מנחת פתים אבן העזר פא

קידושין דהא הוא בא עכשיו לקדשה והאיך נימא מיגו משום דבידו לגרשה והא לא תתקדש לו כלל והוצרכו לתירוצם הנ"ל אבל לאחר קידושין אף שרוצה לקיימה כיון דמיהת בידו לגרשה נאמן. וגוף קושיתו של המקנה שיבטל יש לומר דמתנה עמה שתהי' נאמנת לומר שלא ביטל ע' גיטין ע"ו. ומ"ש תוס' עוד שם דבשעת מיתה אפשר דל"ש מיגו דאין בו כח נראה כוונתם במת אח"כ תיכף ולא היה עוד זמן לכתיבת הגט ומיושב קושי' הגרע"א ז"ל שם מב"ב קל"ה בההוא דהוי קשכיב דשם מיירי שלאחר שאמר דבר זה עוד חי זמן רב דאגל"מ דהיה עוד זמן לכתוב גט וליתן לה כנלע"ד:

סי' קנ"ח סעי' ג' וי"א דאין ע"א נאמן אעתיק פה מ"ש בתשובה בענין זה להמו"צ מסמאטריטש ע"ד השאלה באיש שנשא אשה אלמנה וזרע אין לה ולא הוחזק הבעל באחים וניסת ושוב נשמע הקול שהי' לבעלה אחים מאביו והפרישו את הזוג ועתה הוגבה עדות בב"ד משני עדים ששמעו מאבי בעלה המת שהי' לו עוד שני בנים מאשה אחרת והאחד נהרג בקאמיניץ לרגלי מלאכתו בבנין חומת אבנים והשני נסע למאלדווא ומת שם כן שמעו מפיו וכ"ת הביא דברי הב"ש סי' קנ"ח דבשעה"ד ועיגון יש להקל בע"א ביבמה ואף דכל העדות הוא מפי חמיה נאמן כמבואר בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ג בשם הש"ג ודרש חוו"ד בזה. והנה בתשו' מהר"י מינץ שבב"ש סי' קנ"ח דעתו להקל בזה"ז דאין מייבמין כלל דע"א נאמן לכ"ע כיון דל"ש סברת סניא לי' ואפילו היא היא עצמה נאמנת ולכאורה נראה איפכא מתוס' יבמות צ"ד ד"ה כי תיבעי שכ' וז"ל אבל אם שונאתו אינה יכולה להנצל ממנו להנשא לאחר אם לא יחלוץ וע"כ צריכה להנשא לשנוא לה או תתעגן יעו"ש ומשמע מדבריהם דלאו דוקא משום חשש שיכריחוה להנשא ליבם היא דלא דייקא רק אף אם לא יכריחוה מחשש שלא תתעגן לעולם והיינו אף למ"ד מצות חליצה קודמת מכ"מ הא אין כופין אותו לחלוץ כשרוצה לייבם ותתעגן לעולם וע' ב"ש ר"ס קס"ה ע"כ לא דייקא ואע"ג דבמת בעלה דייקא אע"ג שיושבת עגונה משום דתקותה שיבוא בעלה וידור עמה כי זה חפצה ע"כ היא דייקא לידע האמת שמא בעלה חי ויבוא אבל ביבם דסניא לי' ואין רצונה שיבוא וישאנה ובחליצה לא פסיקא לה שירצה לחלוץ לה ותתעגן כל ימיה ע"כ לא דייקא וניסת וא"כ גם בזה"ז איכא חשש זה דחוששת להשאר עגונה לעולם ואדרבה אפשר בזה"ז איכא חשש יותר אף בדלא סניא לי' כיון דאין ב"ד מניחין לייבם רק לחלוץ ואם לא ירצה לחלוץ רק לייבם אין כופין אותו ותשאר עגונה כל ימיה ולא דייקא. וראיתי בנוב"י אה"ע סי' מ"ב שהקשה עפ"י המבואר בירוש' ריש האשה שהלך דגם משום חומר שתצא מבעלה השני לחוד נמי דייקא וא"כ מה בכך דסניא לי' לייבם הא אכתי דייקא משום חומר דתצא מבעל ותירץ דמשום דסניא רוצות למשמט עצמה וליאסר עליו ואינה חוששת מה שתצא מבעל יעו"ש ולי צ"ע דהא מדברי תוס' הנ"ל מוכח דמשום חשש שלא תתעגן כל ימיה חשודה כי תנשא בלי דיוקא וא"כ מה בצע במה שתאסרה עצמה עליו דהא אכתי כי יבוא היבם ולא ירצה לחלוץ לה תשאר עגונה דאין לומר כיון דניסת ונאסרה על היבם כופין אותו לחלוץ דהא בכה"ג שהיא גרמה לעצמה ליאסר עליו אין כופין כמו בנדרה הנאה מיבמה לאח"מ בעלה דאין כופין לחלוץ כדאי' בסי' קס"ה א"כ ה"ה בניסת ונאסרה עליו ואע"ג דרש"י יבמות קט"ז ד"ה דמשקרת כתב ג"כ הכי דמרוב שנאה מתכוונת לאסור א"ע עליו ותקשה ג"כ דמה תרויח בזה דהא היא גרמה לאסור עליו ואין כופין אותו לגרשה דז"א דהא התוס' יבמות קי"א כתבו הא דאין כופין לחלוץ משום מידת סדום משום דבזיון היא שירקה בפניו יעו"ש וה"ט שייך כמי בניסת ונאסרה על היבם דאין כופין אותו לחלוץ לה משום בזיון אבל בגט הא ל"ש זה ושפיר כופין והא דאשה שאמרה לבעלי קדשתני אין כופין היינו משום דלא ניחא לי' דליתסר בקרובותיה כמבואר שם אבל באשתו שזינתה כיון דבלא"ה הוא אסור בקרובותיה שפיר כופין לגרש וכ"כ בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ק"ט אבל ביבם הא אין כופין משום בזיון. (מיהו ד"ז דגירושין לאו בזיון היא אינו דבר מוסכם דבב"ש לעיל סי' מ"ח ס"ק ב' מבואר איפכא וכבר הערותי שם בחדושי מזה) ונראה באמת עיקר ההבדל בין מת יבם למת בעל דבבעל דרחמא לי' ומצפית בואו ותדור עמו הוא דייקא יפה ומשום חומר שהחמרת עלי' בסופו אבל ביבם דסניא לי' ואין תקותה עלי' דאדרבה חוששת לבואו דלמא ירצה לייבמה ואף שלא נוכל לכוף אותה מכ"מ עכ"פ יהי' הברירה בידו שלא לחלוץ לה ותשאר עגונה מחמת גודל חשש זה נוטה לבה להאמין כי כבר מת היבם וניסת בלי דיוקא וא"כ גם בזה"ז שייך חשש זה:

ובעיקר קושי' הנוב"י הנ"ל דמטעם חומר של בעל שני נמי נמי דייקא תמהני שלא הזכיר מתוס' יבמות צ"ב סוף ד"ה ע"א ביבמה דמבואר מקושיתם שם להדיא דמשום חומר דבעל שני לחוד לא דייקא וכ"נ מדבריהם בדף צ"ד סוף ד"ה ולטעמיך. אמנם גם אם נימא דעל חומר דבעל שני לחוד נמי דייקא לא ידענא מי הכריחו לנוב"י לומר שרצונה ליאסר א"ע על היבם רק בלא"ה כיון דסניא לי' ולא תחפוץ בואו וחוששת שתתעגן לעולם לא דייקא וכמו לפי הס"ד ביבמות שם מעיקרא דביבם משום דרחמא לי' לא דייקא ואף דכשיבוא הבעל ע"כ תצא מאתו וע"כ כיון דרחמא לי' לייבם אינה חוששת כלל ואינה מצפת על ביאת בעלה ומדמה בנפשה שמת ולא יבוא כי בטבע האדם לתת אמונת אומן באשר יחפוץ וה"נ בהא דסניא לי' לייבם הכוונה כן. אך יש לחלק קצת דבשלמא בהא דרחמא לי' ליבם וחפיצה בו אע"ג דיודעת שבבוא בעלה תאסרה עלי' ניחא לה בחיי שעה להנשא לו ואינה חוששת אבל בדסניא לי' דעיקר היא אצלה שאינה חפיצה בו והא לע"ע בלא"ה אין היבם כאן ואם יבוא גם לאחר שתנשא תהי' זקוקה לו ויוכל לעגנה לעולם ומה בצע לה בנישואיה ע"כ מפרש הנוב"י שעושה כן כדי שתאסר עלי' והיינו אף דבאמת לא יכופו אותו לחלוץ מכ"מ לבה נכון בטוח שמאלי' יחלוץ לה כיון שיודע שבודאי לא תתייבם לו לעולם למה יעגנה בחנם. משא"כ כשלא תנשא אף שבבוא היבם לא יוכל לכופה ליבום מכ"מ לא ירצה לחלוץ לה כי ידמה בנפשו שעי"ז תתרצה להנשא לו וזה גם כוונת תוס' הנ"ל דחוששת שתתעגן לעולם כי יעגנה במכוון כדי שתתרצה ליבום ועפי"ז שפיר יש מקום לומר שכ"ז בזמן התלמוד שעכ"פ היה הדבר תלוי ברצון האיש והאשה גם יחד אם רוצים ביבום אבל בזמן הזה שאין נוהגין ביבום כלל אף אם שניהם רוצים שפיר דייקא דלמה לה לינשא באיסור דהא גם לאחר שתנשא באיסור כשיבוא היבם לא יכופו לחלוץ כיון דהיא גרמה ואי בשביל שמעצמו יחלוץ לה כיון שא"א לו לייבמה הא גם בלעדי הנשואין בזה"ז כשיבוא היבם יחלוץ לה כיון שיודע שאין מייבמין בזה"ז:

וכה ראיתי בתשו' הג' יעב"ץ ח"א סי' ל"ב כתב דיש להחמיר בע"א ביבמה גם בזה"ז וגם בלעדי הטעם דסניא לי' דבלא"ה לא דייקא כיון דאין הוולד מהבעל ממזר מה"ת והא דבעי בגמרא מטעם סניא לי' הוא אליבא דר"ע דסובר אין קידושין תופסין בח"ל. ולענ"ד נראה דלולא הסברא דסניא לי' אף דליכא חומר בסופה מכ"מ כיון דכל הנשים מדקדקות כשרוצות להנשא גם זו מדקדקת כמ"ש תוס' יבמות צ"ג ד"ה ביבמה ודף צ"ד ד"ה ולטעמיך רק כיון דסניא לי' לא דייקא ויצאה מכלל