מנחת פתים חושן משפט רנו

החוב ליהודא ותפקע שיעבוד שמעון להפוסקים דבשיעבודא דר"נ מועיל מחילה וא"כ האיך ישתעבד עוד חוב זה לראובן מכח שמעון הא שמעון גופו כוחו קליש דהא לוי יוכל למחול ולהפקיע שיעבוד שמעון וכיון דאעפ"כ כתבה תורה ונתן לאשר אשם לו דהיינו לראובן דסתמא מיירי אפילו בכמה לוין מוכח דאפילו במקום שאין כח המלוה אלים שייך שיעבודא דר"נ א"כ ה"ה במטלטלין אף דאין כח המלוה אלים דהא הלוה יכול להבריחם אפ"ה אותו שיעבוד קלוש שיש לו נשתעבד נמי למלוה דידי' וה"ט דר"ט דאמר ינתנו לכושל דאף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מכ"מ הכא מטעם שיעבודא דר"נ היא דהו"ל כאילו בע"ח זה חייב להאשה ואינו מטלטלין דיתמי אבל ר"ע לשיטתו דסובר בב"ק דף ק"ט דהגוזל חבירו ונשבע לשקר והודה דמשלם קרן וחומש אין הנגזל יכול למחול יעו"ש באוקימתא דר' יוחנן ורב ששת א"כ תו שפיר יש לומר כסברת הש"ך דמטלטלין שכח המלוה קלוש בהם ל"ש שיעבודא דר"נ והא דכתבה תורה ונתן לאשר אשם לו דמשמע למלוה הראשון אפילו בכמה לוים אינו מוכח דגם בכח המלוה קלוש שייך שיעבודא דר"נ דהא האי קרא מיירי בגוזל הגר ונשבע שמשלם קרן וחומש ואין הנגזל יכול למחול וכוחו אלים ושייך שיעבודא דר"נ אבל במטלטלין שאין כח המלוה אלים ל"ש שעבודא דר"נ ודוק וכ"ז לפלפולא כי לדינא ההלכה ברורה בש"ע דאין מחילה מועיל בשעבודא דר"נ א"כ טענת לוי שישלם לו שמעון מה שחייב לראובן מחצה ההיזק טענה טובה היא אמנם אם אין עדים בדבר כמה נתן ראובן בעד הסחורה אין שמעון מחויב לשלם ההיזק לראובן דהא עפ"י היתר עיסקא הנהוג אינו נאמן על הקרן רק בעדים וא"כ אין ללוי טענה מכח שעבודא דר"כ:

סי' קכ"ח סעי' ב' מי שנתפס על חבירו כו'. ע' נה"מ ס"ק ד' בטעמא דנתפס על חבירו פטור כיון דממונו נהנה ע"י אחר שלא ע"י מעשה ממונו פטור כתוס' והרא"ש הובא בש"ך סי' שצ"א ס"ק ב'. ולכאורה דין הש"ך הנ"ל תמוה מחולין קל"א באנס המלך קרנו אם בחובו חייב לעשר משום דקמשתרשי לי' יעו"ש הרי דכשממונו נהנה ע"י אחר חייב לשלם ובנה"מ סוף ס"ק הנ"ל כתב דאם היו נכסי שמעון ברשות לוי ותפס הבע"ח של לוי דחייב לשלם לשמעון כמו באנס המלך קרנו יעו"ש ותמהני דזה סותר לדבריו שבריש ס"ק הנ"ל. ובאמת כראה דבהאי דינא דאנס המלך קרנו דחייב לשלם משום דקמשתרשי לי' שם אין הטעם משום שנהנה רק כמ"ש הר"ן שם דעדיין חובת המצוה עליו כיון דלא נתכוין להפקיע מצותו עדיין חל עליו חובת הפרשה דמה לי הן מה לי דמיהן יעו"ש וכ"נ ברש"י חולין קל"א ולפי"ז הדמיון שמדמה נה"מ בהיו נכסי שמעון ביד לוי לאנס המלך קרנו צ"ע דשם מטעם חובת מצוה היא אבל הכא דמי לדין הש"ך סי' שצ"א הנ"ל. ונראה דהנה"מ מיירי בהיו ממון שמעון בפקדון ביד לוי וכיון דכל פקדון תיכף בשעת קבלת הפקדון רמי' על הנפקד חובת השבה וכמ"ש ריטב"א הובא בחו"מ סי' כ"ח בהג"ה סעי' א' וע"כ אף שלקחו הבע"ח של לוי באונס חובת השבה דהוי עליו מעיקרא לא נפקע כיון דקמשתרשי לי' מה לי הן מה לי דמיהן ממש כסברת הר"ן הנ"ל וכעין זה כ' בקצה"ח סי' ק"ז ס"ק ו' ולפי"ז נראה דאם היה ממון שמעון בבית לוי שהניחו שם בעצמו ולא הפקידו אצל לוי ובא בע"ח של לוי ולקחו דפטור לוי מלשלם כיון דלא חל עליו חובת השבה מעיקרא בשביל ההנאה פטור כדברי הש"ך הנ"ל. וראיתי בס' שער משפט כאן ובסי' ע"ב ס"ק ל"ט שהביא תשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ד בנפקד שנטלו ממנו הפקדון באונס עבור חוב הנפקד דחייב לשלם והביא ראי' מב"ק נ"ח בנפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ומבואר בגמ' שם דאף שלא אכלה