מנחת פתים חושן משפט רמב

תחומין מאי להוציא ממון ע"י יעו"ש ואף דבודאי מוציאין ממון ע"י לענין בתולה דנותנין לה כתובה וכן לענין זה כת"י של אבא דשאני התם דאיכא אחר עמו אבל בתחומין דל"ב אחר עמו כמ"ש הפוסקים בזה היא דנסתפק אם מוציאין ממון ע"י כיון דאין עיקר עדותו לענין ממון וע' ר"ן סנהדרין ל' ומכאן ראי' להפוסקים דגבי תחומין ל"ב אחר עמו ודלא כהמה"פ שם שתמה עליהם יעוש"ה:

סעי' י"ד בהג"ה אפילו קרוב או קטן נאמנים ע' ח"ס יו"ד סי' קי"ב דבעכו"ם לא עשו תקנה זו וע' סמ"ע ונוב"י מ"ת חו"מ סי' כ"ח:

סי' ל"ו סעי' א' קרוב או פסול ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' ע"ו הביא מתשו' ב"י דאם נמצא פסול דרבנן לא נתבטלו הכשרים מחמתו יעו"ש ובתומים סוף הסימן כתב דפשפש ולא מצא בתשו' ב"י והנה היא לפנינו בתשו' ב"י לאה"ע סי' י' י"א יעו"ש:

סי' ל"ט סעי' י"ג בד"א בשטר שיש בו קנין ע' ש"ך ס"ק ל"ט האריך דהאי דינא דעבחז"ל אי פלוגתא דרבוותא ויכול המוחזק לומר קי"ל ולכאורה למ"ש תוס' ב"מ כ' ד"ה שובר דהא דעבחז"ל היא רק תקנתא והבא בספק תקנה אינו יכול לומר קי"ל ועפ"י דברי הקצה"ח סי' ק"ג ס"ק ו' א"ש וע' בדין ספק תקנה בב"מ אה"ע סי' קי"א סעי' ה':

סי' מ"ב סעי' ח' שיד בעה"ש על התחתונה ואם כ' בשטר שיהיו יד בעה"ש על העליונה ויש ספק בגמרא באיזה דין צ"ע אם בזה יד בעה"ש על העליונה ב"ש אה"ע סי' צ"ב ס"ק ט"ו ומוכח מדבריו דלענין שאר לשון מסופק ודאי ידו על העליונה כיון שנכתב כן בפירוש אבל בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ב כתב דגם כשכתב בפירוש מכ"מ בכל ספק יד בעה"ש על התחתונה ואינו מועיל אפילו קנין בזה דהו"ל קנין בטעות ולא ידע דמחיל וע' בקהי"ע בלב"א סי' תשנ"ה:

סי' מ"ה סעי' א' העדים חותמים. ע' סמ"ע ס"ק א' בשם מרדכי דאם חותם איש פלוני עד כשר ויעו"ש במרדכי מבואר דאם חתם איש פלוני בלא שם אביו ולא חתם עד פסול אפילו בדיעבד אם לא אדם שרגיל לכתוב כך לסימן כרב דהוי מצייר כוורא ודוקא בע"א מן העדים יעו"ש והנה דברי המרדכי הנ"ל דפסל אף בדיעבד כשחתם איש פלוני לבד מוכרח בגמ' ב"ב קס"א מהא דמשני שם דלא כתב עד ואם בדיעבד כשר אכתי יכול לגייז ראובן בן ובחדושי רשב"א פ' השולח משמע דבדיעבד אם חתם איש פלוני לבד כשר הן בגיטין הן בשטרות והוא תמוה וע' גם ב"מ אה"ע סי' ק"ל שתמה על רשב"א. וראיתי בפנ"י גיטין פ"ז שהקשה בשמו לבד מי גרע מסימנא ותירץ דבסימנא צריך לכתוב נמי עד רק דבשטרות א"צ עד יעו"ש ולפי דבריו בשטרות מועיל חתימת שלו לבד ותמהני עליו שאישתמטתי' דברי הגמ' ב"ב קס"א הנ"ל ומרדכי דאין מועיל חתימת שמו רק ברגיל לחתום כן לסימן וגם בזה כתב המרדכי דאינו מועיל רק בעד אחד ולא כששני העדים חתמו כן ובאמת שלא ידעתי מאין הוציא המרדכי ד"ז דבשני עדים אין סימן מועיל ובזה"ז שחותמין בשטרות שמו ושם הכינוי ואין כותבין עד יש לומר דזה מועיל כמו שם אביו ע' בפ"ת אה"ע סי' י"ז לענין עגונה סברות כאלו ומכ"מ צ"ע דאולי הוי רק כסימנא ולמרדכי אין סימנא מועיל רק כשאחד מן העדים חותם כן ע"כ מהנכון לכתוב עד או שיחתמו פב"פ:

