מנחת פתים חושן משפט רנד

לעשות חייבין לשלם ממעות שהניח אביהם והא הלוה כו ע"מ לגבות מפעולתו וכיון דמת ואינו יכול לעשות פטור לגמרי כדין אפותיקי מפורש וע"כ דסובר דאין זה כדין אפותיקי מפורש רק תקנ"ח היא במלוה מעות לכהן ולעני לגבות מצדקה שלו ולא בפועל. אמנם בעיקר השגת בי"ש הנ"ל על השע"מ מדברי הפנ"י במכת"ה גם הוא אישתמיטתי' דברי רמב"ן בחי' שם בגיטין בשם הראב"ד שכתב באמת הטעם דבעה"ב בכהן אינו יכול לחזור בו משום דהו"ל כאפותיקי מפורש וכ"כ בריטב"א ורשב"א שם א"כ דברי השע"מ יש להם יסוד בקדמונים אף ששיטת רש"י ותוס' אינו כן ומכ"מ בנידון שאלתו אף לדברי הנה"מ אין דינו כאפותיקי מפורש כיון שנתן לו וועקסיל סתם ומה שהביא מתומים סי' קי"ז בשם תשו' רשב"א דאפותיקי מפורש אפילו שעבד לו שאר נכסיו ג"כ אינו גובה מהם ל"ד דשם כיון דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה א"כ ע"כ הא דשעבד כל נכסיו היה רק לענין זה שאם ימצא אפותיקי שדה שאינו שלו יגבה משאר נכסיו כמ"ש בתומים שם אבל בסתם כשיחד לו פרעון מזה דמכח הוכחה אתינין עלה דאין אנו רואין שנשתעבד הלוה לשלם למלוה ממקום אחר וכיון דנתן לו וועקסיל הרי אנו רואין שנשתעבד לשלם לו מכיסו, וגם בלא נתן לו וועקסיל לענ"ד פשטות הסוגיא דבאמר לו יהא לך פרעון מזה גובה משאר נכסיו וע' בש"ע הרב ה' פסח סי' תמ"א סעי' ז' ומקו"ח שם דבאומר אם לא אשלם לך עד יום פלוני יהיו הבית חלוט לך אפ"ה יכול המלוה לתבוע חובו אם אינו שוה ולא הוי כאפותיקי מפורש וע' בית מאיר שם ודבריו צ"ע והא דמלוה מעות את הכהן והלא איכא אומדנא דמוכח שלא הלוה כלל ע"ד לשלם ולא נשתעבד הלוה לשלם מכיסו וכן בנדון השע"מ הנ"ל איכא אומדנא טובא שהנאמן לא נתחייב לשלם משלו בעד הסוחרים וגם כתבו מוכיח שכתב בשט"ח לגבות מהמשקל משא"כ הכא שיחד לו העורות לפרעון היה לתוספות חיזוק להמלוה שיהיו בטוח במעותיו עצהיו"ט אבל לא סילק עצמו משאר נכסי הלוה. אך בנ"ד שהלוה בעיסקא והיא פ"מ ופלגא פקדון א"כ עכ"פ יש לפטור את הלוה מחצי הנזק של פלגא פקדון ונהי דתיקן מהר"ם שלא יהיו נאמן על הקרן רק בעדים הא הכא המלוה יודע שהפסיד מהקרן כי הוא שילם בעד העורות ונתנם לגארבער ועדיף מעדים. ובדברי נה"מ סי' שכ"ט לענין פועל יש לעיין דלראב"ד לכאורה אין היורשים צריכים לשלם כלל וע' תשו' גוא"ו סי' קי"ד ואינו ת"י כעת:

סי' קכ"א סעי' ה' שבועת היסת ע' ש"ך ס"ק מ"ב בשם תה"ד דהואיל וטוען שמידו נתן בע"ד דידי' הוא וע' כעין זה בכ"מ פ"ב מה' נערה בתולה הי"ג וכעין סמוכין לזה בתוס' מנחות צ"ב ד"ה הא דר"ש:

סי' קכ"ב סעי' ד' דון וזכה או שאר לשון ע' ש"ך ס"ק ט"ו בסופו ודבריו צ"ע ממ"ש בעצמו לקמן סי' קכ"ג ס"ק כ"ז:

סי' קכ"ו סעי' א' מנה שיש לי בידך ונראה דמע"ש דמועיל היינו אפילו כשציוהו ליתן לו על תנאי כגון אם יעשה פלוני דבר זה תתן לי מנה שיש לי בידך נקנה לו הדבר במעמ"ג שכשיעשה הדבר מחויב המומחה ליתן לו וכן מבואר בתשו' מהר"ם ב"ב סי' ל'. שם בפרעון חובו ע' ש"ך ובקצה"ח ס"ק ד' דאם המחהו שיתן לו מעותיו בהלוואה כיון דלהוצאה ניתנה הרי היא כמתנה יעו"ש ואם קנה ממנו סחורה בכסף זה שהמחהו במעמ"ש נראה דתלוי בב' תירוצי תוס' ב"מ דף מ"ג ד"ה הוציא אם מותר למוכר להשתמש במעות היכא שקנה סחורה בכסף ואם נימא דאסור למוכר להשתמש במעות ל"ש בזה דין מעמ"ש כיון דכח הממחה במעות מיהו הסכמת הפוסקים כראה כתירוץ ב' דתוס' שם דמותר למוכר להשתמש במעות ושפיר שייך מעמ"ש וע' נה"מ סי' קצ"ח:

סעי' ד' היה לראובן ביד שמעון כור חטים אעתיק תשובה שהשבתי לש"ב הרב וכו' מו"ה ליבוש אריק ני' יקרתו הגיעני וע"ד הדו"ד שראובן השכין סחורתו ביד שמעון ולוה ממנו מעות עפ"י היתר עיסקא וראובן היה חייב מעות ללוי והמחהו ללוי אצל שמעון במעמד שלשתן שלאחר שימכור הסחורה הנ"ל ויקח לעצמו המגיעו יתן היותר ללוי ושמעון עבר ע"ז ונתן לראובן עוד מעות בהלואה על הסחורה ולוי תובע את שמעון כי הוא כבר זכה בשיוי הסחורה העולה יותר מחוב שמעון שהי' אז בשעת המחאה מטעם מעמ"ש וכ"ת האריך לפלפל בזה לדינא והן שפיר חזי עינו כי ד"ז תלוי במחלוקת דהש"ך סי' קכ"ו ס"ק א' כתב דאם בשעת המחאה היה הסחורה שוה כדי שניהם שפיר נקנה במעמ"ש אף שהיה אפשר שתוזל אח"כ ובקצה"ח שם השיג ע"ז דכיון דלוי אינו יכול לכוף את שמעון שיקח לו הסחורה כדי חובו והשאר יחזור לו א"כ אינו חייב לו עכשיו רק אחר שימכור הסחורה ואז אפשר שתזול יעו"ש והנה בנה"מ שם השיג ע"ז דלפי מה שכבם בסי' ע"ז דהלוה יכול לכוף למלוה למכור המשכון כפי חובו והשאר יחזיר לו צדקו דברי ש"ך ולפנינו בנה"מ סי' ע"ד לא נזכר דבר מזה ואדרבה יש להוכיח דאין הלוה יכול להכריח למלוה לטרוח ולמכור המשכון כמבואר בטור שם בשם הרא"ש הובא בסמ"ע ס"ק נ"ב וז"ל כי יאמר אין לי מעות לקנות חפיצים שלך ואיני רוצה לטרוח ולמכור חפציך כו' יעו"ש וע' בסמ"ע ס"ק י"א שהקשה על מחבר הא כ"כ בסעי' ה' מזה מבואר דדעתו דבסעי' ה' נמי מיירי כשאין ללוה מעות לשלם ואפ"ה אינו יכול לכוף למלוה שיטריח במכירת המשכון או שיקחנו לעצמו כדי חובו והמותר יחזיר דכיון דאין המלוה תובע ממנו שנפרע אין הלוה יכול לסלקו רק במעות מזומנים וגם ש"ך ס"ק כ' שהשיג על סמ"ע וסובר דסעי' ה' מיירי באית לי' מעות מכ"מ לדינא לא פליג ולפום הדין דסעי' ו' גם במשכון אף בדלית לי' זוזי ללוה אינו יכול לכוף למלוה שיקבל לעצמו כפי חובו ולהחזיר המותר וע' תוס' ב"מ ס"ה ד"ה לא תמכרם וז"ל התם הלוה היה יכול למכור מן השדה כו' וליקח לעצמו המותר יעו"ש משמע דוקא כשהלוה בעצמו יטריח א"ע למכור וליתן המעות למלוה אבל אינו יכול לומר למלוה שהוא יטריח למכור מהקרקע כדי חובו. ואולי שם שאני דהתנה מתחילה שאם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים יהיו שלי א"כ קיבל ע"ע שהוא יתן לו המעות ולא שהמלוה יטריח למכור בעצמו. אמנם בנ"ד שראובן הממחה אמר לשמעון שלאחר מכירת כל הסחורה יתן הדמים ללוי נראה דלכ"ע ל"ש בזה דין מעמ"ש כמבואר בסי' קכ"ו סעי' ד' דאם הי' לראובן כור חטים ביד שמעון ואמר לו שיתן ללוי חמשי דינרים במעות מהחטין דאינו מועיל דאין שמעון מחויב למכור סחורתו של ראובן ועיקר טעם ד"ז מבואר בבעה"ת הובא בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ל"ו דמעמ"ש היינו שכל השיעבוד שהיו להראשון נתרוקן להשני וכי היכי דמשתעבד להאי משתעבד להאי אבל כשציוה ליתן לו מעות מהחטין כיון דשמעון מעולם לא הי' משועבד לראובן שימכור לו החטין ממילא דלא נשתעבד נמי ללוי יעו"ש וא"כ הכ"נ בנ"ד דהסחורה ביד שמעון במשכון בעד חובו דאפילו לדעת הנה"מ הנ"ל דבאם הלוה אומר למלוה שימכור מהמשכון כדי חובו ויקבל לעצמו הוא מחויב לעשותו אבל מכ"מ הדבר פשוט שאינו מחויב למכור חפיצים של הלוה ביותר מכדי חובו א"כ אי אפשר להשתעבד שיעבוד זה ללוי ונידון הש"ך בס"ק א' הנ"ל שאני דשם אמר לו שיתן לו מהסחורה שבידו וכיון דשמעון נשתעבד לראובן