מנחת פתים אבן העזר צח

דהיא חומרא בעלמא דחתימת העדים א"צ שיהי' משל בעל ועמ"ש לעיל סעי' ט"ז:

סעי' קס"ה דבעינן כתיבה תמה ובביאור הארוך כתב דזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שלא נזהרו בכל זה יש להקל ולהכשיר אף שעדיין לא ניתן ושלא במקום עיגון יעו"ש ונראה דהיינו אפילו בנגיעת אות לאות:

בס"ג שני' סעי' נ"ב ואם לאו יכולים לכתוב אותה למחר עי' פ"ת שכ' דאם כותבין הרשאה למחר יש לכתוב בתחילה זמן המסירה ולמטה אחר כו"ח יש לכתוב זמן החתימה ולסיים והכל שריר וקים. והמעיין בביאור הארוך סי' נ"ח יראה דז"א דבסוף אין צריך לכתוב שום זמן דהרשאה א"צ זמן עיי"ש ודוק:

שם לעשות שליח במקומך ובד"מ סי' קמ"א ס"ק י"ב הנוסח בחריקך וכ"נ קצת בפ"ת לקמן בנוסח הרשאה שמשליח ראשון לשני:

השמטה לסו"ד סעי' כ"ה ואם גם שם אבי אבי האחר דומה לזה. הנה במס' ב"ב קע"ב איתא בזה דיכתבו דורות דהיינו דיכתבו אבי אבי אביו ולמעלה ועי' חו"מ סי' מ"ט וצ"ע דגבי גט לא כתב הרב המסדר תקנה זו ואולי גבי גט שאני דבעינן מוכח מתוכו ויותר מג' דורות אין אדם מכיר ואינו מוכח מתוכו ודמי לחנוכת אבות דהוי רק עד ג' דורות כדאי' בגיטין פ"ח ועי' ב"י לעיל סו"ס קכ"ט. מיהו בתוס' גיטין כ"ד ורשב"א שם מבואר דגם גבי גט כותבין דורות ואולי מ"ש שם לס' דורות כוונתם רק משולשין ולא למעלה מזה אבל לשונם ל"מ כן. ושו"ר בביאור הארוך שהעיר בזה שלמה אין כותבין דורות ועכ"ז כתב שסתם הדבר בפנים לאשר לא ראה מזה בשום ס"ג שיכתבו דורות ואפשר משום דאין זוכרין כל כך שמות אבותיהן ואתי למיטעי יעוש"ה:

שירי מנחה לאה"ע לסי' ה' סעי' א' הבאתי שם דברי תשו' הגאון בית יצחק באה"ע סי' ל"ד לענין ניקב הגיד אם מותר בממזרת כיון דיש לו רפואה שהביא ראי' מיבמות נ"ז דפריך שם וכ"ת הא נמי יש לו להאכיל בב"פ הא מבע"ל ולא פשיט לי' והא משכ"ל פצוע דכה שניקב הגיד דבכה"ג הוי משתמרת לביאה פסולה וא"א לו להאכיל בב"ג דהא בקדושתו קאי כיון דיש לו היתר. ושוב עיינתי בזה וראיתי שבמכת"ה אין התחלה כלל לראייתו שכ"ה הבין דהאי והא מבע"ל ולא פשיט לי' הוא תירוץ ובאמת זה קושיא דהא מבע"ל ולא פשיט לי' והאיך פשיט לי' כאן שמאכיל לר"ש א"כ האיך נאמר דמיירי בניקב הגיד דיש לו רפואה הא אדרבה תקשה עוד יותר. וכן הראי' שהביא שם מגמ' הנ"ל לענין ספק פ"ד ג"כ ליתא כי הכל יסוב ע"ז שזה תירוץ מהגמרא ואז הי' שייך להקשות כנ"ל אבל הוא קושיא והמעיין יבין:

לסי' י"ג סעי' ט' בתשובתי שם כתבתי דבגמלתו בחיי בעלה בעינן עכ"פ ג' ימים דאל"כ אכתי בכלל מניקה היא. ובתשו' מאיר נתיבים סי' ט"ו כתב דגמלתו בחיי בעלה אין שיעור לדבר. ונראה כוונתו דל"ב ג' חדשים אבל ג' ימים מיהו בעינן אבל באבני מלואים סי' י"ג ס"ק ט"ז כתב להדיא דגמלתו בחיי בעלה אף יום א' סגי והדבר תמוה לענ"ד:

לסי' י"ז סעי' כ"ד להשלמת הענין בדבר התשו' אודות עגונה אשת ה' ליב באר אעתיק עוד בזה מ"ש על ענין הנ"ל להה"ג מטלוסט:

מכתבו עם תשו' ידידי הגאון מהרא"ם נו' אבד"ק סנוטין אשר השיב לו בדבר העגונה הגיעני נכון. והנה פקפוקו של הג' הנ"ל בתשו' הוא מאחר שבהגב"ע של הי' בינוש אינו מבואר שבפאו"ו נכתב לבנו הי' ליב באר רק סתם שמצא פא"א מר' מאטיו באר ל"ה ליב באר ונהי דע"כ הפא"וו נשלח מר' מאטיל באר מעיר הארידענקא כאשר העיד ע"ז ר' ביניש מפורש אכתי יש לחוש דלמא שלח ה' מאטי' הנ"ל מעות לאיש אחר ששמו ליב באר. אך ע"ז יועיל הגב"ע הלוטה מהמו"צ דק"ק הארידענקא אשר העיד ר' מאטי' באר כי מעולם לא שלח מעות לאיש ששמו ה' ליב באר בלתי לבנו את' ליב באר ושוב נולד פקפוק חדש מחמת שהר' ביניש אמר שהפא"וו הי' על ב' ר"כ ולכל היותר על ב' וחצי והר' מאטיו העיד ששלח לבנו פא"וו על חמשה ר"כ. והנה הה"ג הנ"ל רצא לרפא שבר זה עפי"ד תוס' כריתות י"ב דעדים שלא נתכוונו להעיד אין בעדותן כלום אם באים לב"ד להעיד וע"כ כוונת תוס' כשבאים לב"ד לאחר זמן מרובה כט"ז יו"ד סו"ס ק"ץ דבזמן קצר ל"א דלא דייקי אף שהוא מלתא דלא רמי' עלייהו וכיון שהוא זמן מרובה תולין בשכחה בא' מן העדים הנ"ל:

והנה גוף פירושו בדברי התוס' דמיירי לזמן מרובה כבר קדמו בחת"ס אה"ע ח"א סי' ק' אבל אין זה מעלה ארוכה לנ"ד דמאן מפיס אם ערך שנה מיקרי זמן מרובה לענין זה. ועוד דאם נחשוב זה זמן מרובה ובשעת מעשה לא נתכוונו להעיד וא"כ לתוס' הנ"ל אין עדותן מועיל כלום ומאן פליג לן דעל הפא"וו נאמנים והסכום שכחו בכדי דלא ליהוי הכחשה ולהלכה ודאי לא קיי"ל כתוס' ועדים מעידים אף בלא נתכוונו להעיד אף לזמן מרובה. ועדיפא מזה היו לו להביא מש"ך חו"מ סי' ע' סק"ו בעובדא דגמ' שבועות דא"ל הבי לי מאה זוזי דאוזופתך א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני. אתי ואמרו להד"ם דאמר ר"ש הוחזק כפרן ורבא אמר כל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' והביא הש"ך כמה מגדולי הפוסקים דמפרשים דאעדים קאי הרי דגם בעדים אמרינן כן ושו"ר בתשו' בית שלמה חאה"ע סי' מ"ד שהביא דברי הש"ך ומחלק דדוקא היכא שהעידו דבר בשלילה אמרינן דשכחו אבל בהעידו על קיום דבר שראו או שמעו ל"ש לגבי עדים כל מלתא דלא רמיא עליו וגם מחלק דדוקא בהאי עובדא דשבועות תלינן בשכחת העדים כיון דהוא אמר דיש לו סהדי והביאם מסתמא לא יבוא סהדי לחובתו יעו"ש ועפ"י ב' החילוקים שלו אין מקום בנ"ד לומר דלא דייקי דהא העידו על קיום דבר שזה מומר ששלח פא"וו מחמשה ר"כ וזה אומר משנים וחילוקו השני פשיטא דלא שייך כאן. ולכאורה ב' חילוקים שלו נסתרים מדברי הגמ' בשבועות בעובדא דעפצי דאתי סהדי ואמרו בארבעה הוי קיימי דאמרינן מלתא דלא רמי' עלי' ולדעת הפוסקים דקאי על העדים ושם אמרו על קיום דבר וגם הוא לא הביא העדים לזכותו ואפ"ה אמרינן מלתא דלא רמי' עלי' לאו אדעתי' ושו"ר בשער המשפט סי' ל' ס"ק ב' שמחלק כחלוקו הראשון של הב"ש בין עדות בשלילה בין עדות על קיום דבר והביא