כלום כיון שנהנית שלא לקחה מן הקרקע חייב לשלם יעו"ש ותמהני דל"ד לשם שאף שנפלה באונס מכ"מ ההנאה באה ע"י מעשה בהמתו שנפלה לשם אבל כשהבעל חוב לקח הפקדון והנפקד לא עשה כלום הו"ל נהנה ממונו מאליו דפטור וכמ"ש להדיא בש"ך סי' שצ"א דנפלה לגינה ע"י מעשה בהמתו היא יעו"ש ומכ"מ דינו של המהרי"ט נכון דכיון דהיה בפקדון אצלו רמיא עליו מצות השבה ולא נפקע ע"י שנטלו ממנו כיון דעדיין משתרשי לי' כנה"מ הנ"ל ועפ"י הנ"ל יצא כנוגה דין המבואר בחו"מ סי' ע"ב סעי' מ"ד בראובן שהיה לו משכון ביד עכו"ם ושמעון הוצרך למעות וביקש מראובן שירשהו ללות על אותו משכון ונשרף המשכון ביד העכו"ם דפטור שמעון מלשלם לראובן ותמה בשער משפט שם מדוע לא יתחייב לשלם מה שנהנה והביא מתשו' מהרי"ט הנ"ל ולהנ"ל נכון דהכא מעולם לא הופקד המשכון לשמעון דהא היה מונח ביד עכו"ם רק ראובן הרשה לשמעון ללות עליו ולא חל על שמעון חובת השבה מעולם ובכה"ג פטור כשממונו נהנה מאליו כהש"ך הנ"ל ודוק. ומדברי הש"ך הנ"ל יש לתמוה על הפנ"י ונה"מ סי' רכ"ט שכתבו דהא דאיתא בביצה ל"ח הרי שנתערב קב חטין שלו בי' קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ומסיק דממונא לא בטלה היינו דמה"ט יש לו חלק בגוף התערובת אבל דמים מחויב ליתן לו אף אם נימא דממונא בטל דהא זה נהנה וזה חסר הוא יעו"ש דהא הכא ממונו נהנה ולא קעביד שום מעשה דנתערב מאליו ופטור מלשלם לולא הא דממונא לא בטלה ויש לו לבעל הקב חלק בגוף התערובת כפי ערך. וראיתי להרי"מ ז"ל בחדושיו לביצה שם השיג על הפנ"י הנ"ל וכתב דל"ד לזה נהנה וזה לא חסר דשם חסרו בידים כמו בדר בחצר חבירו אבל הכא לא חסרו בידים רק ממילא נתערב יעו"ש וגם הוא לא הרגיש מדברי הש"ך סי' שצ"א ובאמת בדר בחצר חבירו א"צ לטעם דעשה מעשה דהא שם גופו נהנה ודמי לתחב לו חבירו דחייב אף דלא עשה כלום כמ"ש הש"ך שם ועכ"פ לפי מסקנת הגמ' בביצה שם דממונא לא בטל הדבר פשוט דיש לו לבעל הקב חלק בגוף התערובת ולא סגי בדמי כהפנ"י הנ"ל. ויש לי בזה מקום עיון על רש"י בכורות כ"ב בראה תרומה שנפלה דצריך להרים אחת דסגי בנתינת דמים יעו"ש וגם בתוס' שם משמע דמדינא סגי בדמי וע' ברא"ש ור"ש פ"ה דתרומות מ"ב דהא כיון דממונא לא בטלה א"כ יש לו לשבט חלק בגוף התערובת ואולי כיון דממון שאין לו תובעין הוא שפיר בטל ברוב דהא דממונא לא בטל היינו בממון שיש לו תובעין וע' ביצה ל"ח ולא שני לך בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין יעו"ש אבל דמי נראה דמחויב ליתן מה"ת כמו באנס המלך קרנו דחייב לעשר דחובת מצוה לא פקע כיון דקמשתרשי לי' דמה לי הן מה לי דמיהן כהר"ן הנ"ל וה"נ חל עליו חובת מצות נתינה וכשנתערב לו בחולין שלו דקמשתרשי לי' עדיין חובת נתינה עליו וצ"ע על רש"י שכתב דמשום גזירה נתן דמים דמשמע דמדינא אפילו דמים לא בעי לשלומי וכ"מ בתוס' שם דתקנתא היא והא מדינא ממש היא כמו באנס המלך קרנו ואפשר לומר דבאנס המלך קרנו שאני דחל עליו חובת הפרשה להפריש על הפירות אשר ביד המלך כמו מוכר תבואתו דחייב המוכר לעשר עליהם ממקום אחר רק דבאנפרות פטור מלעשר כיון דאין הפירות בידו ולא הרויח כלום אבל בחובו הוי כמוכר שהמעות בידו דחייב לעשר דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אבל היינו נגד החולין אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אבל כשכבר הפריש התרומה ואנסו המלך בחובו א"צ ליתן תרומה אחרת לכהן דהתורה חייבתו ליתן תרומה ולא דמי התרומה רק נגד החולין שצריך להפריש עליהן כיון דהם בעין ביד המלך והוא יש לו עכ"פ הנאת דמים חייב להפריש עליהם