מנחת פתים אבן העזר פט

למטה במקום ערוה לא הוי סריס וכן מורים דבריו להדיא בה' י"ג שם דדוקא למטה אבל בכל הגוף אינו מועיל לאפוקי מתורת סריס והרמב"ם ז"ל אזיל לטעמו שפסק בפ"ב מה' אישות כרבנן בנדה דב' שערות לענין גדלות אינו מועיל רק כשהם במקום הערוה וה"נ לענין סריס והטור אולי סובר כר"י בנדה דב' שערות בכל הגוף מועיל לעשותו גדול וה"ה לענין לאפקי' מתורת סריס ואע"פ שהטור סי' קנ"ה הביא פלוגתת הפוסקים בזה אם הלכה כר' ישמעאל או כרבנן ע"כ לומר שכאן הכריע כר' ישמעאל או שסובר דלענין סריס אף שערות שבשאר הגוף מועיל אע"פ שלענין גדלות אינם מועלים אבל על הרמ"א יש לתמוה שסתם כדברי הטור במקום שהרמב"ם ז"ל חולק עליו דבעינן דוקא שערות למטה לענין סריס כמו לשוי' גדול ובסי' קנ"ה קיי"ל לחומרא כשיטת תוס' ר"י ור"ת דדוקא שערות בערוה מועיל ולא בכל הגוף וה"נ לענין סריס הוי ספיקא דאו' דאם הוא סריס ומייבם אשת אחיו פוגע באשת אח דהוי כרת ובוודאי דיש לנו למיזל לחומרא בכה"ג שיש לו שערות בשאר כל הגוף ולא למטה לדונו כספק סריס:

ועפ"י האמור יש להבין דברי תוס' יבמות פ' ע"ב ד"ה דהביא וז"ל וא"ת והא לעיל אמרינן בן עשרים ולא הביא שתי שערות יביאו הא הביא שערות קודם משרים לא חשוב ודאי סריס כו' א"כ מאי קאמר עד שיהי' בכולן אפילו כולן אין מועלים כיון דהביא ב' שערות בזקן עכ"ל ויש לדקדק שכתבו דהביא ב' שערות לא הוי וודאי סריס משמע דספק סריס מיהו הוי וזה תימה מדוע הוי ספק סריס ומה ספיקא אית לן בזה דליהוי ספק סריס והא מבואר מדברי כל הפוסקים דלא הוי סריס כלל כשהביא שתי שערות ושוב מצאתי בס' ישרש יעקב שם שעמד בזה והניח דברי התוס' בצע"ג ועפ"י הנ"ל א"ש דלכאורה יש לדחות קושי' תוס' דשם הכוונה דהביא ב' שערות מועיל להפקיע מידי סריס היינו ב' שערות בערוה דמועלין לענין גדלות אבל ב' שערות שבזקן שאינם בערוה אינם מועילין נמי לענין סריס אמנם התוס' לטעמייהו שכ' בנדה בשם ר"ת וברא"ש שם בשם ר"י הובא בטור סי' קנ"ה דספיקא אם בשאר מקומות שבגוף מועילין השערות לעשותו גדול ולכך כתבו דבהביא ב' שערות קודם ל"ח ודאי סריס היינו דזה ודאי בהביא ב' שערות במקום ערוה אף ספק סריס לא הוי. אמנם אפילו בהביא ב' שערות בשאר מקומות שבגוף עכ"פ ודאי סריס לא הוי דהא ספיקא אם הלכה כר' ישמעאל דמועיל ב' שערות בכל מקום לשוי' גדול וא"כ ה"ה לענין סריס. וע"ז חידשו התוס' דשערות שבזקן גרע משאר מקומות שבגוף ואף לר"י לא הוי סימן כלל והדברים ברורים בדקדוק לשון התוס' ז"ל ונתבאר מזה דשאר מקומות שבגוף כשהביא ב' שערות הוי ספק סריס וחולץ ואינו מייבם ובוודאי לדינא יש להחמיר כשיטת הרמב"ם ותוס' הנ"ל:

סעי' י"ב והחרש הנה ברמב"ם כתב סתם וב"י וכ"מ כתבו דע"כ באחיו פקח מיירי וע' ב"ש דלירושלמי דחרש יש לו קידושי ביאה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל. וראיתי בשירי קרבן על ירושלמי יבמות ר"פ חרש שהוכיח דש"ס דילן לא ס"ל כירוש' דחרש יש לו קידושי ביאה מה"ת מהא דאיתא ביבמות דקטנה וחרשת אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה מה יעשה כונס את החרשת ומוציאה בגט ואס"ד דקידושי ביאה יש להן הא יש להן תקנה שיקדש את החרשת בביאה ונפטרה הקטנה עכ"ד ודבריו תמוהים שהוא חשב דהא דאין ביאת חרשת פוטרת הקטנה משום דאין קידושין בחרשת מה"ת וע"ז הקשה דהא יכול לקדשה בביאה ובאמת דאף אם יקדשה עכשיו בביאה ויקננה מה"ת כיון דלאחיו היו הקטנה והחרשת רק מדרבנן דלא קידשם בביאה רק בכסף או שטר. והוי קטנה קנוי' ואינה קנוי' וחרשת קנויה ומשוירת כדאי' ביבמות ק"י לכך אין ביאת א' מהן פוטרת זיקת חברתה אע"ג דיכול לקדשה עכשיו מה"ת ע"י ביאה מכ"מ לאחיו שקידשם בכסף לא הי' קנויות מה"ת וזה פשוט:

