מנחת פתים אבן העזר עח

סי' ל"ה דדעת הרא"ש מוכרח לדידן דקיי"ל דל"ב מעל"ע וא"כ בתחילת י"ד נעשה גדול וע"כ דמיירי ביום האחרון של י"ג יעו"ש וע' במנ"ל פ"ד מאישות דגם להרא"ש לא נעשה גדול באותו היום רק ע"י סימנים שראו ביום האחרון נעשה גדול תיכף בתחילת יום י"ד יעו"ש וזה דלא כמשמעות הב"ש כאן דנעשה גדול תיכף וע' בסד"ט לנדה דף מ"ח וע' בתשו' חת"ס חאו"ח סי' קע"ב דפשיטא לי' שם דמי שנעשה בן י"ג ויום א' ביוה"כ דאינו חייב בתוספות יוה"כ מה"ת ואפילו הביא שערות באותו יום אם לא הביא שערות ביוה"כ פטור להתענות מה"ת אף ביוה"כ דשומא נינהו יעו"ש וחידוש שלא הזכיר משיטת הרא"ש דכאן גם בש"ע הר"ב סי' נ"ה סעי' י"ב נראה דלא חש לסברת הרא"ש:

סעי' כ"א ונתקדשה לאחר. ואם האחר חטפה וקידשה בביאה א"צ גט מהשני כ"כ בטור. ובמנ"ל פי"א מאישות הביא מזה ראי' דאשת חרש שזינתה כיון דהי' קידושין מדרבנן לא נאסרה לבעלה ובב"מ השיג עליו דהכא מיירי בבעלה באונס וצ"ע דהא בד"מ הביא מהנימו"י דמיירי שנתרצית בשעת קידושין ושו"ר גם בס' ישרש יעקב יבמות ק"ו שהשיג כן על הב"מ. ומכ"מ דברי המנ"ל צ"ע בעיני דהא זה ודאי באשת חרש שזינתה שהלך בעלה למה"י וניסת לאחר תצא מזה ומזה כדאי' ברמב"ם פ"י מה' גירושין ובמנ"ל שם מחלק דדרך נשואין דהוי פרהסיא חמיר טפי משא"כ דרך זנות א"כ גם לשיטתו תקשה הכא שקידשה בביאה הוי דרך נשואין ואע"ג דאפקעינהי רבנן לקידושין מינה מכ"מ דרך נשואין היה. ואפשר כיון דחטף בחזקה מתחילה וגם חכמים הפקיעו הקידושין תיכף הוי כדרך זנות בעלמא. ולכאורה יש לומר דמיירי שאנסה ובטרם גמר ביאתו נתרצית לו שתהי' מקודשת לו וגמר ביאתו דלולא הא דאפקעינהו הוי קידושין גמורים דהא הגמר ביאה היה ברצון אבל מטעם הרצון שבגמר ביאה לא נאסרה לבעלה הראשון דהא יצר אלבשה והוי כאנוסה לזה ואם כן אזדא לה ראית המנ"ל אף לפי שיטת הנימו"י דמיירי בנתרצה ודוק:

סי' קנ"ו סעי' ו' אעתיק מ"ש בענין זה בעובדא א' דאתי' לקמאי באשה א' שמת בעלה וב' עדים העידו ששמעו מפי הבעל שהאח שלו כבר מת וסיפור הדברים הי' דרך שיחה ששאלו לו למה אינו נוסע אלי' שיהי' לעזר בסך מה והשיב כנ"ל. ולכאורה פשוט שהאשה א"צ חליצה כמבואר סי' קנ"ו סעי' ו' דהאומר זה בני או יש לי בנים נאמן אף בדהוחזק באחים והטעם משום דבזה אינו סותר החזקה ונאמן משום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וא"כ ה"ה באומר מת אחיו דאינו סותר מה שהוחזק באחים והא מה"ת דעת רמב"ן הובא בר"ן קדושין דאפילו באומר אין לי אחים בסתמא נאמן דאנן אומרים שכוונתו שמתו האחים והפוסקים דפליגי עליו היינו דאנן לא מתרצין דיבורו אבל באומר להדיא מתו האחים נאמן. אבל יש לדון בזה דהא טעמא דנאמן משום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא והו"ל מיגו דבידו ומסברא נראה דענין מיגו כזו לא שייך רק אם בשעה שאמר דברים אלו היה כוונתו לפוטרה מיבום ושפיר אמרינן מיגו דבידו אבל בנ"ד שאמר דרך שיחה ולא' היה כוונתו כלל לפוטרה מיבום תו ל"ש מיגו דבידו וסברא זו כתב הריב"ש ז"ל הובא בב"י חו"מ סי' רפ"ז סעי' א' דבאומר פלוני זה קרובי דרך שיחה אין הקרוב ההוא יורשו ובקצה"ח שם ביאר טעמו דהא טעמא דנאמן לומר זה קרובי משום דבידו ליתן לו מתנה וכל שלא נתכוין לזה ל"ש מיגו זו אכן נראה דבנ"ד גם בלעדי מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא נאמן הבעל דהוי לשיטת רוב הפוסקים ע"א ביבמה נאמן להעיד שמת היבם וע' בכנה"ג סי' קנ"ח דבשעת הדחק סומכין ע"ז ובפרט בנ"ד שכבר ניסת מאז בטרם שנודע הדבר כלל שהי' לבעל אח. ודוקא באמר הבעל יש לי בנים אנו צריכים לטעמא דמיגו דפטר בגיטא דהא לאו מלתא דעל"ג היא כמ"ש ראב"ד בהשגות פ"ג אבל מת היבם שפיר נאמן בעל כמו שאר ע"א. אך עדיין יש לדון בזה דרמב"ן ב"ב קל"ד הקשה באומר יש לי בנים למה לי טעמא דמיגו והלא כל ע"א נאמן ביבמה כגון דאמר ניתן לי בן במה"י ותירץ דבעל לא הוי כעד דעלמא אלא היכא דאיכא מיגו מיהמן דעד דמעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקר במלתא דעל"ג אבל בעל מחיים דידי' לא איכפת לה ולאחר מיתה מה איכפת ליה אם יתגלה שקרו יעו"ש ובב"מ סי' קנ"ו הביאו וא"כ גם בנ"ד שאמר הבעל שמת אחיו כיון דמיגו לא שייך דלא כיון להתיר וכע"א דעלמא אינו נאמן וכסברתו הנ"ל. אך לכאורה צ"ע סברת רמב"ן דכפי הנראה מדבריו הא דע"א נאמן במלתא דעל"ג היינו דוקא במקום שיודע שיחפשו אחר הדבר אם היא אמת ולכך בזה שאמר בחייו שאחיו מת שאין שום נ"מ לחקור אחר זה משקר וא"כ תקשה עכו"ם מסל"ת דנאמן לעדות אשה והא בזה ל"ש לומר דהוי מלתא דעל"ג דהוי אינו יודע כלל שיש בדבר איזה נ"מ שיחקרו אחרי' וע"כ לומר דאפילו דרך שיחה בעלמא אין אדם משקר במלתא דעל"ג וכ"כ הח"ס אה"ע ח"א סי' צ' ותשו' רו"מ אה"ע סי' ט"ז וא"כ מדוע יגרע אמירת הבעל ממסל"ת. ולכאורה יש לומר דאף דעכו"ם מסל"ת נאמן אף דלאו מלתא דעל"ג גמור היא מכ"מ משום עגונה הקילו חז"ל אבל זה דוקא באשת איש אבל ביבמה דאף בעד כשר מספקא לי' לש"ס אם נאמן ונהי דדעת רמב"ן דאיפשטא האבעיא לקולא מכ"מ מסל"ת אינו נאמן וה"ה בעל דלאו מלתא דעל"ג גמור הוא:

וכה ראיתי להנוב"י מה"ת אה"ע קמ"ו דאף דהרי"ף מכשיר ע"א ביבמה אפשר דבעמפ"ע ובעבד ושפחה פוסל יעו"ש. אך אחר העיון הא ליתא דאם איתא דסברת רמב"ן דדוקא עד כשר נאמן ביבמה ולא אשה א"כ גם קרוב פסול להעיד לאשה שמת יבמה דקרוב דמי לאשה וא"כ למה נדחק רמב"ן לחדש דמה"ט אין בעל נאמן משום דבחיים לא איכפת לי' תיפוק לי' דבעל קרוב הוא ואין נאמן ביבמה רק עד כשר וע"כ דגם קרוב ואשה נאמנים וה"ה מסל"ת ועוד דנראה דמסל"ת עדיף מקרוב ואשה דהא במשנה יבמות קכ"ב אומר ר"ע דאין משיאין את האשה עפ"י אשה וקרוב ובנכרי מסל"ת מודה כמבואר במשנה במעשה דפונדקות יעו"ש וא"כ הדק"ל על רמב"ן הנ"ל כיון דמסל"ת נאמן ע"כ דאף במלתא דעל"ג כהאי שאין מי שיבדוק אחרי' לא משקר אינשי א"כ למה לי בבעל למיגו. וע"כ לומר בדעת רמב"ן דודאי עיקר מלתא דעל"ג היא בדבר שירא שיחקרו אחרי הדבר ויתגלה שקרו וכעין קפילא דנאמן משום דמירתת ע' יו"ד סי' צ"ח אבל במסל"ת דל"ש לומר דמירתת שיתגלה שקרו לאו מלתא דעל"ג גמור חשוב רק קצת מלתא דעל"ג שחושש קצת שיתגלה הדבר מאליו בלי חקירה. ובצירוף הדבר שהוא מסל"ת והדעת נותנת שכל מסל"ת אינו משקר אף בדבר דלא עביד לאגלוי כלל סמכו חז"ל להאמין מסל"ת בעדות אשה דלעומת הגריעותא דמסל"ת דלאו על"ג גמור היא דאינו יודע אם יחקרו אחרי' לעומת זה יש מעלה דמסל"ת אינו משקר תה משלים דהוי כעל"ג גמור והשתא א"ש דברי רמב"ן דודאי מסל"ת נאמן אף דאינו חושש כלל שיבדקו אחריו בצירוף הטעם דמסל"ת הוא אבל בבעל שאמר יש לי בנים דכוונתו להתירה לשוק בלי יבום א"כ לאו מסל"ת היא וכיון דלאו מסל"ת היא בעינן על"ג גמור שירא שיבדקו אחריו תה ליתא בבעל דבעודנו חי לא תחקור האשה ולכך בעינין