סעי' ה' שהסופר חותם עפ"י. ע' סמ"ע ס"ק ח' ונלע"ד כונתו כשהעד ראה הלואה א"כ נהי דחתימה ליכא אבל ע"א הוא לחייבו שבועה וכ"נ מרשב"א גבי כתובה דדין ע"א יש לו ובש"ך ותומים וקצה"ח הבינו דברי הסמ"ע בע"א ודבריהם צ"ע:

סי' מ"ו סעי' ז' בהג"ה אין מקיימין מהם ע' ש"ך ס"ק כ"ד בשם הרא"ש דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת ב' עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין לכאורה נראה דה"ה באין בידו עתה בשעה שמוציא השטר רק זה אם ידוע שהיה בשום פעם בידו שטר בחת"י ידי העדים א"כ יש לחוש דלמא זייף אז השטר שמוציא עתה ואף שזמן השטר נכתב לאחר מכאן שכבר לא היו בידו חתימת עדים הנ"ל הא כיון דחשדינין לי' למזייף א"כ גם הכל זייף ואיחר הזמן והזיוף היה בעת שהשטר בחת"י העדים היה ת"י וצ"ע בזה:

סעי' כ"ו אינו חותם עמהם ע' ש"ך ס"ק ס"ו שהקשה ע"ד הריטב"א שכ' כיון דלא נתברר הכשירו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף דא"כ גם בפסול משפחה נימא הכי ותמהני דשאני פסול גזלן דבאמת היה גזלן וכיון דלא נתברר הכשירו לב"ד עדיין פסול הראשון במקומו משא"כ בפסול משפחה דלא היה עליו שם פסול מעולם ועמ"ש הש"ך דבדבר הגלוי לכל העולם ל"א תרי כמאה ע' בה"ג ה' עדות וז"ל ועדים שהעידו כו' שהם כשרים אפילו כל ישראל מעידים עליהם שהם פסולים עדותן קיימת והו"ל תרי ותרי יעו"ש וע' בשו"ת עטר"ח אה"ע סי' י"ד ונוב"י מה"ק אה"ע סי' ס"ה:

סי' מ"ז סעי' א' ואין לו ממה לפרוע ע' ש"ך כ"ק ב' שכתב ולפי"ז אינו יכול לגבות מן הלוה שני אלא בשבועה לכאורה נראה דה"ד כשהודה המלוה ואמר אמנה או פרוע שלא בזמן שבא הבע"ח לגבות את חובו אבל כשאמר כן בשעה שבא הבע"ח לגבות את חובו דאז תלינן שלדחותו נתכוין ומה"ט גם המלוה גופא יכול לגבות מאתו אח"כ כשפרע לבע"ח כדלקמן בסוף הסעי' בכה"ג אין זה הודאה כלל ושפיר יכול לגבות ממנו אף שלא בשבועה ומכ"מ אפשר לומר דשאני בנדון דסוף סעי' זה שפרע המלוה ואח"כ בא לגבות מהלוה א"כ הוא חוזר ממה שאמר אמנה לכך אמרינן דאם אמר כן בשעה שתבעו בע"ח יש לומר דכונתו היה לדחותו מבע"ח והו"ל אמתלא טובה לחזור בו ממה שאמר מקודם אבל כל שהמלוה מחזיק בדברים הראשונים ואמר שאמנה היא תו ודאי לגבי דידי' הודאה גמורה היא אף שאמר כן בשעה שבא לתובעו דזה רק אמתלא היא ואמתלא אינו מועיל כי אם כשרוצה לחזור מדבריו הראשונים אבל באינו חוזר לגבי דידי' הודאה גמורה היא אלא דלגבי מלוה א"נ ושפיר מיקרי נכסים משועבדים דאינו גובה בלי שבועה. שם א"נ כיון שהוא בא לחוב לאחרים ע' ש"ך ס"ק ט' לענין מעות פקדון אם הבע"ח גובה ואעתיק פה מה שכתבתי ע"ד עובדא בעגלן א' שהביא מלח למכור והיה העגלן חייב לאיש א' סך מסוים מאז ותפס האיש את המלח בחובו ושוב בא איש אחד ואומר כי העגלן הנ"ל קנה המלח במעותיו כי שם המנהג ששולחין י"ש עם העגלן למדינת הגר והעגלן לוקח בהמעות שמקבל בעד הי"ש מלח או שאר סחורה לעצמו ואח"כ מוכר הסחורה ומשלם לבעל הי"ש מעותיו ונראה פשוט שמלבד שאין בעל הי"ש הנ"ל נאמן לומר שקנה במעותיו להוציא מיד התופס המוחזק ואף אם יבורר שכדבריו כן מכ"מ הדבר פשוט דהמעות הנ"ל נעשו מלוה אצל העגלן וכהא דאמרינן בב"מ ס"ה אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי וברש"י שם וה"נ בנ"ד