מנחת פתים חושן משפט רמא

טעם הגמרא מדכתיב אתה הפסיק דנקיט טעם הפשוט יותר יעו"ש וצ"ע דהא נ"מ לדינא בין הטעמים אם נפסל לעדות דמטעם לאו שניתן לאזהרה היה נפסל לעדות משא"כ לטעם דאתה הפסיק ועכ"פ בדעת מהר"ם ב"ב נראה לומר כן דמחמר בצנעה לא נפסל לעדות דהו"ל כמו לשאב"מ וזה כראה נמי בשיטת הר"ן פ"ק דע"א דהוכיח שם דמחמר היינו אף בבהמת חבירו דאי בבהמה שלו לאו זה למאי אתא הא בלא"ה איכא עשה דלמען ינוח שורך ועל מחמר נמי אין לוקין יעו"ש והא נ"מ לענין לפוסלו לעדות דבשביל העשה לא נפסל לעדות ובשביל הלאו נפסל וע"כ דגם בשביל הלאו לא נפסל כיון דאין לוקין עליו. אכן לפימ"ש דמחמר בפרהסיא נפסל לעדות אע"ג דליכא מלקות ומשמע ברש"י יבמות ו' הטעם כיון דאיכא לאו א"כ בעובר על עשה דשבת אפילו בפרהסיא אין דינו כמומר וממילא כמי דלא נפסל לעדות וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת לה' שבת דאם בהמתו עושה מלאכה בשבת בפרהסיא לא נעשה מומר לכל התורה כיון דהוא לא עביד מידי א"כ שפיר יש לומר דכ"מ גם בבהמה שלו בלאו דמחמר דמיקרי מומר לכל התורה ושו"ר בס' תפארת ירושלים על משניות עירובין פ"א אות ד' נסתפק בדין מחמר בפרהסיא וכן בעובר על שביתת בהמתו בפרהסיא אם דינו כמומר לכה"ת והביא מרש"י יבמות ו' דמשמע דוקא בלאו ולא כשעובר בעשה יעו"ש ולא הזכיר מדברי הפמ"ג הנ"ל ויש להסתפק בעשה מלאכה בשבת פחות מכשיעור כגון קצר פחות מגרוגרות בפרהסיא אם דינו כמומר לכל התורה ומפמ"ג הנ"ל משמע דדינו כמומר לכל התורה ושביתת בהמתו שאני דלא קעביד הוא מידי ולי נראה הטעם דל"ש לומר מחלל שבת בפרהסיא בשביתת בהמתו דהא אם הפקיר בהמתו אינו עובר ומה"ת אפילו הפקר בינו לבינו מהני א"כ אף אם הוא לא הפקיר בהמתו באמת מכ"מ לאו פרהסיא מיקרי דמי יודע דלמא הפקיר בהמתו ובזה מיושב הוכחת הר"ן הנ"ל דמחמר הוא גם בבהמה שאינו שלו דבבהמה שלו תיפוק לי' דאיכא עשה דלמען ינוח והערותי לעיל דהא יש לומר כ"מ לענין חילול שבת בפרהסיא אם דינו כמומר לכה"ת ולהנ"ל נכון דאם נימא דמחמר היא בבהמה שלו דוקא תו ל"ש חילול שבת בפרהסיא דדלמא הפקיר בהמתו ודוק ועוד יש לפרש דברי המהר"ם ב"ב הנ"ל דמיירי במחלל שבת באיסורין דדבריהם דלא נפסל לעדות אבל במחלל שבת בפרהסיא אף באיסור דרבנן דינו כמומר לכה"ת ונפסל לעדות אבל בתב"ש סי' ב' סעי' ט"ז כתב דמחלל שבת בדרבנן לא נעשה מומר לכה"ת ולדידי' יש לפרש דברי המהר"ם בלאו דמחמר או בעובר על אב מלאכה דשבת פחות מכשיעור דלא נפסל לעדות דליכא מלקות אבל בפרהסיא בפני עשרה מישראל דהוי כמומר לכה"ת נפסל לעדות. והנה מגוף הגמ' יבמות ו' ורש"י שם ד"ה וכ"ת שאני לאוי שמשם הוכחתי בחבורי מ"פ ליו"ד סי' קכ"ז דבלאו דמחמר הוי מומר לכה"ת וכעת הבאתי שגם בתפ"י הוכיח משם באמת שאינו מוכרח כל כך דהא יש לומר דזה רק ס"ד דגמ' אבל לבתר דמסיק בגמרא והא תנא בעלמא קאי ולא פריך הדר בי' מסברא זו וסובר דבאיסור לאו לא נעשה מומר לכה"ת אך דברי המהר"ם ב"ב אי אפשר לפרש בענין אחר רק דמיירי בלאו דמחמר או בחצי שיעור ומשום דנעשה מומר לכה"ת כנלע"ד. והנה גנב וגזלן פסולין לעדות אף דהוי לאו שניתן לתשלומין כיון דרשע דחמס הוא כמ"ש הכ"מ פ"ו מה' עדות ה"ד ובב"י כאן סעי' י"ב ודברי התומים כאן ס"ק א' וס"ק ג' תמוהים דמדבריו מבואר דלאו הניתן לתשלומין הוא נפסל לעדות וליתא ושפיר תמה המש"ל אהא דהוצרכו הפוסקים ליתן טעם דעידי רבית לא נפסלו משום דלא תשימון לאינשי ללוה ומלוה משמע להו דתיפוק לי' דהו"ל לאו שניתן לתשלומין ורשע דחמס ל"ש לגבי עדים דהא לית גבייהו הנאת ממון והנלע"ד ליישב קושיתם דהא טעמא דעדים אין לוקין ברבית אף דבהו ל"ש תשלומין כתב החינוך ס' ע"ד והביאו המש"ל פ"ד ממלוה דכיון דהמלוה אינו לוקה דניתן לתשלומין אינו בדין דהעדים דאתו מחמתי' יגרעו ממנו יעו"ש תה ניחא לענין מלקות אבל לענין לפסול לעדות שפיר היו נפסלין אי היו משמע להו איסורא דהא הטעם דאין לוקין דלא גריעי מהמלוה וא"כ עכ"פ לא עדיפי נמי מיני' וכיון דהוא פסול לעדות אף דאינו לוקה מטעם רשע דחמס ע"כ גם העדים היו נפסלין אף דבדידהו ליכא ח"מ כיון דכל עיקר פטורם ממלקות שלא יהיו גרועים מהמלוה ממילא נמי דעכ"פ לא עדיפי מיני' וע"ש:

סעי' ג' וי"א בדבר מדבריהם בעינן משום ח"מ ונלע"ד שזה ג"כ דעת רש"י שכתב בסנהדרין כ"ז החשוד על העריות כשר לעדות דבעינן רשע דחמס כדכתיב אל תשת רשע עד יעו"ש והדבר תמוה דהא אכן קי"ל דל"ב רשע דחמס אלא דשם בחשוד להתייחד עמהם וכנראה מדברי רש"י שם ד"ה ארבעין בכתפי' ובדרבנן בעינן רשע דחמס ומה"ט כמי מפרש רש"י שם הא דאר"נ אוכלי ד"א פסולין לעדות משום דהו"ל רשע דחמס דבפסול דרבנן גם לדידן בעינן רשע דחמס ודו"ק. והנה בסמ"ע ס"ק ה' כתב דח"מ דחשוד לעבור שקר משום ממון או הנאה שיהנה בו ומשמע דאם עשה עבירה בשביל שום הנאה מיקרי רשע דחמס וע' תוס' סנהדרין ט' ד"ה לרצונו אבל מרש"י סנהדרין כ"ז ד"ה מומר וז"ל דכיון דמשום ממון קעביד דשכיחא בזול כו' יעו"ש משמע דוקא משום הנאת ממון מיקרי רשע דחמס ולא בשביל שאר הנאות אבל מדברי הרי"ף ז"ל שם שכתב או"נ לתיאבון דברי הכל פסול כפין ואכיל נבילה כפין ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד שיקרא יעו"ש משמע דאף שאינו אוכל נבילה בשביל שהיא בזול רק שכפין ואין לו כשירה כיון דמשום תאוות נפשו קעביד חשיד לקבל ממון ולהעיד שקר וזה כתוס' הנ"ל אבל בחדושי הר"ן סנהדרין דף כ"ו ד"ה אר"נ כתב כרש"י דהא דאו"נ אוכל לתיאבון היינו משום דשכיחא לי' בזול ועביד משום חימוד ממון יעו"ש ונהי דלדידן ל"ב רשע דחמס מכ"מ כ"מ בעובר על מידי דדבריהם דבעינן רשע דחמס ודו"ק:

סעי' י"ג כגון שגזל מציאת חש"ו וע' רש"י גיטין ס"א ד"ה להוציאו משמע לכאורה דלמ"ד דהוי רק גזל מפני ד"ש לא נפסל לעדות כלל וצ"ע דהא מבואר בסנהדרין כ"ה דפסול מדרבנן ואפשר דכוונת רש"י דבסנהדרין מיירי בתר שהוסיפו אבל מקודם לכן היה כשרים לעדות לר"י כיון דהיא רק גזל מפני ד"ש וע' תוס' שם ד"ה א"נ:

סעי' י"ד פסולים. בכ"מ פ"י מה' עדות נסתפק אם פסולים מה"ת וסיומו שם והדעת נוטה דפסולים מה"ת יעו"ש:

סעי' י"ח ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימין ע' ב"מ באה"ע סי' י"ז כתב דצריכין לחזור ולהעיד ורמ"א קיצר בדבר יעו"ש:

סעי' כ"ה בהג"ה וכן אין נפסל על קול ע' סמ"ע דהיינו אף בקלא דלא פסיק ודלא כרשב"א. וע' בתשו' ח"א סי' קפ"ד משמע ברשב"א גופא שם דלא נפסל ע"י קלא דלא פסיק:

סי' ל"ה סעי' ו' כיון שתחומים דרבנן ע' בירושלמי כתובות פ"ב דבעי אם מעיד לענין