מנחת פתים חושן משפט רמד

המקח קיים והוא מחויב ליתן להמוכר מעות יעוש"ה וה"נ הא משך המלח וקנאו במשיכה וזה נלע"ד כונת הירושלמי סופ"ק דמע"ש אהא דאיתא במשנה שם אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות מדמי מ"ש ואם לקח יאכל כנגדן אמרינן עלה בירוש' ר' יוסי בשם שמואל נקנה המקח אמר ר' יוסי מכיון שמשך נקנה המקח מכאן ואילך מקח אחר הוא כו' ובפ"מ שם נדחק דר' יוסי פליג על ר"י בשם שמואל ולענ"ד דהוא מסייע לדברי ר"י בשם שמואל דאף דהטעה את המוכר ונתן לו דמי מע"ש אעפ"כ המקח קיים מכיון שמשך נקנה המקח מכאן ואילך מקח אחר הוא והיינו אף שקנה בכסף ואין הכסף קונה דהא הטעה אותו ואין למוכר רשות להוציאו מכ"מ כיון שמשך נקנה המקח ומכאן ואילך מקח אחר היא היינו בתורת משיכה ולא בתורת דמים וזה ברור וכדברי נה"מ הנ"ל:

ולכאורה נראה להביא ראי' דבכה"ג המקח בטל אף שמשך מהא דאמרינן במעילה כ"א שילח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע לחנוני חנוני מעל כשיוציא כיצד יעשה נוטל פרוטה או כלי ויאמר פרוטה של הקדש בכ"מ שהיא מחולל ע"ז שהקדש נפדה בכסף ובשו"כ ופירש"י ותוס' שם דקאי אבעל הבית שנזכר כיצד יעשה שלא ימעול החנוני לכשיוציא. וקשה דלמ"ל לבעה"ב להביא פרוטה או כלי הא הכא מיירי ששלח לקנות חפץ אצל חנוני א"כ לימא שהפרוטה של הקדש יהי' מחולל על חפץ זה שיקח השליח מן החנוני או שכבר לקח השליח מן החנוני וע"כ דכיון דנזכר הבעה"ב קודם שהגיע הפרוטה להחנוני והפרוטה בקדושתה קיימא אי אפשר לבעה"ב לחללה על החפץ של החנוני דלא מבעיא כשהחפץ עדיין ביד החנוני דאין מועיל חילול של בעה"ב על חפצו של חבירו ואפילו כשכבר לקח השליח החפץ מן החנוני כיון דבשעה שנתן לו הפרוטה לא נתן לו כלום דהא הקדש היא אף שמשך החפץ בטל המקח והחפץ היא של החנוני ואין בכח בעה"ב לחלל הקדש על חפצו של חבירו ומזה מוכח לכאורה דכשקנה במעות גזולים המקח בטל אף שמשך ולכך מוכרח להביא פרוטה מביתו:

והרמב"ם ז"ל פ"ז מה' מעילה ה"ו כתב וז"ל הודיעו לחנוני שהפרוטה שנתנו לו הקדש שלשתן פטורים והמקח נתפס להקדש עכ"ל וכתב במ"ל שם שד"ז שמקח נתפס להקדש היא פלא בעיניו. ולענ"ד נראה דהא דכ' הרמב"ם והמקח נתפס להקדש היא דוקא בהודיע לחנוני וטעם הדבר דהנה אם נזכר בעה"ב קודם שהגיע לחנוני דהחנוני מעל כשיוציא יש להבין דהא כיון דנזכר בעה"ב א"כ מסתמא דעתו לקנות החפץ הנ"ל עבור הקדש ויועיל מדין חילול שמחלל מעות הקדש על דבר אחר ומדוע מעל החנוני כשיוציא והדבר פשוט דמותר לחלל הקדש דרך מקח כמבואר בסוכה מ"א וע' פנ"י קדושין נ"ג וע' ב"מ נ"ז בתוס' ד"ה לספק דמבואר שם דהגזבר קונה סלתות להקדש ונותן להמוכר מעות הקדש כשיש למוכר סחורה הנ"ל ונתחלל קדושת המעות על הסחורה יעו"ש ובשלמא בקונה חפץ ממעות הקדש בשוגג שלא ידע שהוא הקדש שפיר מעל דהא הוא מוציא המעות מרשות הקדש לרשות אחר ואין כוונתו לחלל אבל בנזכר בעה"ב בודאי כונתו לחלל ומדוע מעל החנוני כשיוציא אבל באמת לק"מ דהא אי אפשר לבעה"ב לחלל על חפצו של החנוני דהא אין החפץ של בעה"ב ואי אפשר לחלל על חפצו של חבירו והא דמותר לגזבר לקנות סלתות ממעות הקדש ונתחלל המעות על סלתות של המוכר התם המוכר ידע שהוא הקדש והוא המחלל מעות הקדש על סלתות שלו אבל הכא דאין החנוני יודע מזה ובעה"ב אינו רשאי לחלל על חפצו של חנוני אבל כשהודיע לחנוני מזה שפיר נקנה המקח להקדש דמסתמא דעת החנוני לחלל המעות על החפץ והחנוני שפיר יכול לחלל מעות של הקדש על חפץ שלו ודו"ק:

אמנם מדברי הגמ' מעילה הנ"ל אין הכרח לדחות דברי הנה"מ הנ"ל דיתכן דהחפץ שקנה אצל חנוני אינו דבר המתקיים ואף שמותר לחלל עליו מכ"מ יותר טוב לחלל על פרוטה או כלי דבר המתקיים. ומ"ש מעכ"ת דאם קנה הדבר בגזילה האיך רשאי בע"ח ליקחו בחובו הא מבואר בסי' שס"ט בני אדם שחזקתם גזלנים וחזקת כל ממונה גזל אסור ליהנות מהם לא דמי כלל דשם כל מה שיש להם בחזקת גזול היא אבל הכא אין זה מוחזק בגזלן רק שקנה מלח זה במעות גזולים וד"ז לא נזכר בש"ע שם רק ברמב"ם הובא בטור סי' שס"ט שם וז"ל אסור ליהנות מדבר הגזול והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עלי' כו' יעו"ש הרי מדקדק בלשונו שבהמה זו גזולה אבל הכא שקנה במעות גזולים והמלח נקנה להעגלן מטעם קנין משיכה והוא בעצמו מותר ליהנות ממנו מה מקום יש לאסור לאחרים לבל יהנו ממנו אם יתברר הדבר שמעות גזולים הם ומוכר המלח מחיוב להחזירם ויתבע מהעגלן הנ"ל מעות אחרים ולא יתן לו אז יהי' המלח גזול בידו כדין עייל ונפיק אזוזי דבטל מקח בסי' ק"ץ אבל עכשיו שאין הדבר מבורר ואי אפשר להוציא המעות מהמוכר ואין המוכר תובע אותו אין על חפץ זה שם גזול כלל. ואודות דברי הב"ח סי' צ"ו כבר הבאתי שם דברי החת"ס סי' נ"ד שחולק עליו וביאר בהדיא דהתקנה לא הי' רק בבורח משום דלקח על דעת לברוח יעו"ש ובפ"ד אין הדבר כן וגם בשו"ת אדמת קודש ח"א סי' נ"ז האריך להביא הרבה מחברים החולקים על הב"ח והסכים עמהם וגם הלום ראיתי בס' ד"ת מהגאון אבד"ק ברעזאן ני' הביא שם מכתבי הגאון הקדוש אבד"ק בוטשאטש זצ"ל דבתפס הבע"ח לא נהגו כלל בהתקנה יעוש"ה ועוד לי אריכות דברים בזה ומחמת תשות כוחי נלאיתי להאריך והדין דין אמת בלי פקפוק:

וע"ד הנה"מ סי' קפ"ג שהבאתי לעיל דבקנה בגזל ועשה קנין משיכה המקח קיים צע"ק מגמ' קדושין נ"ו בלקח בשוגג וחזרו דמים למקומן ופירש"י שם דהוי מקח טעות אבל בס' המקנה שם נראה דמפרש לה דמיירי בהתנה בשעת מכר למכור באלו המעות דוקא אבל במכר סתם ושילם לו באותן המעות המקח קיים וצריך הלוקח ליתן לו מעות אחדים יעו"ש וצ"ע דסתימת דברי הגמ' ל"מ כן:

שם ואם אחר שאמר שטר אמנה היא ע' בתומים דדוקא באמר אמנה אבל באמר פרוע תו אינו יכול לגבות מלוה שלו בכל גווני יעו"ש ובק"נ על הרא"ש שם כתב דאין חילוק בין אומר אמנה או פרוע ושו"ר גם בב"ח כאן מבואר להדיא דאין שום הבדל בין אומר אמנה או פרוע ודלא כהתומים יעו"ש:

סי' נ"א סעי' ו' אא"כ נסתלק ע' בש"ך שהקשה דמה מועיל נסתלק הא כבר נתבטל העדו' ולענ"ד אפשר דמיירי דבטרם שמסרו השטר ליד הרחוק נסתלק הקרוב ממחצה שלו דבכה"ג ל"ש לומר דכבר נתבטל השטר דהא לשיטת הרי"ף הובא לעיל סי' מ"ו סעי' ל"ה כ"ד שלא יצא השטר מת"י העדים לא הוי כנתקרה עדותן בב"ד יעו"ש א"כ עיקר חלות העדות שבשטר היא כשיצא מת"י העדים ואז כבר נסתלק