מנחת פתים חושן משפט רנה

להחזיר לו סחורתו כשיתן לו המגיע לו לכך נשתעבד נמי למי שהומחה אבל בנ"ד שציוה ליתן לו לאחר מכירת הסחורה וזה לא היו שמעון מחויב לראובן והבן. עוד נראה מטעם אחר דל"ש בנ"ד מעמ"ש עפ"י שיטת הר"ן בגיטין י"ג דטעמא דמעמ"ש היא מגו דמצי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ומה"ט בשטר שיחרור דלא מצי זכי לנפשי' ל"ש מעמ"ש יעו"ש ובקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"א א"כ בנ"ד שציוה ליתן ללוי לאחר שימכור הסחורה ל"ש דין מעמ"ש דהא בכה"ג הו"ל דבר שלב"ל כמבואר בסי' ר"ט סעי' ד' בהג"ה בשם מרדכי א"כ ל"ש מגו דזכי לנפשי' דהא גם לנפשי' לא מצי זכי באומר לו שיזכה ממעות הסחורה לאחר שימכור וכיון דלא מצי זכי לנפשי' לא זכי נמי לחברי' ולא דמי למלוה דקני במעמ"ש דאף דאינו יכול להקנותו לאחר מכ"מ להלוה גופא יכול להקנותו ולמוחלו ושייך מגו דזכי לנפשי' משא"כ באומר לכשימכור, וע"ד הטענה שתובע לוי לשמעון באשר כי ההיזק שעלה על הסחורה מחויב שמעון ליתן המחצה מכיסו דהא הלוה המעות בהיתר עיסקא והו"ל פלגא פקדון וחייב שמעון לראובן מחצית ההיזק ותובע לוי מכח שיעבודא דר"נ דראובן חייב לו. ומעכ"ת כתב דכיון דאין ראובן תובע לשמעון אינו חייב לו כלל ול"ש בזה שיעבודא דר"נ כמ"ש הט"ז בחו"מ סי' ט' לענין רבית והא ודאי ליתא דשם בריבית לא חייבה התורה לשלם רק כשתובעו ולכך ל"ש בזה שיעבודא דר"נ אבל הכא שמעון מחויב לשלם לראובן מחצית ההיזק עפ"י התנאי שהותנה ביניהם בה"ע והו"ל חוב גמור כשאר הלוואה או פקדון ובזה ודאי לא בעינן תביעה. ולכאורה יש לדון בזה מדברי הש"ג הובא בש"ך חו"מ סי' רל"ב שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלוואתו אינו חייב לשלם דאימור במתנה ביקש ליתן לו וא"כ דמי לדין רבית דל"ש שעבודא דר"נ. אמנם דברי הש"ג צע"ג דהא אנן קיי"ל דברים שבלב אינם דברים וא"כ מחילה בלב אינו מועיל כלל זולת בדברים שבלב דמוכחי לכל אדם כמ"ש מהרי"ט ח"ב סי' מ"ה ובקצוה"ח סי' נ"ב ס"ק א' ובנידון הש"ג ע"כ לא מיקרי דברים שבלב דמוכחי לכל דמדלא תבע מחל דא"כ כשתבע אח"כ אמאי חייב להחזיר לו הא כבר מחל לו והא באשה ששהתה כ"ה שנים דאבדה כתובתה משום דבודאי כבר מחלה אין מועיל תביעה אח"כ וע"כ דשאני התם דאנן סהדי דבודאי מחלה מדלא תבעה כ"ה שנים אבל בלא שהה כ"כ או אפילו בשהה בשאר חובות אינו מועיל רק בכתובה כמבואר באה"ע כל שתובעו אח"כ מחויב להחזיר דאין הדבר ברור שמחל וא"כ גם בלא תובעו מה"ת לא יתחייב לשלם ואי משום דלמא מחל לו הא גם כשמחל לו אינו מועיל דדברים שבלב אינם דברים כיון דלא מוכחי והנה ראי' הש"ג שם היא מהא דאמרינן בב"מ דף ס"ג דהאי מאן דאוזיף פשוטי לחברי' ואשכח בו טופיינא דאי בכדי שאין הדעת טועה מתנה בעלמא היא דיהיב לי' ואעפ"כ כשבא אח"כ ואמר שטעה מחויב להחזיר לו ועפימ"ש אין הראי' מכרחת דשם אף שאין הדבר ברור שנתן לו במתנה מכ"מ מספק אינו מחויב להחזיר דלמא בשעת נתינה נתן לו לשם מתנה וכיון דבשעת נתינה הי' בדעתו לשם מתנה ל"ש בזה דברים שבלב אינם דברים דהא איכא מעשה הנתינה וע' כעין זה בנה"מ סי' י"ב ס"ק ה' ובזה נסתרו דברי הקצוה"ח סי' רס"ט ס"ק א' שכתב דבמגבי' מציאה לחבירו ולא אמר כלום רק כוונתו הי' לחבירו דאינו מועיל משום דדברים שבלב אינם דברים יעו"ש דכיון דהגבהה זו הי' לצורך חבירו שפיר מועיל ולא הוי דברים שבלב כיון דהוי נמי מעשה ההגבהה משא"כ בנידון הש"ג דנתן לו מתחלה בפירוש בהלוואה א"כ אז בוודאי לא מחל לו רק דנימא דכעת מחל לו מדלא תובעו וזה אינו מועיל דהו"ל דברים שבלב. ועפ"י סברת מהרי"ט הנ"ל דדברים שבלב אינם דברים רק בניכר