מנחת פתים חושן משפט רמ

מחילה ולא יוכל לתבוע לפני ב"ד יותר וע' קצה"ח סי' קכ"ו ס"ק ו':

סי' כ"ו סעי' א' אסור לדון ע' תשב"ץ ח"ב סי' ר"צ שכתב דגם מי שיש לו דין עם עכו"ם אסור לדון עמו לפני דייני גוים והביא כן בשם ילמדנו פ' שופטים ובחוט המשולש טור השלישי סי' ז' האריך בזה דהא דנתפשט המנהג להיתר גמור כדון עם גוי בערכאות משום דלא יצוית לדין ישראל והוי כישראל אלם אבל אם העכו"ם רוצה לדון בדיני ישראל איסור גמור היא לדון עמו בערכאות יעו"ש ובגוף הדין דאסור לדון בערכאות ע' רמ"ע מפאנו סי' נ"א כתב דבמקום פסידא כגון שהלוה מבזבז נכסיו ואם ימתין המלוה על רשות מב"ד בתוך כך יבזבז הלוה נכסיו יוכל לעשות עיקול בערכאות ואח"כ ילך עם הלוה לדין דכמו דבמקום פסידא אדם עושה דין לעצמו ה"ה ע"י ערכאות יעו"ש ובכנה"ג בהג"ה כתב להיפוך ולא הזכיר דברי הרמ"ע ז"ל:

סעי' א' בהג"ה ע' תומים דבאם לא נגמר הדין אף שהחל התובע בערכאות יוכל לתובעו לדין יעו"ש וכ"מ בתשו' רמ"ע מפאנו סי' נ"א שהמעכב ממון חבירו ע"י ערכאות אף בלי רשות ב"ד אע"פ שעשה שלא כהוגן אין זה פוטר מים ראשית מדון שנרשה את חבירו בשביל כך לדון עמו בערכאות אלא יבואו לדין בדינינו ויעו"ש עוד חילוקים בזה:

שם והסברא הראשונה נראה לי עיקר ע' בתשו' מהר"ל צינץ חחו"מ סי' ל' אות ו' שהאריך בד"ז והמתבאר מדבריו שמי שתבע לחבירו בלי רשות ב"ד והנתבע הלך עמו בערכאות בדינא ודיינא ולא הזמין את התובע לדין והדברים נראין שהנתבע גם הוא נתרצה לדון בערכאות וע"כ הפסק שיצא מהערכאות קיים אף אם יצא הנתבע חייב בדין אין לו לנתבע כח להגיש משפטו לפני דייני ישראל וגם הוצאות שפסקו להתובע מהערכאות חייב הנתבע לשלם והא דבסי' י"ד גם בתובע לחבירו ברשות ב"ד פליגי הפוסקים אי צריך לשלם הוצאות שם מיירי בהוצאות שהוציא והערכאות לא פסקו לשלם לו ההוצאות ויעו"ש עוד באות ה' באורך בכ"ז:

סי' כ"ח סעי' י"ב בעדות שבשטר ע' בקצה"ח הביא ד' שיטות בזה וז"ל בעה"מ ביבמות ל"א וכל שטרי הלוואות ומקח וממכר הלואה הוא שמצוה את העדים ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו כו' אבל היכא דכתבו מנפשייהו בשטר שצריך לומר כתבו ולא אמר להם כתבו הא ודאי מפי כתבם הוא עכ"ל ומשמע דבשטר שא"צ לומר כתבו הוי שטר אף דלא נכתב מדעת המתחייב וכהב"מ אה"ע סו"ס מ"ב וע' בחת"ס אה"ע סי' ק"ג:

סי' ל' סעי' ג' ונשבע שבועת התורה ע' בט"ז דעדות מיוחדת דלא מהני שקנס לא מהלי נמי לחייב שבועת התורה דהא מק"ו דקנס ילפינן לה יעו"ש ובקצה"ח ויש להעיר ע"ז דהא כתב הנימו"י וריטב"א פ"ק דב"מ דהאי דינא דר"ח דעדים מעידים שחייב לו כ' לא מיירי בעדים שהעידו שלוה ולא פשע דא"כ הו"ל הילך דהא אינו יכול לכפור אלא מיירי במעידין שלוה וכיון דהוא טוען לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייב לשלם יעו"ש ובקצה"ח לקמן ס' פ"ז ס"ק ה' ולדברי הט"ז האיך יתחייב שבועה בכה"ג הא הוחזק כפרן ל"ש בקנס כמ"ש ריטב"א שבועות ל"ג דכשם דל"ש הודאה בקנס ה"ה דל"ש הודאה מתוך כפירה וא"כ ליכא ק"ו מפיו:

סעי' י"א אבל אחרים ע' ט"ז וקצה"ח ס"ק י' שכתב עליו ורמיזותיו איני מכיר והדבר פשוט שכונת הט"ז לדברי הנימו"י ב"ב מ' בסוגיא דמחאה דקאמר שם קיום שטרות בג' ופירש בנימו"י שם דאף למאן דסובר שנים מיקרי ב"ד בקיום שטרות אינו מועיל דהו"ל כעדים מפי עדים אבל ג' הוי פס"ד יעו"ש וכ"כ תוס' ורשב"ם שם ועכ"פ מוכח מדברי הנימו"י אלו דשנים אין יכולין לקבל עדות משום דהוי כעמפ"ע אבל כשמעידין לפני ב"ד מועיל ולזה כיון הט"ז ז"ל:

סי' ל"ב סעי' ב' השוכר עידי שקר ע' פ"ת ס"ק א' בשם שבו"י דהעדים צריכין לחזור לו המעות כיון דלא קיימו כאשר שכר אותם יעו"ש וקצ"ע דיש לדמות למתנה עמ"ש בתורה דהתנאי בטל ומעשה קיים ושו"ר בחוו"ד סי' קס"א ס"ק ה' האריך בטו"ט דענין כזה שכירות ול"ד לתנאי דנימא בו מתנה עמ"ש בתורה ומה"ט בנתן טלה לזונה באתננה ולא כבעלה לו מחיובת להחזיר לו כדמוכח בע"א ס"ג וכן כששכר לא' לחרוש לו בשבת יעו"ש ובמח"א ה' רבית סי' ל"ז וקצ"ע ברש"י ב"מ צ"ד ע"א דמייתי רש"י תנאי קודם למעשה כגון תנאי שהתנה יעקב אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור יעו"ש דזה היא שכירות ול"ב כלל דיני תנאים בזה כחוו"ד הנ"ל ויעו"ש בהגהות הגרי"ב ז"ל שהניח דברי רש"י בצ"ע מטעם אחר:

שם וחייב בדיני שמים ע' תשו' חו"י סי' קס"ו מסופק בדין זה וכן בשאר דברים שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אם שייך חיוב דבדיני שמים גם על פחות מבן עשרים שנה יעו"ש:

סי' ל"ד סעי' ב' איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות ע' בית מאיר לאה"ע סי' י"ז סעי' ג' שמדייק מרש"י ר"ה דאם העידו עדים על א' שגנב בסתר או אכל נבילה והוא לא ראה אותם שכשר לעדות כיון דלא חציף לעבור לפני רואים וסיים דסתימת כל הפוסקים אינו כן יעו"ש וע' בנה"מ דאם ביטל מ"ע לא נפסל לעדות וע' בסעי' ה' ובד"מ שם ובב"י סי' כ"ט מחו' ה' ל"מ כן גם בתשו' הרי"ף סי' ק"ן משמע להיפוך וע' בשט"מ ב"מ מ"ט ד"ה אי אמרת ובס' מנ"ח מ"ע ו' ובתשו' מהרב ב"ב סי' תתק"נ חשיב בין הפסולים לעדות ערל יהודי שלא נימול וע' בהג"א פ"ק דב"ק סי' י"ט דאם אינו מל מחמת שחושש לצער כשר לעדות לשיטת ר"ת יעו"ש והנה בתשו' מהרב ב"ב הנ"ל דקחשיב שם כל הפסולין לעדות חושב ביניהם מחלל שבתות בפרהסיא ונפלאתי מאד דלענין לפסול לעדות למה לי בפרהסיא אטו מחלל שבת בצנעה לא נפסל לעדות ואפשר דכוונתו בלאו דמחמר דאין לוקין עליו כמבואר בשבת קנ"ד וכיון דעובר עבירה שאין בה מלקות לא נפסל לעדות כמבואר בחו"מ כאן אבל במחמר בפרהסיא כיון דמחלל שבת בפרהסיא כעובד עכו"ם אף בלאו דמחמר כדמשמע ברש"י יבמות ו' ממילא דנפסל לעדות ואף דהתומים ר"ס ל"ד כתב דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אף שאין לוקין עליו נפסל לעדות דמפני חומר שבו לא חייבה תורה מלקות ול"ד ללאו שאב"מ ולאו שבכללות יעו"ש ומחמר דאין לוקין היא משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמ"ש רמב"ם פ"כ מה' שבת אבל באמת בגמ' שבת קנ"ד מסיק דאף למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין במחמר אין לוקין דאתה למה לי הוא ניהו דמיחייב אבל בהמתך לא יעו"ש וברש"י שם משמע דאפילו לאו ליכא במחמר וביבמות ו' כתב רש"י דאיכא לאו ובחדושי רמב"ן שבת שם מבואר דהוי שפיר לאו רק דאפקי' רחמנא ממלקות דהו"ל כלאו שאין בו מעשה יעו"ש וא"כ במחמר בצנעה לא נפסל לעדות כמו כל שאב"מ וע' בפמ"ג בפתיחה לה' שבת כתב בטעם הרמב"ם ז"ל דמחמר ליכא מלקות משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא נקיט