מנחת פתים חושן משפט רנב

אף דשבועה מיהו בעי משבועה אי אפשר לפטור עצמו לעולם וכהנאו"ד וכיון שכן דאין מקום בדין הש"ס במלוה ע"פ לשובר א"כ גם רעצוס שלא יתבענו בדיניהם ג"כ אינו מחויב ליתן לו דממ"נ לא יוכל לפטור עצמו מתביעות כאלה דהא גם אם יתן לו שובר יוכל לתובעו תביעה אחרת בערכאות. ולפי"ז הא דנהגו בכל בתי דינין שמי שתובע לחבירו ונתחייב שבועת היסת מחייבין את התובע לחתום לו רעצוס לאו מדינא היא אלא מנהגא בעלמא ואולי היא מדין כופין על מדת סדום אחרי שאין להתובע בזה שום הפסד מזה וקצ"ע דהא מבואר בחו"מ סי' פ"ז סעי' ל' דבנשבע שבועת היסת כשתפס התובע אח"כ שלא בעדים הוא נאמן לישבע שבדבריו כן במיגו יעו"ש א"כ אנו מפסידין להתובע ע"י הרעצוס דלא יוכל לתפוס עוד ואפשר משום דתפיסה לא שכיח ולא מיקרי זה פסידא כלל וע' בקצה"ח סי' ל"ח ואפשר דטעם הדבר דמחייבין התובע ליתן רעצוס משום דלפעמים יש לו למלוה על תביעה זו עדים קרובים או פסולים בדין דבדינינו אינם כלום ואם יתבענו בערכאות על תביעה זו יש לו עדים שהם נאמנים שמה ויוציא ממנו ממון בע"כ ובכה"ג מדין הגמור צריך לכתוב לו רעצוס כמו שובר מדין הגמ' על מלוה שבשטר ומשום לא פלוג אנו נוהגין תמיד לחייב התובע שיתן רעצוס. לכן לדינא בנ"ד באם התביעה זו שתובע עתה מהשותף יש לו עדים פסולים וכשנתבע תביעה זו בנימוסיהם יזכה בדין עפ"י העדים וכדומה ולא יהיו הנתבע נאמן בשבועה בכה"ג כשתובעו ממון אינו מחויב לשלם עד שיתן לו רעצוס וה"ה דא"צ לישבע בלי רעצוס אף דנצמח עי"ז פסידא לתובע שלא יוכל לתבוע אשת הנתבע אבל גם אין הדבר כן רק סתם תביעה בלי עדים דאם יתבע תביעה זו בדיניהם ג"כ וישבע הנתבע ויפטור בכה"ג אין הרעצוס מדינא כלל דהא מתביעות כאלה בערכאות אי אפשר לפטור לעולם רק מטעם כופין על מדת סדום וממנהגא מחייבין התובע לחתום רעצוס ובנ"ד דיש פסידא לתובע לא תיקנו ומחויב הנתבע לישבע בלי רעצוס. ואפשר דעכ"פ וועקסיל ישליש הנתבע בב"ד שלא יתבענו בנימוסיהם דהא בזה אין לו פסידא ואפשר לומר כיון דהיא רק ממנהגא מטעם כופין ע"מ סדום יוכל לומר לא אשליש שטר דלא ניחא לי דליפשי שטרי עלי כהא דחו"מ סי' ס' סעי' ט' וע' תשו' בי"ש חו"מ סי' ק"ח ק"ט ויש לחלק בין וועקסלין דידן בלי עדים ואין גובין ממשעבדי דל"ש כ"כ לומר לא ניחא לי דליפשי שטרי ואין להאריך יותר בזה:

סעי' ו' חלקו השותפים מכאן מבואר דאף דחלקו לגמרי ואינו יכול להשביעו עוד בטענת ספק מטעם מחילה ע' סמ"ע ס"ק י"ג אפ"ה יכול להטיל עליו חרם סתם ועפ"י הנהוג גם חרם לנוכח וע"כ דלא מחל לו רק שבועת השותפין ולא גוף הממון וע"כ יכול להטיל עליו חרם סתם וכן כשהוגד לו עכשיו מפי נאמן ששותפו העלים ממנו יכול להשביעו היסת דבזה שחלקו השותפות ולא תבעו לא מחל לו רק שבועת השותפין שהיא על טענת ספק לא יותר וראיתי בס' זל"א ח"ב אות מ' וז"ל שותפין שעשו טהרת חשבון ביניהם ונתפרדו ושוב שאל השותף הא' מחבירו איזה תביעת ממון מצד השותפות כיון דלא תבע בזמנו נראה שמחל, בני אהרן סי' ק"ו עכ"ל, וצל"ע דהא כאן משמע דלא הוי מחילה רק לענין שבועת השותפין ויש לחלק קצת:

סי' צ"ד סעי' א' יכול לגלגל עליו ובדין אם שייך גלגול שבועה גם על להבא כמו בסוטה ע' כנה"ג ובס' עין זוכר מערכת ג' אות ה':

סי' צ"ה סעי' ד' שטר מסרתי לך ע' נה"מ ס"ק ד' שכתב דודאי אם מראה השטר בב"ד ואומר להד"ם שלא הפקדת אצלי רק הלוה הפקידו כו' פטור משבועה נגד המפקיד ותמהני דבש"ך לעיל סי' נ"ו ס"ק ז' פסק דחייב לישבע וכן פסק בנה"מ גופא בחידושיו שם ס"ק ה' והראי' שמביא מסי' ס"ה שם אינו מבואר כלל אם צריך לישבע או לא:

סי' צ"ו סעי' ג' אע"פ שמודה ע' קצה"ח ס"ק ג' בשם מהרי"ק דבקטן ל"ש הודאת בע"ד כלל וע' ש"ך לקמן סי' ק"ח ס"ק כ"ט מ"ש בשם הב"י ודו"ק:

סעי' ו' בהג"ה י"א דאין משביעין אשה כשהיא מעוברת ע' בס' הקובץ על הרמב"ם סוף ה' סוטה כתב שבשעת הדחק יכולין להשביעה יעו"ש:

סי' צ"ז סעי' א' להלוות ע' תוס' ב"מ פ"ב ע"ב ד"ה במלוה באם ירא שלא ישלם לו אינו מחויב להלוות לו רק כשנתן לו משכון הוא מחויב יעו"ש:

סעי' י"ב אא"כ הממשכן גזבר הקדש בגמ' מבואר הטעם משום דהקדש א"צ צדקה וצ"ע דתיפוק לי' דלאו מלוה היא וכל שממשכנו שלא על הלוואה רק על שכירות וכדומה ליכא לאו דלא תבא וגם אינו בהשבת העבוט כמ"ש בטור סעי' נ' ואולי הוצרך טעם זה כגון בגזבר שהלוה אבנים המסורות להקדש מאה בק"כ דהוי הלוואה גמורה ע' ב"מ נ"ז ובזה ניחא הא דקשיא לכאורה למה לי קרא הנ"ל תיפוק לי' הא הקדש קונה המשכון ואם יחזירנו והלוה ישתמש בו ימעול בהקדש ואין לומר דהקדש אינו קונה משכון מישראל כמו גוי מישראל שאינו קונה משכון דא"כ למ"ל לטעמא דלך תהי' צדקה יצא הקדש שא"צ צדקה תיפוק לי' כיון דאינו קונה משכון צדקה מנין כדאי' בקידושין ח' ומה"ט אין ההקדש מחויב להחזיר דקרא מיירי רק במי שקונה משכון ולהנ"ל ניחא דהוצרך קרא בגזבר שהלוה האבנים המסורות לבנין דלא הוקדשו עדיין ולית בהו מעילה כמבואר בב"מ שם וא"כ גם המשכון שנתן הלוה לגזבר עבורם אין מועלין בו ואפ"ה כיון דהדבר לצורך הקדש היא וא"צ צדקה א"צ הגזבר להחזיר וכמו דאין רבית נוהג בו כדאי' בב"מ ודו"ק:

סעי' י"ד וי"א מכ"מ שלא למשכן כלי כי אין חילוק בין ערב ללוה. ולדעה זו ה"ה דערב ישנו בכלל מצות השבת העבוט:

שם וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו וה"ה גבאי צדקה או בעד מס הולך לביתו וממשכנו כיון דאינו מלוה כמבואר בטור סעי' כ"ז ותמהני על האו"ת שהובא בנה"מ ס"ק י"ז שחוכך בזה. וכן מבואר ברע"ב פ"ה דערוכין מ"ו דגזבר הקדש נכנס לביתו לעבוט עבוטו וברש"ש לב"מ נ"ד כתב שאין הגזבר של הקדש נכנס לביתו לעבוט עבוטו יעו"ש ובתשו' בית יצחק יו"ד ח"ב סו"ס פ"ה מסופק בזה ונפלאיתי שהדבר מבואר בטור ורע"ב הנ"ל דשרי:

סעי' ט"ו אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ע' תוס' ב"ב קע"ד ד"ה מיקמי וע' ביו"ד סי' רנ"ג סעי' כ"ב מוכח דאינו מחויב לחזור עה"כ כדי לפרוע חוב:

סעי' ט"ז הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט. ודעת הראב"ד הובא בשט"מ ב"מ קי"ג דאם הלוה נתן המשכון מעצמו בלי ב"ד אף שלא בשעת הלוואה אינו צריך להשיבו דקרא לא מיירי בהכי וכ"ה דעת הר"י מיג"ש שהובא בקצה"ח סי' ע"ב ס"ק ב':

סעי' כ"ב שיחזירנו לו ונראה דאם חושש שכשיתנו ללוה לא ירצה להחזירו אח"כ ולא יהיו ביד ב"ד לכופו דסגי שיתן המשכון ביד ב"ד בתורת חזרה ללוה והב"ד יזכו בשבילו והדר יגבו הב"ד מהמשכון שת"י:

סי' צ"ט סעי' ג' ויש לו שתי עדים ע' ש"ך ס"ק י"ד בסופו דלאו כל כמינו דלוה לחוב בהודאתו ולענ"ד ראי' לזה מתוס' ב"ק מ"ז דמשואיל"מ לא עדיף מהודה בעצמו וכל שאין הודאתו מועיל גם משום משואיל"מ אינו חייב ודו"ק:

סי' ק' סעי' א' קובעין לו זמן שלשים יום, ובהקפת חנות צ"ע אם סגי בזמן הזה דהא דרך הקפת חנות לשלם לשנה או לשתים כמ"ש הסמ"ע לעיל סי'