מנחת פתים אבן העזר צז

אה"ע סי' צ"ח דבפ"ע אין לכותבו אבל לכוללו עם המעיינות ולכתוב מעינות ש"ד והארכתי בזה לעיל סי' קכ"ח סעי' ז' בתשובה ומכ"מ ל"ד לגמרי לדברי הב"ש דשם היינו דקא כשיש שני מעיינות ש"ד לכלול גם בארות בלשון מעינות כיון דעכ"פ על מעינות גופייהו יכול לכתוב מעינות אבל אם יש מעיין א' ובאר א' וכתב מעינות נראה דפסול. וכ"נ מדברי הרב המסדר כאן ולגבי באר שמסתפקין ממנו רק מיעוטא דמיעוטא כיון דעכ"פ באר מיקרי יש לכתוב בארות לשון רבים ולכלול גם זה אף שבלעדי אין רק באר א' והוא חידוש:

וסברת הב"ש הנ"ל לענין מעיינות דש"ד לכוללם אשכחן כיוצא בכ"ד ועי' רמב"ן עה"ת וישב עה"כ וכל בנותיו ח"ל ויתכן שיכנס בכלל הזה גם כלותיו עמהן כי בכלל הבנות יקראו גם הכלות כן או כמאמר חכמים אין אדם נמנע מלקרוא מכלותיו בנותיו. והיינו דמתחילה כתב דכלותיו אינן קרוים בנותיו אם רוצה לקרות הם לבדם אבל כיון שהי' לו ליעקב בת אחת שפיר יכול לכלול כלותיו בכלל ולקרות אותם בלשון רבים או כדברי חכמים דגם כלותיו לבדן אדם קורא בנותיו. ולפי דבריו הקודמים נראה דבלשון כולל ש"ד אף שלולא הכלות לא הי' לו רק בת אחת וזה כעין סברת המסדר כאן לענין בארות שאף שאין רק באר א' שמסתפקים ממנו כהוגן והשני מיעוטא דמיעוטא יכול לכוללו ולכתוב לשון רבים והוא יותר רבותא מדברי הב"ש:

ועפ"י סברות הנ"ל יש ליישב הא דהקשה הצל"ח ברכות מ' אהא דאמרינן שם בירך על פירות האילן בפה"א יצא מאן תנא ר"י הוא דאמר עיקר אילן ארעא הוא והא מקרא מלא הוא הבאתי את ראשית כל פרי האדמה אף דמייתי נמי פרי העץ לבכורים מז' המינים וכן הקשה בפנים יפות עה"ת פ' תבוא (והא דלא הקשו מקרא הקדום דולקחת מראשית כל פה"א יש לומר למ"ש הפוסקים בכ"ד דבתפילה וברכה יש לומר לשון מבורר טפי א"כ מלשון התורה בציוי אין ראי' לברכה רק מקרא דהגדת היום שאומרו דרך תפילה יש ראי' גם לברכה):

ולהנ"ל נראה כיון דלבכורים מייתי נמי חטה ושעורה שהם פרי האדמה שפיר דמי לכלול גם פרי העץ בלשון פרי האדמה כיון דעכ"פ האילן יונק קצת מארעא אף לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא היא אבל במשנה דבירך על פירות האילן בפה"א יצא ע"כ כר"י דעיקר אילן ארעא. ובזה מיושב מה שהקשה הצל"ח בברכות שם בהא דקאמר בדף מ"א דהיו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית והא שם קאי לת"ק דר"י ולדידי' כשבירך בפה"א על פירות האילן לא יצא יעו"ש ולהנ"ל ניחא דודאי לת"ק דר"י כשבירך על פירות האילן לחודא בפה"א לא יצא אבל כשבירך על צנון וזית יחד בפה"א יצא כמו דכללה תורה במקרא בכורים בלשון פרי האדמה כיון דמביא גם זאת ואף שלא יוצדק לשון זה בנפרד יוצדק במחובר:

סעי' קי"ד אם מסתפקין ממנו כל תשמישין. ובב"ש ס"ק י"ד משמע דרוב תשמיש הוי ככל וכ"ע דלקמן סעי' קט"ו כ' דאין כותבין בארות אף דרובא דרובא מסתפקין מהם משום דאין מסתפקין מהם לכביסת בגדים ושתית בהמות והא אכתי איכא רוב תשמיש דהיינו שרוב הצרכים שתית ומאכל ומשתה מסתפקין מהם. ואולי כוונת הב"ש רוב תשמיש ככל היינו רוב צריכים הן למאכל ושתי' הן לכביסה הכל כל השייך לנהרות ובארות רוב מכל תשמיש ועל צד המיעוט מסתפקין ממקום אחר אבל במסתפקין רוב תשמישין ומיעוט מתשמישין אין מסתפקין כגון שאין מסתפקין לכביסה אין לכותבו דרוב מכל תשמישים בעינן וכ"נ קצת דעת הגאון בעל בית שלמת בתשו' אה"ע סי' צ"ח. ומכ"מ צ"ע דלשון הב"ש לא משמע כן:

סעי' ק"ז כאן עי' בביאורו דאם השמיט תיבת כאן אין להכשירו רק בשעת הדחק או בדיעבד שכבר ניתן וה"ה כש"כ מונין בואו. ועיי"ש דאף שכותבין מנין בלי ואו מכ"מ הקריאה היא בחולם ולא בקמץ יעו"ש וצ"ע:

סי' ק"ח בפלונית מתא עי' בביאורו דאם כתב במתא פלונית כשר אף לכתחלה ורמ"א סי' קכ"ח שכ' ולא יכתוב פלונית מתא הוא ט"ס וצ"ל שם ויכתוב פלונית מתא או מתא פלונית ועי' בב"ש שם:

סעי' ק"י עיר שנשתקע שמה הראשון. ובאם כתב השם שנשתקע לחוד אף שכבר ניתן פסול אבל אם כתב שם הראשון שנשתקע והשני בדמתקרי כשר דודאי אחר החקירה יהא נודע שהי' לה מקודם שם אחר כ"כ בביאורו הארוך כאן ועי' בפ"ת לעיל סי' קכ"ח ס"ק מ"ז בשם הג"מ בזה:

סעי' קכ"ד אבל לא יותר מדאי בד"מ כתב טעם ע"ז כדי שלא תראה כנו"ן והרב המסדר בביאורו כתב דמלשון הלבוש משמע דאם האריך יותר מדאי דינו כמ"ש לעיל בדיני אותיות הגט אם לא כתבם כתיקונם. והיא חידוש גדול שיהי' קפידא גם בדיעבד בהארכת הוא ויותר מדאי ובגמרא איתא שלא ז' נונין משמע דבואו אין קפידא מחמת שאינו דומה לנ' שבנ' הרגל באמצע משא"כ בואו. ואולי סובר דאם עשה ראש נ' פשוטה בסופו כמו ואו ג"כ כשר וא"כ בהארכת אות ו' טובא דמי לנ' פשוטה ועי' פמ"ג או"ח סי' ל"ו שמסופק בזה אם פסול בדיעבד כשעשה נ' פשוטה הרגל בסוף כמו ואו:

סעי' קמ"ד ימחא ואם כ' ומחי ביוד לבסוף עי' פ"ת בשם פר"ח דשוה לימחה בהא דבדיעבד כשר. והרב בביאורו הארוך כתב דימחי ביוד כשר אף לכתחלה כמו לא ימחא באלף לבסוף דבלשון ארמי גכתב לפעמים בא' לבסוף ולפעמים ביוד:

סעי' קמ"ח ויש לכותבו בתחילת שיטה י"א. עי' בפ"ת שכ' שנראה דאין קפידא רק שלא יכתוב מן ס' תרוכין עד פטורין בשיטה האחרונה אבל אם עד כדמו"י בשיטה י"א אף שכ' ודין באמצע שורה כגון שהתחיל שורה י"א מתיבת והרי אין קפידא בכך יעו"ש שכתבו בשם הג"מ. ובביאור הארוך לעיל סעי' צ"ו האריך בזה והעלה דאם כתב בשיטה י"א מן והרי את מותרת עד פטורין דודאי הוצרך לקצר עי"ז קצת אותיות אין להכשיר אלא בדיעבד שכבר ניתן או במקום עיגון אבל אם כתב קצת מן אלו תיבות בשורה י' וקצת בשורה י"א וגם ודין עד פטורין בדרך שלא הוצרך לקצר שום אות יש להכשיר אף אם לא ניתן ושלא במקום עיגון ואם כתב ואג"ש וגט פטורין בשיטה האחרונה יש להכשיר אף אם עדיין לא ניתן אבל אם נכתב גם ס' תרוכין בשיטה אחרונה אין להכשיר אלא אם כבר ניתן או במקום עיגון. ועכ"פ מבואר מדבריו דאם כתב בשורה י"א מן והרי את מותרת לכל אדם עד פטורין אין להכשיר הגט בלתי בחשש עיגון מאחר שבע"כ הוצרך לקצר כמה אותיות. ומוטב יותר אם אירע בכה"ג והשעה דחוקה לכתוב ואג"ש וגט פטורין בשיטה י"ב ויהי' כשר ודלא כהג"מ בזה:

סעי' קמט די יהוי עי' בביאור הארוך לעיל סי' קל"ו שצריך להיות די יהוי בשיטה אחת ואף בדיעבד יש להחמיר אם כתבו בב' שיטין:

סעי' קס"ג יחתמו גם שניהם בדיו ובקולמס הבעל עי' ביאורי הגרא לסה"ג סעי' ס"א שכ'