דאם א' מופלג בחכמה חוששין להחמיר נגד הרוב אבל להקל לא משום דשקולים הם. ובאמת לענין תקנת הקהל היה נראה דרוב מנין עיקר ומכריע רוב בנין דהא לרמב"ן הנ"ל לענין סנהדרין שיושבין בדין לעולם אזלינן בתר רוב מנין דמצד הסברא היו צריכין כולם אלא דרחמנא אמרה אחרי רבים להטות אבל לענין שאלה א"צ לשאול לכולם רק לגדול בחכמה יעו"ש וא"כ בתקנת הקהל דהיא ג"כ כעין סנהדרין וע' מהרי"ט ח"א חו"מ סי' צ"ה היה נראה דרוב מנין עיקר אבל לומר שרוב בנין יכריע רוב מנין לגמרי זה ודאי ליתא וכמבואר להדיא מדברי רמב"ן שבב"י או"ח סי' תרי"ח וריטב"א יבמות י"ד דשקולים הם וע' בשה"ג להג' חיד"א ז"ל מערכת י' כתב דדעת רמב"ן כרשד"ם הנ"ל ותמהני שלא זכר שר מדברי רמב"ן שבב"י וריטב"א יבמות:

סעי' ה' שחזן ביהכ"נ פטור ממסים ע' סמ"ע דמדינא חייב ובתוס' ב"ב ח' ד"ה לא שליט משמע דמדינא יש לפטור כל עוסקים במלאכת שמים יעו"ש:

סי' קס"ד סעי' ז' בהג"ה אבל כשבנו מן ההפקר צ"ע ובב"י בשם הר"י כתב שלקחו חורבה עיי"ש ודו"ק:

סי' קע"א סעי' א' או שנים שקנו מאחד שדה ע' ש"ך בשם ר"י הלוי דחולק עד"ז וסובר דבשותפין שקנו ל"ש גא"א ואעתיק מ"ש בתשובה להרב וכו' מו"ה דוד אלימלך הכהן ראבד"ק דינוב ע"ד שאלתו בדו"ד שבא לפניו בראובן ושמעון שקנו בית בשותפות ואח"כ מת ראובן והיה חייב מעות לאחרים וגם בנו היורש אותו היה עליו הרבה נוגשים ע"כ בא חלק ראובן למכירה ע"י בנו וקנאוהו לוי ויהודה בחובם שהגיע להם ולוי נכנס להבית ויהודא נשאר מבחוץ מחמת איזה סיבה שלוי רצה לגזול חלקו והוכרח יהודה לילך בערכאות נגד לוי עד שבא כל הבית למכירה ע"י ליצטאציא כי כ"ה בדיניהם ושמעון תובע את יהודה לדין שלמה ימכרו ביתו והוא לא חטא נגדו ואינו חייב לו כלום ולוי טוען כי הוא אנוס בדבר שרוצה להציל שלו מלוי וגם הוא טוען נגד שמעון גוד או אגוד כי הבית אין בו דין חלוקה זה תוכן הענין וכ"ת חקר בזה אם שייך גא"א כיון דראובן ושמעון קנו הבית יחד ולשיטת ר"י הלוי והראב"ד ל"ש גא"א רק ביורשי' ומקבלי מתנה ולא בשותפים שקנו ונסתפק אם יוכל שמעון לטעון קי"ל כותיהו. והנה בכנה"ג כתב דיכולין לומר קי"ל כהר"י הלוי יעו"ש ודבריו מסתברים כי רבים סוברים כן כמבואר בש"ך ופשוט דהשותף שאינו רוצה בגא"א הוא המוחזק כי הוא מוחזק בחלקו ואינו רוצה למוכרו ועוד דהא מי שטוען גא"א א"כ הברירה ביד השני לקנות ולסלקו בדמים א"כ שוב כשמסרב נקרא מוחזק וכמו גבי ספק אילן קדם דהא תביעתו היא רק תביעת ממון וע' בחו"מ סי' קט"ו סעי' ה' ובמג"א או"ח סו"ס קנ"ד ועוד הנני מוסיף בזה דהנה מצאתי דבר מחודש בתשו' רשב"א ח"א סי' תתקנ"ו שכתב דגא"א תקנתא דרבנן היא מצד ועשית הישר והטוב ולא מדינא כלל יעו"ש וכיון דתקנתא היא בכל ספק תקנה אוקמינן אדינא אף שהוא מוחזק כמבואר בסי' קע"ה לענין מצרנות ובכ"ד ועפי"ד רשב"א הנ"ל יש ליישב הא דדיקדקו המחברים בב"ב י"ג דפריך למאן דאית לי' גא"א מהא דב"ש דכופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכמ"ש רש"י שם מדוע לא פריך מרישא דאמרו ב"ה דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד לימא העבד להאדון גוד ולא היה צריך להביא כל המשנה רק רישא. ולהנ"ל נראה דהנה בשט"מ שם הקשה על קושי' הש"ס הנ"ל דפירש רש"י טעמא משום פו"ר אבל אי לאו מ"ע דפו"ר לא כפינין לי' בטענת גוד דהא אי לאו פו"ר איכא איסור משום לעולם בהם תעבודו ותירץ דאם איתא דאמרינן גוד א"כ אין לו להאדון על העבד רק תביעת ממון וליכא עשה כלל יעו"ש אמנם לרשב"א דמדינא דאורייתא לא אמרינן גא"א כלל רק מתקנתא ושפיר איכא מה"ת עשה דלעולם בהם תעבודו והדרא קושי' השט"מ לדוכתא אכן הדבר נכון דרשב"א לשיטתו בשבת ד' דבח"ע וחב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו אף לפי האמת דל"א גוד יעו"ש אמנם בטעם הדבר כתב בקצה"ח סי' קע"א דלעולם בהם תעבודו היינו עבודת פרך וכיון דהוא חצי בן חורין אי אפשר לו לעבוד בו בפרך מצד חלק ב"ח שבו דאסור מה"ת בעבודת פרך ולכך ליתא לעשה כלל יעו"ש והנה כ"ז לפי דברי ב"ש שאמרו לישא שפחה אינו יכול מצד ב"ח שבו א"כ מה"ט גופא אסור לעבוד בו עבודת פרך כיון דמעורב בו חלק בן חורין אבל מרישא דמשנה שאמרו ב"ה עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד איכא למימר דב"ה סברו דלענין איסור דינו לגמרי כעבד ומותר בשפחה כמו מעוכב ג"ש דמותר בשפחה כמ"ש תוס' גיטין מ' ד"ה אותו וכיון דמותר בשפחה ה"נ מותר לעבוד בו ביום של רבו עבודת פרך ולכך אי אפשר לומר גוד דהא איכא עשה דלעולם בהם תעבודו ולא תיקנו חז"ל לעבור על ד"ת ע"כ פריך מב"ש דחזרו ב"ה להורות כן וסברו דאסור בשפחה וא"כ אסור