מנחת פתים אבן העזר צב

סעיף ד' היתה אסורה לו ע' פ"ת שהביא מתשובת הרדב"ז דאם אחר שאנסה אסר הנאתה עליו לא הועיל כלום. וכבר תמהו על הרדב"ז ממכות ט"ז דאיתא שם דהדבר חל:

סי' קע"ח סעי' ג' וי"א דאבדה מיגו שלה ע' נוב"י מהד"ת סי' י"ח כתב בטעמא דכיון דביחוד זה שהיתה ברצון נאנסה הוי כרצון וכ"כ בפנ"י יעו"ש והנה לדון זה כרצון כיון דהיחוד היה ברצון היא רחוק ובפנ"י כתובות נ"א אסברה באופן אחר דהא באמת כל ביאה באונס סופה ברצון דיצרא אלביש' אלא דאזלינן בתר התחלה שהיה באונס אבל אם היחוד היה ברצון שוב הוי תחילתה ברצון וסופה ברצון דאסורה יעו"ש. ודברים אלו מסתברים יותר. ולטעם הנ"ל אפשר דבאמרה שנאנסה ונבעלה שלא כדרכה מותרת דאולי בשלא כדרכה גם סופה אינה כרצון כיון דאין האשה נהנית מזה וע' תוס' יומא פ"ב ד"ה מה רוצח ובהגהות רעק"א ז"ל שם:

והנה הפנ"י לפי שיטתו שם מתרץ הא דאמרינן ביבמות ל"ד דמחייב ר"א על כל כח וכח הוי כח שני באונס דיצרא אלבשי' כפי הנ"ל כיון דתחילת ביאה היה ברצון שוב גם אח"כ מיקרו רצון יעו"ש וצ"ע דהא ר"א דמחייב על כל ביאה וביאה בשוגג מיירי דחייב חטאת ול"ש סברא הנ"ל ואולי כיון נהי דהיה שוגג דאומר מותר או כסבור אשתו היה עכ"פ ברצון הוי וע' בתשו' נוב"י מהד"ת אה"ע סי' ק"נ מכח קושיא הנ"ל יצא לדון בדבר החדש דל"ש יצרא אלבשי' רק באשה ולא באיש יעו"ש ותמהני שהרי לפי סברתו בסי' י"ח דכל דמתחילתו ברצון היה מקום לו ליישב קושי' הפנ"י בפשיטות כנ"ל ואולי משום דבשוגג מיירי ולא ניחא לי' בתירוצי הנ"ל אבל הנב"י שם כתב להדיא דגם באשה שזינתה ברצון והתרו בה באמצע ביאה אינה חייבה מיתה הרי אף דהיה מתחילה ברצון גמור מיחשב אח"כ אונס ויש לחלק דלענין חיוב מיתה שאני:

וראיתי להפלאה כתובות י"ח שהקשה בהא דאמרינן בשבועות י"ח דמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דחייב קרבן על הפרישה אם הי' שוגג דהא יצרא אלבשי' ותירץ הוא ז"ל דעיקר הטעם דאמרינן יצרא אלבשי' דמוקמינן לה בחזקת היתר ובחזקת כשרות וזה במזיד ובשוגג ל"ש חזקת כשרות יעו"ש ותמהני עליו דהא בשבועות י"ח פריך אלא בשאין סמוך לויסתה ובמאן אילימא בת"ח ולא חדא מיחייב אכניסה אנוס הוא אפרישה מזיד והא גם על הפרישה אנוס דכיון דיודע ואינו פורש יש לנו לאוקמי אחזקת כשרות דיצרא אלבשי' ומוכרח מזה כסברת הנוב"י ז"ל דלגבי איש ל"ש זה דשם ל"ש תירוץ הפנ"י דהא מתחילה אנוס היה ואפשר בזה נמי הוי רצון בתחילה רק שפירסה נדה באונס אבל תחילת הביאה היה לרצון והיא דוחק ודברי הנודע ביהודה מחוורים וע' בכתובות ג' ולדרוש להו דאונס שרי שפירשו רש"י ותוס' שם דמדוע לא מיחו חכמים שלא ישאו ב"ד הא אם יבוא טפסר ויבעלנה אונס היא יעו"ש וצ"ע דהאיך רשאין לסבב האונס לעצמו דהא זה רצין מיקרי כיון שמסבב לו האונס כסברת נוב"י ופנ"י הנ"ל ועיין בחלקת מחוקק לעיל סי' כ' ס"ק ט"ז מתשובת רשב"א דאונס כשמו יעו"ש ואפשר דכיון דתקנת חכמי' היא א"כ גם מה שעושין הנשואין ב"ד אונס מיקרי עפ"י תקנת חכמים וכעין דברי תוס' שבת ד' אבל אכתי צ"ע על קושיית הש"ס הנ"ל דאדרבא חז"ל לא רצו לסבב ע"י תקנתם דבר זה וע' פלוגתת הראשונים שהובא בר"ן פרק ר"א בנשפכו המים בשבת אם רשאין למול ואח"כ יהיו מותרין לחמם מטעם אונס שרבים אוסרים לסבב האונס אף דעושה עתה מצוה דאורייתא וצע"ג:

סעי' ז' בינו לבינה הוי קינוי ע' בפ"ת ס"ק ט"ו בדעת המחבר נראה עיקר דלא קי"ל כר"י בר"י והיא רק זהירת לכתחילה וכמ"ש לעיל סעי' ב' דבעינן בקינוי ב' עדים והנה להסוברים דבעינן עדים הדבר ברור דאף שהיא מודה שקינא לה ויש עדים שנסתרה מותרת דכל דלא קינא לה בפני עדים לאו כלום היא ול"ד לסתירה דאף דבעינן עדים אם מודה שנסתרה אסורה משום דבקינוי כל דליכא עדים בשעת מעשה אינה חוששת לו ואין שום רגלים לדבר שזינתה ע"י שקינא לה ונסתרה כיון דהקינוי לאו כלום היא וכבר כתבתי בזה בחיבורי מנחת קנאות סוטה ב' ושם דנתי דגם עידי הכמנה בקינוי אינו כלום דכיון דלא ראתה העדים לאו קינוי היא יעו"ש ובחיבורי דף כ"ה נפלאתי בזה על תשו' גאוני בתראי סי' כ"ו דכתב לענין קינוי דבשניהם מודים שקינא לה אף שלא הי' עדים הוי קינוי גם אליבא דרבנן דר"י בר"י כי הדבר מוכרח כמ"ש:

והנה בקינוי דבעינן ב' עדים וכן בסתירה מספקא לי' לירושלמי ריש סוטה אם עדות מיוחדת כגון שקינא לה מאיש א' שחרית בפני ע"א ובין הערביים בפני ע"א אם מצטרפין וכן בסתירה כה"ג ובש"ק שם פירש דמסקנת הירושלמי דלסתירה אין מצטרפין דכד"נ דמי ולקינוי עלתה בספק יעו"ש ובמחכ"ה אישתמיטתי' דברי מרן הב"י בחו"מ סי' ל' שהביא דברי הירושלמי וביאר בארוכה דמבע"ל הן בקינוי וסתירה דכיון דנ"מ לדיני נפשות כד"נ דמי וגם קינוי הוי גורם לד"נ אם תסתתר אח"כ ועלתה בספק ולהלכה העלה הב"י שם כיון דבירושלמי מספקא לי' ובש"ס דילן משמע דוקא בד"נ ממש ע"מ פסול ע"כ שפיר מועיל ע"מ בקינוי וכן בסתירה לאסרה על בעלה יעוש ומצאתי בחדושי המאירי ריש סוטה כתב וז"ל ובתלמוד המערב התבאר שאם העיד ע"א שנסתרה שחרית וא' שנסתרה בין הערביים אינו כלום וכן בקינוי ומכ"מ נראה שכל שקינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים אעפ"י שהעיד זה בשחרית וזה בין הארבעים הואיל ועל קינוי א' או על סתירה אחת מעידין הר"ז עדות יעו"ש משום דקיי"ל כריב"ק. והנה מדבריו מבואר דמסקנת ירושלמי דהן לקינוי הן לסתירה אין ע"א מועיל וזה דלא כהב"י ומסתמא היו לו למאירי גירסא אחרת בירושלמי. אך צל"ע מה שהחליט המאירי דאם העדים העידו בזאח"ז מצטרפין דהרי ע"כ כל עיקר האיבעיא היא משום דדבר זה לאסרה על בעלה ובפרט להשקותה הוי כדיני נפשות וא"כ גם בהעיד זה שחרית וזה בין הערביים לא יועיל דהא בדיני נפשות בעינן הגדה כאחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' עדות וע' בקצה"ח ונה"מ חושן משפט סי' ל':

סעיף י"ג מי שנתחרש. הנה בנוב"י סי' קנ"ט כתב דאפשר דקינוי ע"י שליח אינו מועיל דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יעו"ש ובחבורי מ"ק ריש סוטה כתבתי דמוכח להיפוך מדקאמר ר"י בר"י שם מקנא לה עפ"י ע"א ועפ"י עצמו והא עפ"י ע"א הוי מפי עצמו נמי ולמה לי עוד ע"א וע"כ דמיירי הא דע"א במקנא ע"י שליח יעו"ש ובתשו' כתבתי דיש מקום קצת ליישב דבריו דהנה גוף הסברא דחב לאחרים תמוה דאיזה חוב יש כאן הא גם בלעדי הקינוי אסורה להתייחד. ונראה כיון דקיי"ל מקנא אדם אשתו מבנה ומאביה אף דעמהם מותרת להתייחד שפיר הוי חובה דאסרה בדבר המותר לה. והנה בירושלמי ריש סוטה השיבו חכמים לדברי ר"י בר"י אין לדבר סוף א"ר יוסי מה טובה ליסתר א"ר חמא אתיא היא כמ"ד מקנא לה מאביה ומבנה אין תימא מה טובה ליסתר התור' התירה יעו"ש ופירש"י דר"י בר"י השיב על קושיתם דאין לדבר סוף דאם תיסתר יאמר שקינא לה מהיכי תיתי נחוש שתסתתר הא אסורה ביחוד וע"ז השיב ר' מנא דחכמים