לכל אדם מה שבלבו יש להעיר ע"ד הר"ן בנדרים דף ע"ט ע"א אהא דאמרינן שם דקיים בלבו קיים וכתב הר"ן ז"ל דטעמא דמלתא דילפינן לה משתיקה דיום שומעו שהיא מקיימת דטעמא דכיון שעבר יום שמועה ולא הכיר גלי דעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא דכל שבלבו לקיימו סגי יעו"ש ועפ"י הנ"ל קשה דשאני בעבר יום שומעו דהו"ל דברים שבלב כל אדם דהכל יודעין דבשתק כל היום בודאי קיים אבל כל שלא עבר יום שמועה והוא אומר שקיים בלבו דאינו מוכח לכל שכן היא רק מכח אמירתו שהוא אומר שקיים בלבלו בזה יש לומר דאינו מועיל דהו"ל דברים שבלב ואע"ג דכ' הרשב"א בקדושין דף נ' דדברים שבלב דאינם סותרים מה שבפיו יועיל כמו תרומה דניטלת במחשבה והובא בנה"מ סי' רס"ט אבל הוא נגד כל הפוסקים וגם ראייתו מתרומה תמוה דהא חולין מקדשים לא ילפינן כמבואר בשבועות כ"ו יעו"ש. וראיתי בקצוה"ח בסי' נ"ב שכ' דאפילו הפקר והקדש ונדר אין מועיל בלב רק בקדשי מזבח משום דכתיב כל נדיב לב ודבריו תמוהים דהדבר פשוט דגם בקדשי בה"ב מועיל גמר בלבו דהא כתב רש"י שם בשבועות הובא בתוס' דקרא דוכל נדיב לב היינו מה דכתיב במלאכת המשכן ושם לאו קדשי מזבח היא רק בדה"ב וגם ברמב"ם פי"ד מה' מעה"ק מבואר דהא דבקדשים מועיל גמר בלבו היא מקרא דוכל נדיב לב דכתיב במלאכת המשכן יעו"ש והדבר מבואר להדיא בחוה"מ סי' רי"ב סעי' ז' דגם בקדשי בה"ב מועיל גמר בלבו יעו"ש ובטור שם. ואשוב לנ"ד דמלבד שדברי הש"ג הנ"ל צ"ע כאשר גם הש"ך סיים וצ"ע אמנם גם לפי דבריו הטעם היא מדלא תבע מחל לו ובנ"ד כיון דחייב ללוי מדר"נ אינו יכול למחול כמ"ש הפוסקים בחו"מ סי' פ"ו ול"ד לדברי הט"ז ברבית דשם לאו מטעם מחילה היא רק דאין החיוב מתחיל עד שעת תביעה כמ"ש בקצוה"ח סי' ט'. ואמנם דעת כמה פוסקים הובא בש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א דגם בשיעבודא דר"כ מועיל מחילה ועפ"י שיטתם יש להבין פלוגתת ר"ט ור"ע בכתובות דף פ"ח במי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשים דר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן וכ"ע אומר ינתן ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכין שבועה והנה הרי"ף שם כתב בטעמא דר"ט דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מכ"מ הכא ינתנו להאשה משום שיעבודא דר"נ ולפי"ז טעמא דר"ע דפליג היינו דגם לענין שיעבודא דר"נ מטלטלי לא משתעבדי כשיטת הש"ך סי' פ"ה ובקצה"ח שם ס"ק ז' דכיון דאין שיעבודו של המלוה אלים דהא יכול הלוה למוכרן לאחרים לכך ל"ש בזה שיעבודא דר"נ כיון דהשיעבוד של המלוה קליש היא יעו"ש וטעמא דר"ע במשנתינו דמשום שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה אינו עיקר הטעם כמבואר בירוש' שם הגע עצמך שפטרו מן השבועה אלא זה תורה וזה אינו תורה יעו"ש וברא"ש והיינו משום דמטלטלי לא משתעבדי וכהש"ך הנ"ל וא"כ הדבר צריך ביאור טעמא דר"ט דאמר ינתנו לכושל והא מטלטלי לא משתעבדי. והנלע"ד דהנה לכאורה יש להוכיח דאפילו היכא שאין כח המלוה אלים ויכול להפקיע שיעבודו כגון שיעץ שחייב לראובן ואין שיעבוד ראובן אלים עליו אפ"ה חוב זה משועבד לבע"ח של ראובן ודלא כהש"ך הנ"ל דהא שיעבודא דר"נ ילפינן מקרא דונתן לאשר אשם לו למי שהקרן שלו והיינו ודאי אפילו בכמה לוין כגון לוי שהלוה ליהודא ולוי חייב לשמעון ושמעון לראובן הכל משועבד לראובן וקרינן בי' ונתן לאשר אשם לו לראובן וכ"כ בשער משפט הובא בפ"ת סי' פ"ו והנה בכה"ג שיעבוד לוי על יהודא אלים דאף דלוי יכול למחול חובו מכ"מ בידו שלא למחול ושיעבודו אלים אמנם שיעבוד שמעון על יהודא תו אינו אלים דהא אם ירצה לוי יוכל למחול