מנחת פתים אבן העזר פג

קנסוה א"כ גם לראשון תיאסר. ונראה מזה כדברי הישרש יעקב הנ"ל שחידש שם עוד דאף דאיכא לאו בכל קידושי ח"כ היינו למקדש אבל בדידה ליכא לאו דקרקע עולם הוא יעו"ש לכך קנסו רק למקדש ולא לדידה שתאסר לראשון אבל צ"ע דיבמה דכתיב לא תהיו ודאי גם הוא עוברת על לאו אם נתקדשה לזר דהא לא תהי' כתוב וגם גזירה דשמא יאמרו איכא דיאמרו חלץ ראשון ונשא שני כמ"ש רש"י גיטין פ' וצ"ל דאף דאיכא שמא יאמרו ואיסורא לא קנסו רק בניסת דבמזיד אסורה מה"ת לשניהם משא"כ בנתקדשה וכסברת תוס' גיטין פ' ד"ה אין:

סי' קס"א סעי' א' אלא אחת ואם חלץ לא' אין איסור לחלוץ לשניה עי' בב"ש לכאורה כראה דיש בזה משום לאו דבל תוסיף כמו בריוח ב' זוגות תפלין עי' באו"ח סי' ל"ג וביבמה אחת שחולץ לה ב' פעמים אין חשש כמ"ש תוס' ר"ה כ"ח דבעושה המצוה כמ"פ ל"ש בל תוסיף משא"כ בחולץ לב' יבמות מיהו נראה כיון דמיד שחלץ לה אזדא המצוה הוי כשלא בזמנו דבעי כוונה לעבור על בל תוסיף והיינו כוונת מצוה אבל בחלץ סתם הלא הוא רק כוונת הקנאה כמ"ש הח"ץ סי' א' וליכא משום בל תוסיף. ועוד נראה כיון דבחולץ ליבמה אחת ב' פעמים ליכא בל תוסיף כמו בכל עושה מצוה אחת כמה פעמים א"כ ה"ה בחלץ לשתי יבמות נמי ליכא בל תוסיף שהרי אותה שחלצה בראשונה שליחותה דשניה עבדה כר' יוחנן יבמות ו' א"כ בשעה שחלץ לראשונה הוי כחלץ נמי לשניה א"כ אם חולץ עתה לשניה עוד הפעם הרי הוא כעושוה מצוה אחת פעמים דל"ש בל תוסיף ושו"ר בס' בני אהובה להגאון כר' יונתן זצ"ל שהעיר בהא דחולץ לשניה דהוי בל תוסיף ולענ"ד ברור כמ"ש דליכא בזה משום בל תוסיף. וע' בט"ז כאן ס"ק א' משמע מדבריו דמייבם אחת השניה קיימו עליו באיסור אשת אח שהוא בכרת וזה תמוה דהוא רק בעשה או בלאו וכדלקמן סי' קס"ב ועיין ב"מ מ"ש ע"ד הב"ש ס"ק א' בזה:

סי' קס"ג סעי' ב' בהגה אלא שהוא לא רצתה. בתה"ד כתב ראי' לזה מכתובות פ"א דנפלה לו יבמה בפומבדיתא דבעי אחוה למיפסלא בגיטא מינה לבל יזכה בנכסים וצ"ע דשם אם יפסלנה בגט הרי אינה ראוי' ליבם ולכך לא זכה אבל בראויה ליבם והוא אינה חפיצה מנ"ל דלא זכה. ושו"ר בהגר"א כאן כתב מקור אחר לזה כפי הנראה שהרגיש בזה שכתבתי דמכתובות אין ראי':

סי' קס"ה סעי' ב' וכן אם נתכוונה. עי' ביש"ש סוף פי"ג דיבמות שכ' דמסתמא אמרינן דנתכוונה לכך זולת ביש הוכחה דלא נתכוונה לכך כגון שהיה לה כעס עם היבם. ובב"ח כתב דאם ידוע שהיה שלום בינה ליבם ודאי נתכוונה לפטור עצמה ממנו ואין כופין יעו"ש ומשמע דמסתמא כופין. ועכ"פ בין לרש"ל בין לב"ח כשהיה לה כעס עם היבם כופין דאמרינן דמחמת כעסה עליו נדרה הנאה ממנה ואין כוונתה לפטור עצמה ומדברי המ"מ שהובא בב"י נראה להיפוך דביש לה כעס הוי כנתכוונה לכך ודבריו תמוהים וכמ"ש עליו המנ"ל שם:

סעי' ג' שתבעה לחלוץ ואם שניהם אינם רוצים לא בחליצה ולא ביבום כתב בתשו' ח"צ סי' א' דאין כופין דכל דאין רצונה להנשא אין חיוב כלל וכ"כ בתשו' חת"ס ולענ"ד ראי' לזה מסנהדרין י"ט דאין חולצין לאשת מלך ופירש"י שם משום דאסורה לה להנשא וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ שם ושו"ר שהעיר בזה בהגהות הרש"ש בסנהדרין י"ט וע' בהגהותיו ליבמות ל"ט ובס' הקובץ פ"ח מה' יבום השיג על הח"ץ וכתב דב"ד כופין אותם אבל לא הרגיש מהאי דסנהדרין וקצ"ע ביבמות י"ט דגזרו חז"ל משום ביטול מצות יבמין דמשם מוכח דלא כהח"ץ דאל"כ מאי איכפת לן שימות היבם ולא יחלוץ. וכמדומה שראיתי הערה זו באיזה ספר והנה הב"ש ס"ק ה' כתב כל שנדרה הנאה מן היהודים בחיי בעלה אין היבם בכלל ומותרת ליבם לפי"ז י"ל דאין כופין אותו ודומה לדין רס"ז וכו' יעו"ש וצ"ע דהא בתשו' רשב"א שהובא בב"י מבואר דבגט שכ"מ ויש ספק בגט כופין אותו לחלוץ כיון דאסורה לו מספק וכ"נ מלשון רמ"א ואפשר להתייבם שאין חשש אסור ביבומו משמע שבשום חשש איסור כופין לחלוץ:

הגה ודינה כמורדת כתב ב"ש ואם אינו רוצה לחלוץ מחמת בושה ויש כמה ט"ס וכך צריך להיות ואם אינה רוצה לחלוץ מחמת בושה שקשה לה להיות שפלה ונכנעת מפניו לחלוץ לו מנעל או משום שמתביישת בכך. כ"ה בפסקי מהרא"י סי' רס"ד אבל ביש"ש פ' החולץ חולק עליו דאין זה טענה ודינה כמורדת:

סעי' ד' בהגה אבל הקהלות תיקנו עי' ב"ש ס"ק י' דאם שניהם רוצים לייבם וכוונתם ידוע לש"מ אלא שיש לו אשה וא"י לייבם מחמת חדרגמ"ה אז הוא נוטל הכתובה לגמרי. אבל אם אין כוונתם ידוע לשם שמים חולקין כפי התקנה ואף דהנשוי ע"כ יחלוץ לה מכ"מ יש לחוש שנגרש אשתו כדי שישאנה כ"ה ביש"ש פ' החולץ. ובט"ז נראה דבכה"ג כיון שע"כ יחלוץ לה אין החולץ נוטל כלום דבזה לא תיקנו. והנה מקור דברי התה"ד שהביא הב"ש נובע מתשו' או"ז סי' תשל"ט ומבאר טעמו עפ"י הגמרא בכתובות ב' א"ד שאני התם דאנוס בתקנתא דרבנן דמוכח דע"י תקנתא דרבנן אין לו להפסיד ומוכח שם דנוטל כל הירושה מהמת כמו אם היה מיבם ממש. וצ"ע דהא בכתובות פ"א מבואר דיבמה שנתן לה א' מן האחים גט דמוכרח לחלוץ לה ואינו נוטל בנכסים כלום אף דהוא רק מידי דרבנן וגדולה מזה מבואר רסי' קס"ג מהירושלמי דכל שאינה ראוי' ליבמה אף אם עבר ויבמה אינו יורש ול"א דחכמים לא העמידו דבריהם להפקיעו ממון כמ"ש הב"מ שם וצע"ג על או"ז בזה:

סי' קס"ו סעי' ט' ויש מי שאומר דה"ה להעראה. ונראה דאף להפוסקים דסוברים העראה ביאה גמורה הוא וקונה לכל דבר היינו אם דעתי היה לקנות בהעראה אבל אם דעתו היה לגמר ביאה ואפ"ה קונה בהעראה לחוד משום דהוי כביאת שוגג וע' ב"ש לעיל ס"ק ו' א"כ לא עדיף מביאת שוגג דלא קנה לכל:

סי' קס"ז סעי' ו' גירשה לאחר שלשים עי' ב"ש ס"ק ו' ויש לומר דכתב המגיד ואין לו שום מובן וכ"ה ט"ס הוא וצ"ל וי"ל. והיינו ויש ליישב ואולי כוונתו ליישב דלשיטת תוס' ניחא דגם גט גופא ביזון הוא כמ"ש הב"ש לעיל סי' מ"ח ס"ק ב' ואף שע"כ יחלוץ מכ"מ לא ניחא לי' להתבזות עוד ולגרש. ואח"כ צ"ל וכתב המגיד והוא ענין בפ"ע:

סי' קס"ט סעי' י"א אלא עפ"י עדים עי' בב"י בשם הר"י דאב אינו נאמן להעיד על בנו שהוא בן י"ג לחליצה ולהתיר יבמה לשוק אם לא יצטרף אחר עמו וכגון שאין קרוב ליבמה יעו"ש והוא פלא דצירוף מה מועיל הא בעינן ב' עדים כשרים והאב קרוב אצל בנו ושו"ר בתשו' בית שלמה חאה"ע סי' קנ"ד שנשאל בזה ותירץ דאב נאמן אם מת הבן אינו קרוב ליבמה יעו"ש ולפי"ז אם האב קרוב ליבמה אינו נאמן ובהגהות מהרל"ח כתב ע"ד הב"י הנ"ל ר"ל שאחר לא יהי' קרוב ליבמה ועפ"י הנ"ל נראה דגם על האב קאי שלא יהי' קרוב ליבמה:

והנה בתשו' נוב"י סי' צ"ג האריך דחלוצה לאו דשב"ע מיקרי וע"א נאמן כמו בכל איסורים. ולכאורה אף לסברתו דוקא אב נאמן שהוא גדול כתוס' קדושין ס"ג ד"ה נאמן וכן פוסק בפשיטות כתוס' קדושין הנ"ל במג"א או"ח סי' תקע"א אך בחדושי רשב"א שם מבואר דה"ה אחר נאמן ולרבותא נקיט אף שהוא קרוב וכ"ה במרדכי פ' מ"ח בשם הרב ולכאורה למאי דאמרינן שם