מנחת פתים אבן העזר נג

עדותו ע"י כת"י לב"ד היינו אף בגוונא דאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד כל שבא הכתב לב"ד והבע"ד שם וקורין הכתב לפניהם הו"ל אז כהגדה בפניו יעו"ש. והפוסקים דפסלי בכת"י הריעותא היא מחמת הכת בה גופא דלא נעשה שליח לכתיבת הגט לכתוב לשמה אם אין המינוי מפי המגרש רק מכתבו וע' סנהדרין מ"ט הן בפה ולא עשו והיא באגרת ועשה הרי דגדול כח הציוי בפה מבכתב וא"כ הריעותא הוא מצד המגרש שלא אמר בפיו והיינו דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ דמזה ילפי הפוסקים דגם כת"י דפקח פסול ואימעט מקולו נתלה הריעותא בבעל ולא בסופר ועדים וזה ברור מאוד. ובהיות כן אפשר לומר דהיכא דממנה המגרש שליח בפיו שלא בפניו לכתוב גט ולעדים לחתום וגם בידיו מילא לכתוב לסופר ועדים בכת"י שממנה אותם שלוחים. דזה אולי יוכשר לכ"ע דהא ריעותא דממנה בפיו שלא בפני. הוא מחמת שאין העדים יודעים רצונו וצריכין לסמוך על אחרים המעידים שכן דיבר ולכך אינם עומדים במקומו לכתוב לשמה ולזה תו מועיל כת"י שממנה אותם לכך וא"צ לסמוך על נאמנות של העדים דהא רואין הכת"י שכן הוא וריעותא דכתב שהוא מצד המגרש שלא דיבר בפה ליכא דהא באמת אמר גם בע"פ ובפרט אם יכתוב בכת"י בדרך הודאה שגם בפיו מינה אותם. אכן יש להוכיח לכאורה דגם בצירוף אינו מועיל מדברי התשב"ץ ח"א סי' ל"ו שנשאל בא' שציוה בכת"י שהוא עושה שליח לפלוני שיצוה לסופר לכתוב גט לאשתו ומכירין הכת"י והשיב דהגט פסול דהוי אומר אמרו ואפילו אם כתב לסופר ולעדים כתוב גט וחתמו אינו מועיל אלא שתוס' מכשירין למנות שליח בכתב והכא לכ"ע פסול כיון דהוא לא מינה לסופר רק כתב לשליח שימנה לסופר יעו"ש ולכאורה משמעות דבריו היא שכתב לשליח שימנה את פב"פ שיכתוב גט ח"כ הי"ל מונה שליח שלא בפניו וריעותא דשלא בפניו הוא מחמת שהסופר והעדים צריכים לסמוך על אחרים ת"ה באומר בפיו שלא בפניהם אבל הכא שכתב בכת"י להמכשירין כתב גם בזה יש להכשיר דהא אין הסופר והעדים צריכים להשען על אחרים דהא רואים את הכת"י ונסתר לכאורה סברתי הנ"ל מיהו יש לומר דשם כתב סתמא לאיש שיצוה לסופר ועדים לחתום ולא פרט שמותם דבכה"ג אין הפסול מטעם שליח שלא בפניו רק משום דמילי לא מימסרי לשליח וע' פר"ח סי' ק"כ וגם יש לומר דהא דע"י כת"י אף שלא בפניו יועיל כיון דרואה הסופר בכת"י רצונו מכ"מ ה"ד בנכתב הכתב לנוכח לסופר ועדים אתם פב"פ כתבו וכו' דנהי דבאומר בפיו אף שאינו מדבר לנוכח מועיל מכ"מ בכותב לא מיקרי בפניו כי אם כשכותב דבריו לסופר והעדים בלשון נוכח דאז נחשב ראייתם בכת"י כאומר בפניהם לדעה המכשירין בכת"י וכן משמע קצת מדברי הפר"ח סוף ס"ק ו' דע"י כתב ציוי כנוכח בעינן יעוש"ה:

אמנם גם בלעדי הסברא הנ"ל דע"י דיבורו שלא בפניו בצירוף כתבו כ"ע מודים דמועיל במקום עיגון גדול כנ"ד כדאי הוא המביט ורד"ך לסמוך עליהם להתיר מינוי ע"י כת"י. ויש להוסיף עוד צידוד היתר בנ"ד דהנה בטעם הפוסלים מינוי שליח בכתב הדבר טעמא בעי דאטו לשליחות דיבור בעינן הא בהרכנה סגי ובלבד שנדע שרצונו בכך ומדוע יגרע כתבו ומצאתי בתשו' פנ"י ח"ב אה"ע סי' פ"ד כתב בטעם הדבר דע"י כתב לא ידעינן שנתרצה באמת דכיון שאינו מראה בגופו אין לנו ראי' ברורה שרצונו בכך ושמא כתב כך ולא מלבו דאין נקרא שקר אא"כ דיבר בפיו או מראה בגופו דאז אמרינן דאי לאו דנתרצה באמת לא הוה משקר אבל כתיבה אפילו כותב בלא לב לא מיקרי משקר וכ"מ קצת מדברי תוס' פ' מי שאחזו דף ע"ב דלא קים לן שנתרצה עכ"ד וכוונתו לתוס' שם ד"ה קולו וכן מצאתי סיוע לדבריו בירושלמי גיטין פ' מי שאחזו שם אני אומר מתעסק בשטרותיו היו ויעי"ש בק"ע שפירש דחיישינן בכתב שכתב כן דרך מתעסק בעלמא ואין רצונו לגרש יעו"ש ולפי"ז יש לומר דבנ"ד דהמגרש היא בין קשרי המלחמה מקום סכנה ופחד המות לנגד עיני' בזה ודאי אין אדם משטה בשעת מיתה כעין דאמרינן ב"ב קע"ה בשכ"מ שהודה שאין צ"ל אתם עידי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה יעו"ש ושם ע"כ בתבעוהו מיירי והודה כמ"ש תוס' סנהדרין כ"ט ד"ה כך וכל אדם דרכו לשטות בזה שתבעו דבר שאינו חייב לו דכשם שהשטות בי כך אני משטה בך כמ"ש הפוסקים בחו"מ סי' פ"א ואפ"ה בשעת מיתה אין אדם משטה אף בכה"ג רק אומר דברים אמתיים בלב ופה כאחד ה"נ בכת"י אין דרכו של אדם לשקר בשעת מיתה וסכנה:

ועפ"י דברי הפני' הנ"ל דעיקר החשש בכת"י שמא לא נתרצה בלב שלם יש לדחות דברי הגאון בית מאיר סי' ק"כ שכתב לפקפק על הש"י שמתיר במקום עיגון כשהוא בריחוק מקום למנות שליח בכתב עפ"י הב"י בתירוץ ב' דהרא"ש דנשתתק כיון דא"א בענין אחר הקילו בעיגון והב"מ פיקפק ע"ז מדברי המנ"ל שכתב דבאלם שאינו יכיל לדבר דיבורו הוא כתבו וכן הרכנתו אבל פקח שיכול לדבר לא מיקרי זה דיבור מה"ת וא"כ גם במקום עיגון לא יועיל בפקח:

ולי נראה פשוט דגם להמנ"ל הנ"ל הא יש להבין דאטו דיבור בעינן לשליחות הא לשליחות ל"ב רק ריצוי שרוצה בכך שפלוני יהיו שלוחו ומאי נ"מ בין דיבור לכתב וע"כ לומר לסברת המנ"ל דמי שיכול לדבר וכותב בכתב או בהרכנה בזה רגלים לדבר שאינו עושה הדבר בלב שלם דאל"כ היה אומר בפיו ולגבי שליחות כתיבות הגט דבעינן שיעמוד השליח במקומו של בעל חיישינן להכי מה"ת ולא נעשה שלוחו משא"כ באלם כיון שא"י לדבר שוב אין לנו הוכחה שאינו עושה בלב שלם לכך שפיר מועיל גם כת"י והרכנת הראש וא"כ ה"ה בפקח היכא שהוא במדינת הים ואין שם סופר שאי אפשר לו לגרש אשתו רק ע"י מינוי בכתב סגי בהכי דהא אין לנו הוכחה שאינו עושה בלב שלם כנלע"ד באופן דודאי יש לסמוך ע"ז במקום עיגון לגרש ע"י מינוי בכתב וגם בצירוף שאומר בע"פ שלא לפניהם וכנ"ל. אך דא עקא מה שמגרש על תנאי וכ"ת כתב נוסח התנאי עפ"י דברי הכנה"ג שהובא בפ"ת סי' קמ"ז שבאם לא יבוא לכאן תוך ב' שנים תהיו מגורשת מעכשיו ובאם יבוא תהי' מגורשת לאחר ב' שנים ובכה"ג לדעת כנה"ג אין חשש משום ברירה כיון דעכ"פ מתגרשת גם בשני האופנים אך בס' חכמ"א פיקפק גם ע"ז ולכך רצון כ"ת לעשות כעצת ישועות יעקב שהובא בפ"ת לבל לגלות לסופר ולעדים מהתנאי עד אחר כתיבה וחתימה. ובנ"ד דא עקא דהא כל היתר ע"י כת"י אף שיכתב שלא בפני הסופר והעדים ע"כ כיון דבא הכתב של המגרש להסופר והעדים והם רואים כת"י הוי כאילו ציוה בפניהם וכותבים וחותמים לשמה. וא"כ אם לא יראה כ"ת כתבו של הבעל להסופר והעדים לבל יראו התנאי רק יאמר להם שהבעל שלח כתבו שהוא יהי' שליח וכן להעדים הא כיון דהם אינם רואים בעצמם ונשענים על אחרים בכה"ג הוי ממש שליח שלא בפניו דפסול לרוב הפוסקים ואם יראה כ"ת להסופר והעדים מקצת מכתבו של בעל שיראו שעושה אותם שלוחים ויטמין מאתם השאר שכתוב שם התנאי שיעשה השליח להולכה ג"כ אינו נכון דכל שאינם רואים כל הכתב וחתימתו אינו כותב לשמה דאולי בסוף המכתב כתב דבר הסותר לזה ע"כ יותר נכון לדעתי להראות להסופר והעדים את הכתב כולו ולבלי לחוש במקום עיגון