מנחת פתים אבן העזר צד

לסה"ג של הר"מ ר"י סעיף ה' יזמין הרב ע' בפ"ת לענין אם בעינן שלשה שהביא דברי התומים סי' ט' שהביא מתרגום יונתן עה"כ וכתב לה ספר כריתות דמתרגם לתרע בית דינא. וכבר קדמו בראי' זו הרב המחבר בביאורו בריכת המים שנדפס מקרוב:

סעיף ח' שחשודים על שאר עבירות. בביאורו הארוך בריכת המים למד זה מטור ורמ"א יו"ד סי' קי"ט דחשוד על איסור ולא ידעינן בוודאי שעבר פסול להעיד ולא נמצא שם ד"ז ובחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה בהג"ה מבואר דאף חשוד על עריות כשר להעיד בשאר עדיות רק לעדות אשה פסול מיהו הב"ח שם כ' דיש להחמיר בחשוד על עריות לפוסלו לכל עדות וכרב ששת בסנהדרין כ"ו ארבעין בכתפי' וכשר. ולחומרא זו ודאי דגם חשוד על שאר עבירות פסול לגיטין וקידושין אך לפימ"ש תוס' סנהדרין שם דארבעין בכתפי' היינו מלקות מקרא דלא טובה השמועה יש לומר דזה דוקא בעריות ולא בשאר עבירות כנראה להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל פכ"ד מסנהדרין ה"ה אבל לשון רש"י ז"ל בקידושין פ"א ד"ה על מי שיצא קול שעובר עבירות כו' מלקין אותו נראה דאף בשאר עבירות כן וכן מוכח קצת דהא קרא דאל בני בבני עלי כתיב והרי בשבת נ"ה דלא חטאו בעריות ויש לומר דהרמב"ם סובר כר"ה ברי' דר"י בשבת נ"ה דלדידי' חפני חטא וע' תוס' שם ד"ה מתוך. והנה בברה"מ כאן כתב דבשעת הדחק יש לחתום עדים חשודים ונראה דכוונתו בחשודים על שאר עבירות אבל חשודים על עריות פסול אף בדיעבד וכ"כ בפ"ת בשם ס' ג"מ. ולדינא צ"ע גם בחשודים על שאר עבירות דבבה"מ מדייק לה ממ"ש בסה"ג סעי' א' בהג"ה דבשעת הדחק אין לדקדק בסופר חם הגון והא שם בסופר דוקא. ומשמע דבעדים יש לדקדק אף בשעת הדחק:

ובגוף דין חשוד לעריות כתב בברה"מ דהיינו שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו בכך יעו"ש ומשמע מלשונו דתרתי בעינן שהוא רגיל עמהם ומתייחד עמהם וזה ידוע בודאי וקול יוצא עליו שחשוד על זנות ממש וכ"כ לעיל סי' מ"ב ובטור חו"מ סי' ל"ד סעי' ט' ושורש ד"ז כובע מרא"ש פ' זה בורר סי' י"ג אבל מלשון תוס' סנהדרין כ"ו ד"ה החשוד משמע דאין כאן כי אם שמועה בעלמא והיינו קול שבא על עריות וא"צ להיות ידוע שמתייחד עמהם והיינו דכתבו תוס' שם דמלקין על לא טובה השמועה ואם הוא מתייחד עמהם תיפוק לי' דלוקין מטעם יחוד דג"כ לוקין כדאי' בקידושין פ'. אבל ברא"ש שם כתב וארבעין בכתפי' דלוקין על היחוד של כל העריות חוץ מאש"א ומלקין על לא טובה השמועה. ולכאורה האי ומלקין על לאו טובה השמועה מיותר דהא בלא"ה מלקין על היחוד וע"כ נראה דדעת הרא"ש ז"ל דחשוד על העריות היינו שיצא עליו קלא דלא פסיק שהוא רגיל וגס בעריות ומתייחד עמהם באופן דעל היחוד אין עדים והקול היא על היחוד ושגס בהם וכיון דמלקין על היחוד מלקין נמי על לא טובה השמועה של יחוד. וכה ראיתי להנב"י מה"ת אה"ע סי' קל"ב דסובר כן דגם היחוד אינו ברור ומדויק כן מלשון רמ"א בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה ובאמת המעיין שם יראה דלא משמע מידי. אך מרא"ש יש לדייק כן ומכ"מ בדיעבד אולי יש מקום להקל בזה כי מתוס' נראה דבקול זנות מיירי ולא בקול יחוד דהא לא הוזכר בתוספות מיחוד ובקו"א למקנה סי' מ"ב הקשה בהא דחשוד היינו שמתייחד ויצא עליו קול תיפוק לי' דפסול מטעם יחוד גרידא וכתב דמיירי ביחוד בגוונא דמותר יעו"ש ותמהני עליו דהרי ברא"ש שהוא מקור ד"ז דמתייחד איתא דמלקין על היחוד הרי דביחוד האסור מיירי. אמנם גוף קושי' המקנה לק"מ לפי מה שביארתי דברי הרא"ש דמיירי דגם על היחוד אין עדים רק קול ומצאתי בחידושי ר"ן לסנהדרין כ"ו שם כתב לפיכך פירשו דחשוד על עריות היינו שנתייחד עמהם והכשיר ר"נ משום שאינו עושה עבירה גמורה אלא יחוד שאעפ"י שהוא אסור מה"ת אינו סבור לעשות עבירה כענין גנב ניסן וגנב תשרי ור"ש אהדרי' ארבעין בכתפי' וכשר שהרי עבירה גמורה היא דלוקין על לא טובה השמועה יעו"ש ותמהני כיון דבמתייחד מיירי למה לי' הא דמלקין על לא טובה השמועה הא בלא"ה מלקין על היחוד:

באופן שיש בזה דחשוד על עריות ג' שיטות לכאורה דלתוס' מיירי בקול זנות ממש ולא מיירי כלל מענין יחוד ולרא"ש מיירי כשאין קול על זנות וגם על יחוד אין עדים רק קול יצא עליו בכך שגס בעריות ומתייחד עמהם ולכך הוא חשוד אצלינו על עריות. ולר"ן לכאורה מיירי בידוע ברור שנתייחד עמהם ומשמע אף באין קול זנות כלל. ובלעדי זאת שיטת ריף ורמב"ן דחשוד על עריות מיירי כשיש עדים גמורים שעשה עבירה יעו"ש. ועי' בפ"ת בשם ג"מ אם חשיד על עריות הוי פסול דרבנן ובעו הכרזה ובפ"ת כתב עליו דיש לומר דוקא לענין ממון בעי הכרזה אבל לאיסורא ל"ב הכרזה. וע' בדו"פ וב"ח אה"ע סו"ס קנ"ב כתבו להדיא דכל פסולי דרבנן בעי הכרזה לענין גיטין וקידושין יעו"ש וכך כתב להדיא הרב המחבר בביאורו הארוך סוף סעי' י"ז דכל פסול דרבנן בעי הכרזה אף לענין גיטין:

סעיף י"ג צריך שיקנה לו ע"י אחר. צע"ג לשיטת הפוסקים שהובאו בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ו' דשוטה אין לו זכי' ע"י אחר מיהו יש לומר דהכא לא הוי כשוטה גמור רק כע"ח וע"ש דלכ"ע מועיל זיכוי ע"י אחר אף בעת שטותו כמ"ש בקצה"ח שם:

סעיף ט"ז ושכר העדים יכולה האשה ליתן בביאורו ברה"מ כתב הטעם משום דע"מ כרתי ול"ב כתבם כלל יעו"ש וצ"ע דלקמן סעי' קס"ג פסק דהעדים יחתמו בקולמס ודיו של הבעל דוקא ומשמע אף דקיי"ל ע"מ כרתי מכ"מ אם יחתמו בדיו שלהם הוי כמו חתמו שלא לשמה דפסול דגזירה חתימה אטו כתיבה וע' ב"ש סי' קל"א ס"ק ו' וא"כ הכא יש להקפיד שהבעל יתן שכר העדים מה"ט מיהו בפ"ת כאן כתב טעם אחר מחמת ששכר העדים אינו מדינא:

סעיף י"ז כשהבעל נותן שכר הסופר וכו' בפ"ת כתב דהטעם היא כמ"ש הלבוש דשמא כשישמע הבעל אח"כ שרוצין מאתו שכר הרבה יהיו קפידא מצד הבעל ויתחרט ותתבטל עי"ז שליחות הסופר והעדים ואח"כ כשיתפשרו יהי' צריך לעשות שליחות מחדש ולכך כשהיא נותנת שכר הסופר אין קפידא יעו"ש אבל בביאורו הארוך של הרב המסדר הביא דברי הלבוש ודחאם דלדבריו היו ראוי לחוש לזה אף כשהאשה נותנת שכר הסופר שאם לא ישוו עמה תחילה שמא כשתשמע אח"כ שרוצים ממנה שכר הרבה תתחרט ותחזור בדעתה מלקבל הגט לפי מה שנוהגין שלא לגרש בע"כ ותתבטל השליחות כו' עכ"ל ותמהני דמה בכך שתחזור הא בע"כ לא יתן לה הגט ואם אח"כ תתרצה לקבל הגט בוודאי רשאין ליתן לה דהא נתינת הגט לא יהיו בע"כ אף אם בשעת כתיבה לא נתרצה. ונראה קצת מזה דדעתו דעתה