מנחת פתים אבן העזר סח

טב למיתב ט"ד אבל כיון שעכשיו נתקדשה לשלם והדבר ספק אם תפול כלל לפני יבם שפיר אמרינן דנכנסת לספק זה שאם תפול לפניו תזקק לו דטב למיתב ט"ד:

ובגוף דברי התה"ד שמחלק בין מומר המזכה גט לאשתו דהוי זכות ובין יבמה שנפלה לפני מומר כיון דבשעת קדושין הוי ספק שפיר נכנסת לספק זה נלע"ד כי הדבר מוכרח דהא ביבמות דף קי"ח אבעיא לן במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו מי אמרינן כיון דסניא לי' זכות היא לה ועלתה בספיקא וא"כ מאי פריך הש"ס ביבמה שנפלה לפני מ"ש אדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהא בכל יבמה נמי איכא למימר הכי דהא זכות היא לאשה שלא תפול ליבום ואם הוי ידעה דתמות לא הוי מקדשה נפשה וע"כ דגילתה רחמנא דבזה לא אמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה. א"כ גם ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין ל"ק ולכאורה אפשר לדחות קושי' זו דבשלמא ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שפיר יש לומר אדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהיתה מקדשת עצמה למי שאין לה אח מוכה שחין אבל מכל יבם דעלמא לק"מ דא"כ נכנסת בספק דאל"כ וכי לא תתקדש לעולם. אבל אכתי קשיא דהא כתב הט"ז בסי' קמ"ה דבזה"ז דאין נוהגין ביבום במזכה גט לאשתו במקום יבום הו"ל זכות גמור שלא תיזקק לחליצה והיינו דבשלמא בזמן הגמ' דהיו מייבמין שפיר יתכן דהוי חוב לה דניחא לה שתפול לפניו לייבמה אבל בזה"ז דע"כ תפול לחליצה הו"ל זכות גמור דתיפטר מן החליצה וא"כ תקשה בגרושה שנישאת לחלל ויש לו אח כשר דזקוקה לחליצה ואמאי נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהא כיון דאי אפשר לייבמה והחליצה בוודאי הוי חוב ובזה שפיר שייך להקשות דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהא יכולה להנשא לאיש שאין לו אח כהן ותפול לפניו ליבום ויבום אינו חוב דזמנין דרחמא לי' וע"ז ל"ש כלל תירוץ הש"ס דטב למיתב ט"ד דהא אי אפשר לה לדור עמו דאסורה לו וא"כ היא זקוקה לחליצה וע"כ כנ"ל דאף דחליצה היא חוב לה ובמזכה גט במקום יבם מגורשת דזכות הוא לה לפטור מן החליצה היינו משום דכבר יש היבם והוא מגרשה בשביל כך שלא תוזקק לחליצה אבל דנימא משום זה אדעתא דהכי לא קידשה נפשה הא לא אמרינן והמקשן שהקשה ממוכה שחין היינו משום דתפול לפניו ליבום והוא מאיס לה ביותר בזה קס"ד דמקשה דאמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני דאפ"ה לא אמרינן דטב למיתב ט"ד היינו דלענין אדעתא דהכי לא קידשה נפשה מועיל סברא כל דהו ועכ"פ מוכרח דאין לדמות כלל ענין זכות וחובה להא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה והיא הערה נכונה:

ולכאורה חשבתי לדחות ראי' זו דהנה בגוף סברת הט"ז ז"ל דבזה"ז שאין מייבמין הגט זכות לה בוודאי לכאורה טעמו דבשלמא בזמן הגמ' שהיו יבום נוהג הדבר ספק אם סניא לי' והוי הגט זכות או דלמא רחמא לי' והו"ל חוב שנאסרת עליו אבל בזה"ז שאין מייבמין הו"ל הגט זכות שמתירה לעלמא וכמו בזינתה דכיון דנאסרה לבעלה הו"ל הגט זכות וה"נ בזה"ז שאין מיבמין ואע"ג דבמוכה שחין אע"ג דאי אפשר לה לדור עמו הו"ל הגט חוב היינו משום דמפסידה מזונות והכא ל"ש זה דהכא לאחר מיתת בעלה בלא"ה אין לה מזונות רק ג' חדשים ואין זה חשוב חוב מה שמפסידה מזונות אלו. אמנם לפי סברת הנוב"י הנ"ל דבזינתה כיון דכופין לגרשה אין הגירושין זכות דדלמא אין רצונה להנשא ואם תרצה להנשא אז תוכל לכופו לגרשה וכמ"ש דבריו לעיל, א"כ הכ"נ בזה"ז דאין מייבמין א"כ תוכל לכופו להיבם לחלוץ לה ואין כאן שום זכות בגט אמנם ברמ"א אה"ע סי' קס"ה איתא דבמקום שאין חשש איסור ביבום והוא אומר שרצונו לייבם אין כופין לחלוץ יעו"ש ונראה ודאי דהיינו אפילו בזה"ז שאין נוהגין לייבם אפ"ה כיון דליכא איסור בדבר ואם הוא אומר שרצונו לייבם אין כופין אותו לחלוץ א"כ שפיר כתב הט"ז דהו"ל זכות דיוכל להיות שאחר מיתת בעלה יאמר היבם שרצונו לייבם ואז לא תוכל לכופו לחלוץ ותשאר עגונה לכך הו"ל הגט זכות שמתירה להנשא לכל ואין כאן חוב במה שאסורה לייבם דהא בלא"ה אין מניחין בזה"ז לייבם ולפי"ז נראה דבאשה שנשאת לחלל ויש לו אח כהן כשר אם זוכה לה בעלה גט כדי לפטור מייבם גם בזה"ז אינה מגורשת דהא בזה כיון דאסור לייבמה א"כ כופין לחלוץ ואין לה שום זכות בגט דבלאו הגט תוכל לכוף להיבם אח"כ שיחלוץ לה וא"כ ל"ש לפרוך דנימא בכה"ג אדעתא דהכי לא קידשה נפשה דבכה"ג אין לה שום הפסד דהא כופין אותו אח"כ לחלוץ ואין ראי' לסברת התה"ד הנ"ל אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן דהנה בט"ז סי' קס"ה כתב בפשיטות דבזה"ז שאין נוהגין לייבם כשאומר שאינו רוצה לחלוץ כופין אותו יעו"ש וא"כ נסתר דברי הנ"ל וע"כ לומר בסברת הט"ז דאע"ג דאפשר לכופו מכ"מ הו"ל זכות במה שהיא מותרת להנשא ע"י הגט ואינה אגודה עוד בי' שתצטרך לכופו א"כ גם באם היבם אסור מדינא לייבמה הו"ל הגט זכות והדרא הוכחה הנ"ל לדוכתא. ועפי"ז מבואר מדברי הט"ז הנ"ל ג"כ דלא כסברת הנוב"י לענין זינתה דהא בחליצה אף דכופין אותו לחלוץ הו"ל זכות א"כ הכ"נ בזינתה אף דאם תרצה להנשא כופין אותו לגרשה מכ"מ הו"ל זכות שניתרת תיכף אינה צריכה לכפי'. ולכאורה אפשר לחלק דבחליצה שאני אע"ג דאפשר לכופו לחלוץ לה מכ"מ הו"ל זכות שניצלת בגט זה מבזיון החליצה דחליצה היא קצת בזיון וכעין שכ' התוס' יבמות קי"א ד"ה לאחר ל' אמנם מלבד דאיכא למימר דהבזיון הוא רק ליבם שירקה בפניו ולא להיבמה אבל גם אם נימא דגם לה איכא בושה בדבר אבל גם בנ"ד בזינתה לאחר שהרחיקה נדוד שפיר הו"ל זכות שמתירה להנשא ואי דאם תחפוץ להנשא תבוא לבעלה ותכפהו ליתן לה גט הא ג"כ בושה היא לה לבוא אלי' לאחר שזינתה וע' יבמות קט"ו ואיתילד בי' מומא ומחמת כיסופא עריק לעלמא ומכ"ש מחמת זנות:

אמנם בגוף הדבר דבמומרת וכן בזינתה הו"ל הגט זכות לה יש לי מקום עיון בדברי הרשב"א ז"ל בתו' ליבמות קי"ח וז"ל הא דבעא רבא מר"נ במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו לא איפשטא וחולצת ולא מתייבמת ומסתברא דדוקא לגבי יבם הוא דאבעי' לי' אבל בבעל אפילו אשת מוכה שחין או שהיתה קטטה בינו לבינה ותובעת להתגרש אין חוששין כלל אלא חולצת או מתייבמת מדאבעי' לי' גבי יבם ולא אבעי' לי' גבי א"א דעלמא בפ"ק דגיטין עכ"ל ולפום ריהטא לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא בגמ' שם ביבמות בעי שני אבעיות בעיא א' במזכה גט לאשתו במקום יבם ובעיא שני' במזכה גט לאשתו במקום קטטה וא"כ אבעי' שנ' לענין בעל קאי ובעיא שני' איפשטא דהוי חוב משום דטב למיתב ט"ד. וא"כ בראשון יפלא מאי חידש הרשב"א דבקטטה ותובעת להתגרש אין חוששין לגט כלל הא הדבר מבואר בגמ' ואם נימא דכוונת הרשב"א ז"ל דאפילו בתובעת להתגרש דבגמ' איכא למימר דמיירי בסתם קטטה והרשב"א חידש דאפילו במוכה שחין ואפילו בתובעת להתגרש אכתי יפלא מאוד דמדייק הרשב"א ז"ל מדאבעי' לי' גבי יבם ולא מיבעיא לי' לגבי בעל בספ"ק דגיטין הא באמת אבעי' לי' הכא לגבי בעל במקום קטטה מאי ומ"ל הכא מ"ל התם ונהי דאיפשטא היינו בקטטה גרידא אבל בתובעת להתגרש או במוכה שחין אכתי לא ידעינן וכל דברי הרשב"א ז"ל קשים מאוד להבין והנלע"ד דהרשב"א ז"ל מפרש דגם בעיא שני' דמזכה גט לאשתו במקום קטטה מאי