ומלבד זאת מה דפשיטא לי' לש"ק דלירושלמי כמו שחרש יכול לקדש בביאה מה"ת ה"ה שהפקח יכול לקדש חרשת בביאה מה"ת מספקא לי טובא לפי מה שביאר באב"מ סי' מ"ג טעם ירושלמי הנ"ל דחרש קונה בביאה דאשה מקנת עצמה לא והוי דעת אחרת מקנה ובקידושי כסף ושטר כיון דהיא א"י לקנות הכסף ושטר אינו קונה אותה וכ"ז ניחא אם הוא חרש אבל אם הוא פקח והיא חרשת אין כאן דעת אחרת מקנה דהא החרשת אין לה דעת להקנות עצמה והפקח הוא רוצה לקנות אותה דאשה שדה של הבעל ודוק:

סי' קע"ג סעי' י"ג אלא צרתה חולצת. גירסת ב"ש בש"ע נשואה לאחי אמו תמוה טובא דהא צרת שניה מתייבמת כדלקמן סי' קע"ד והגירסא העקרית בש"ע לאחי' מאמו וע' בישרש יעקב יבמות ק"ח מה שהאריך בזה ולק"מ לפי גירסת הגר"א כאן. סעי' י"ד אבל צרתה מותרת לו. ע' באה"ג הטעם כמו בגט וזה תמוה דהא בגט נאסרו כולן וכבר תמה ע"ז בהגהות דרישה אלא הטעם דצרתה כיון דלא עבדה מעשה לא נאסרה וע' בישרש יעקב יבמות שם שתמה על הב"י ובאה"ג ואישתמטתי' דברי הדרישה הנ"ל:

סי' קע"ד סעי' א' יבמה שהיא אסורה בלאו. אעתיק פה מ"ש בתשובה להרב הג' הצדיק מו"ה יעקב יוסף הכהן אבד"ק קלאביצק ברוסיא (זצ"ל) ע"ד שנשאל מר באילמת שנפלה ליבום והיא אסורה לו בלאו שאינה מתייבמת ובחליצה ג"כ אי אפשר מחמת שהיא אילמת ונסתפקו דאפשר רשאי לייבם כיון דמה"ת אתי עשה ודחי ל"ת רק מדרבנן גזירה אטו ביאה שניה אולי לא העמידו דבריהם בגזירה זו במקום עיגון דא"א בחליצה והנה כת"ר הביא ראי' להתיר היבום בכה"ג מיבמות כ' דקאמר רבא דח"ל ל"ת ליבום מה"ת משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה ופריך עלה מברייתא דאם בעלו קנו ודלמא מיירי באלם או אילמת דל"ח לחליצה ובזה שפיר עולה ליבום וע"כ דזה אינו דא"כ אמאי קתני לשון דיעבד אם בעלו קני דאפילו לכתחלה רשאי לייבם כדי שלא תשאר עגונה ולא גזרו בזה כלל והיא ראי' מושכלת לכאורה ושו"ר להרש"ש שם יבמות שהרגיש בקושיא זו דלמא מיירי באילם ואילמת ולצדדין קתני חלצו מיירו בראוין לחליצה ואם בעלו קנו מיירי באינו ראוי לחליצה יעו"ש שהוכרח הרש"ש להאי דלצדדים קתני דהא בברייתא שם קתני ואם נתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ומוכח דמיירי באותן הראוים לחליצה ולכך שיכל רש"ש את ידיו להקשות דלימא לצדדים קתני וכעין דמשני רבא גופא בסוגיא שם האיסור מצוה ואיסור קדושה ולענ"ד ל"ד דשם דקתני איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה יש לפרש דלצדדין קתני בא עלי' אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה משא"כ בבעלו קנו ליכא תרי גווני רק באותן גופייהו דקתני ואם נתנו גט וחלצו עלה קאי ואם בעלו קנו וז"פ. אלא דאכתי קשה דשפיר יש לומר דמיירי באילם ואילמת והא דקתני חלצו מה שעשו עשו ג"כ ניחא דנהי דלאו חליצה מעליא הא עכ"פ חליצה פסולה היא כמבואר ביבמות ק"ד ושפיר קאמר מה שעשו עשו דהחליצה הוי חליצה לפסול לכהן וכמו בנתן גט דמה שעשו עשו היינו לפסול לכהונה:

אכן יש לומר עפימ"ש הב"ח ז"ל בתשובותיו בחדשות