מנחת פתים אבן העזר פה

בתי שוקיים פסול וחלצה ב' מנעלים ההיתר הוא ע"י חליצת עור התחתון וכמ"ש לעיל ונ"ל עוד ראי' לזה מגירסת רמב"ם ביבמות שם הובא בב"ש ס"ק ל"ז דמבע"ל לש"ס בחלצה לנעל עליון וקרעתיו לתחתון והוי חליצה וגלוי כרעא ואפ"ה פסול כיון דהחליצה הוי בעליון יעו"ש הרי דמצות החליצה צריך להיות במנעל התחתון א"כ מכ"ש שאם המנעל התחתון פסול לחליצה כגון בתי שוקיים דפסול:

ועוד נלע"ד דה"ה להיפוך בתחתון של עור ועליון של בגד וחלצה שניהם אין החליצה מועיל וכן משמע מדקדוק לשון ריטב"א שהבאתי לעיל דחלצה שני מנעלים דכשר כיון דשניהם של עור ומשמע דאם העליון של בגד פסול. והנה אם התחתון של בגד ועליון של עור כבר כתבתי לעיל טעם ברור דאינו מועיל אבל אם התחתון של עור ועליון של בגד לכאורה ליתכשר בחליצת התחתון ומה איכפת לן שחלצה נמי לעליון שהוא בגד ואפשר כיון דכתיב וחלצה נעלו בעינן שתחלוץ בידה או בגופה כגון גידמת חולצת בשיניה אבל אם חולצת ע"י דבר אחר לא הוי חליצה כיון דהוי חציצה בין ידה לנעל החליצה כדאי' כעין זה בסוכה ל"ז דאמר להו רבה להנהו דמגדלו הושענא כי גדליתו הושענא שיירו בה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה ופירוש רשיי דל"ת חציצה בין יד להושענא ואין זו לקיחה יעו"ש וה"נ בדאיכא חציצה למנעל שחולצתו לא מיקרי חליצה. ואין לומר דשאני חליצה דל"ב יד כלל דהא גידמת חולצת בשיניה ולכך אף לקיחה ע"י דבר אחר מועיל ול"ד ללולב זה אינו דהא גם בלולב כתב הרוקח הובא באו"ח סי' תרנ"א דמי שאין לו יד יקח בזרוע וכ' במג"א ס"ק ט' דה"ט דיקח בזרוע דמי כתיב ולקחת ביד וכה"ג אמרינן בחליצה פי"ב דיבמות עכ"ל הרי דמדמה לגמרי חליצת נעל לנטילת לולב. ואע"ג דחלצה ב' מנעלים כשר ועיקר ההכשר הוא בתחתון כמ"ש לעיל ואפ"ה אין העליון חוצץ בין ידה למנעל התחתון דשם כיון דשניהם של עור הא מב"מ אינו חוצץ כדאי' בסוכה ל"ו ובכ"ד אבל אם העליון של בגד דהוי מבשא"מ עם תחתון שפיר הוי חציצה ואע"ג דקי"ל בסוכה ל"ז דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כבר כתבו תוס' שם דה"ד בעשה כמין בית יד ללולב דמסייע לו ללקיחה אבל היכא דלא הוי בית יד הוי חציצה א"כ במנעל העליון של בגד דלא הוי בית יד הוי חציצה:

סעי' כ"ב מנעל גדול עד שא"י לילך היינו אף שע"י הקשרים יוכל להלוך כיון שבלעדי הקשרים אי אפשר לו לילך חליצה פסולה הוא זולת ביכול לילך ע"י הדחק אז דכשר בדיעבד אף בלי הקשירה וע"י הקשירה יוכל להלוך שלא ע"י הדחק כשר אף לכתחלה כ"כ רש"ל ביש"ש סי' י"ט יעו"ש. שם של עץ ומחופה עור. משמע מדברי הפוסקים דהיינו מחופה עור מבחוץ ולכך מכשרי במנעל שבגד פשתן תפור בו בפנים דלא כרש"י וע' בהגר"א. אמנם באור זרוע ה' חליצה סי' תרס"ד כתב כרש"י דבגד תפור בפנים פסול והא דמחופה עור כשר היינו במחופה עור מבפנים ולא כשהחיפוי הוא בחוץ יעו"ש וע' תוס' יומא ע"ח ד"ה הקוטע כתבו נמי דמחופה עור היינו מבפנים וצ"ע לדינא ועי' ב"ש ס"ק כ"א דעץ ומחופה עור פסול לכתחלה. אבל בחה"ר וריטב"א יבמות ק"ג ד"ה סנדל מוכח להדיא דאף לכתחלה כשר:

סעי' ל"ג וי"א דוקא שא"י להלוך בו בלא קשירה עי' ב"ש ס"ק ל"א בשם הרא"ש. וגם בש"ג פ' מ"ח הביא דברי הרא"ש ועי' נוב"י מה"ק סי' צ"ד ומ"ש שם ע"ד הירושלמי יבמות עי' ביאורי הבר"א כאן ס"ק קי"ז:

סעי' מ' וי"א דוקא במוצצת. באו"ז הי' חליצה הביא דעת ר"ח להיפוך דמוצצת הוי כולו דם ופסול ובשותתת מן החניכים אי אפשר בלא רוק יעו"ש וכתב ע וד שם דאף שאין שום רוק נראה מכ"מ כיון דא"א בלא רוק כיון דהדיינים ראו רקיקה אף שלעיניהם כולו דם כיון דאנן ידעינן דא"א בלא צחצוחו רוק הוי רוק הנראה לדיינים יעו"ש. סעי' מ"א אכלה שום באו"ז ה' חליצה כתב והיכא שאכלה לא איתברר כמה תשהה אח"כ ויהי' הרוק שלה כשר וביש"ש כתב השיעור ששה שעות. לסעי' ל"ט מ"ש הב"ש ס"ק מ' דבש"ס איתא לא עשה ולא כלום ומשמע דאין פוסל כלל בכה"ג. וכן פוסק ביש"ש פ' מ"ח סי' ל"ט. ומ"ש הב"ש אבל למ"ש רי"ו גם נתפזרו כו' נראה דפוסל אפילו לא הלכו. כוונתו בזה לשיטה שהובא בב"י בשם הרמ"ה ועי' ב"מ ועי' בש"ק על ירושלמי פ' מ"ח ה"ו כתב דאינו פוסל ועיי"ש שתמה ע"ד רי"ו דודאי צריכין לרוק פעם אחרת לכתחלה:

סעי' מ"ג וי"א שחליצתן פסולה כמו של אולם ואילמת ולפי"ז אפילו חרש השומע ואינו מדבר ג"כ חליצתו פסולה וכ"מ בירושלמי יבמות שם דהאי חרש דהכא אינו כשאר חרש שדיברו חכמים דאינו לא שומע ולא מדבר ועי' בק"ע ופ"מ ובריטב"א יבמות ק"ד כתב לירושלמי הנ"ל חרש מדבר ואינו שומע ג"כ פסול לחליצה משום דלאו בני קריאה נינהו דמאי מהני קריאה כיון דאינם שומעים זה לזה עכ"ל יעו"ש והוא דבר מחודש בפירוש הירושלמי ולפירוש הק"ע ופ"מ אין זה מוכרח כלל דהירושלמי בעי למימר דאף ששומע מכ"מ באינו מדבר פסול אבל לא לפסול במדבר ואינו שומע. ס"ח סעי' ח' כ"א בע"ש מזה מוכח דאין לקבוע מקום בלילה דא"כ היו יכולין לקבוע מקום במוצ"ש ודלא כב"ש ס"ק ט"ו ושו"ר ראי' זו בבית מאיר. סעי' ט"ו יזהירו ב"ד את היבמה עי' ב"ש ס"ק כ"ה דאם רקקה קודם הוי ח"פ וצריכה לחזור על כל האחים ועי' ביש"ש פמ"ח דין כ"ב מסיק דאין זה ח"פ הצריכה לחזור על כל האחים כיון דאין סדרן מעכב א"כ הרקיקה התחלת חליצה הוא ויעו"ש עוד שאם רקקה ואמרה שלא כיונה לשום דבר רק לצרכה רקקה בדרך בני אדם יש לומר שתרוק עוד הפעם כדין בתר החליצה. ולשון היש"ש שם אי לא עבדה רקיקה בפניו כמדומה שט"ס הוא דזה פשיטא דלא מיקרי רקיקה כלל ונראה דט"ס הוא וצ"ל אי רקקה בפניו אעפ"כ כיון שלא כיונה יש לרוק אחר חליצה:

סעי' ט"ז ולא חרש שאינו שומע וכו' ומשמע דמדבר ואינו שומע כשר לחליצה ועמ"ש לעיל סי' קס"ט סעי' מ"ג בשם הריטב"א ועי' לקמן סעי' נ' וב"ש ס"ק ס"ח שם משמע כדברי הריטב"א דא' מהם חרש שאינו שומע הקריאה החליצה פסולה וע"ע בריטב"א דף ק"י וברמב"ם פ"ו מה' חליצה ה"ו משמע קצת בריטב"א. ובתשו' שאגת ארי' הי' ק"ש סוף סימן ז' נראה בפשיטות דסובר דחרש וחרשת המדברים ואינם שומעים חליצתם כשר ולא הזכיר דבר מריטב"א וע' בהגהות רש"ש ליבמות ק"ד שנשאל באשה מדברת ואינה שומעת אם ראוי' לחליצה כיון דאין לנו מבוא האיך ללמדה הקריאה הוי כמו אילמת יעו"ש וגם הוא לא הזכיר מריטב"א ומצאתי ברמב"ן בחדושיו ליבמות ק"ד ד"ה והא דאמרינן בסוה"ד כתב ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה ואפילו במדברי' א"נ בשאינן מדברי' עכ"ל הרי שהרמב"ן ז"ל כמסופק בזה אם מדבר ואינו שומע חליצתו פסולה אבל בריש דבריו שם משמע דפשיטא לי' דפסולין משום דאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן ובסוף דבריו הוא כמסופק. וברש"ש שם רוצה לחדש דדוקא באילמת מעיקרא פסול דלא היה לה שעת הכושר לקריאה אבל כשהיתה מדברת ושומעת בשום פעם ואח"כ נתאלמה כשר החליצה כיון דהיתה לה שעת הכושר וז"א ובמכ"ת אישתמיטתיו גמרא ערוכה יבמות ק"י פקחת ואח"כ נחרשת לא דמעכבה בה קריה יעו"ש. סעי' נ' צריך שיבין היבם לכאורה גם היבמה צריכה להבין מה שאומר היבם ועמ"ש לעיל סעי' ט"ז מריטב"א בזה.