מנחת פתים אבן העזר מז

בנ"ד כיון דאומרת שנתבלבל דעתה ולכך לא צעקה א"כ לפי דבריה אנוסה היתה ומותרת לבעלה ישראל והלא ענין בלבול הדעת מחמת פחד פתאום הוא דבר אפשרי ובאחי יוסף כתוב ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו וע' רמב"ן עה"ת ויגש עה"כ ויפג לבו שמחמת שמחה פתאומית פסק תניעת הלב יעו"ש ומכ"ש שהדבר באפשרי מחמת פחד פתאום ובהלה לא ידעה מה לעשות עד אחר שנעשה מעשה ואז אף שכבר התחולל דעתה ולא צעקה תו הוי כתחילתה באונס וסופה ברצון דשריא כדאי' בכתובות נ"א וע' סוטה כ"ג אשת סוטה ואשת שעמום ופירש"י לקוי בתמיהון לבב הרי דתמהון לבב הוא כענין שגעון וכן בתוכחה כתוב שגעון ותמהון לבב ונהי דאשת שעמום היינו שלקוי תמיד בזה משא"כ באשה הנ"ל אבל עכ"פ הדבר באפשרי בכל אדם ענין כזה על רגעים אחדים וע' בפיה"מ להרמב"ם ריש פ' מי שאחזו קורדיקוס שהוא חולי מתחדש ממילוי חדרי המוח ונתבלבל הדעת מפני כך יעו"ש ונהי דאם באו עדים ואמרו שראו איש אחד תפש בה ושכב עמה והיא לא צעקה ולא נלחמה אנו נדון אותה כמזידה ומקרא מלא היא ע"ד אשר לא צעקה בעיר וגם לרמב"ן שם דדיבר הכתוב בהוה היינו אם ראינהו נלחמת נגדו אף שלא ידעה לצעוק יעו"ש אבל אם גם זאת לא עשתה נחשבנה למזידה כי לא נאמין לה שנתבלבל דעתה ולא ידעה לשית עצה בנפשה כי היא מלתא דלא שכיחא אבל בנ"ד שאין כאן עדים רק הודאת פיה ששכב עמה והיא אומרת שנתבלבל דעתה שפיר נאמנת והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמ"ש בתשו' נוב"י מה"ת חאה"ע סי' כ"א יעו"ש ובנוב"י מיירי שאמרה שנלחמה נגדו וה"נ באומרת שנתבלבל דעתה מחמת פחד פתאום וכדברי הנוב"י הנ"ל כתב נמי בתשו' גבעת פנחס סי' י"ב י"ג ותשו' תפ"צ אה"ע סי' נ"ג וביאר שם דאע"ג דכל בעיר בחזקת מפותה היא מכ"מ הפה שאסר מועיל אף נגד חזקה וע' תשו' בית שלמה חאה"ע סי' י"א הביא ראי' מתוס' כתבות ס"ג דבעיר סתמא כרצון ול"א הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכבר קדמו בראי' בתשו' תפ"צ הנ"ל ודחאה בדברים ברורים. וגם בלעדי זאת אין אנו צריכין כלל לבוא בזה מטעם הפה שאסר דהא באומרת טא"ל אינה נאמנת רק דעיקר החשש משום שהבעל מאמין לה והוא הא מאמין לכל דבריה שהיה באונס ועוד דהא במהרי"ק כתב דלא יוכל לומר שמאמין לעד בלתי אם מאמין לו גם בשאר דברים והובא בהגה סי' קט"ו סעי' ז' ופשוט דלמהרי"ק הנ"ל ה"ה כשהאשה בעצמה אומרת שזינתה דאם מאמין לה חייב להוציאה היינו דוקא שמאמין לה גם לשאר דברים וא"כ ע"כ מאמין נמי לה שהיה באונס וגם לדעת החולקים על מהרי"ק הנ"ל עכ"פ במעשה ההיא בעצמה ל"ש לומר שמאמין לה לחצי דבר והיא הא אומרת שנתבלבל דעתה מחמת פחד והוי אונס ועוד דהא אומרת נמי מחמת שעבר זמן רב יצא הדבר מלבה האיך לא היה לה ברירה ועכ"פ זה ברור לה שאנוסה היתה ואולי היתה יריאה ממנו לבל יכנה מכת מות בהיותה עמו על העלי' לבדו ומצאתי דבר חידוש בבעל הטורים עה"ת פ' תצא עה"כ ע"ד אשר לא צעקה וז"ל ואף אם יריאה ממנו יכולה לומר מחמת צער בתולים צועקת יעו"ש א"כ כ"ז בנערה בתולה אבל בנשואה מכבר דליכא צער בתולים שוב באפשרי שהיתה יריאה ממנה לצעוק דהא לא יהיו לה אמתלא בשביל בתולים צעקה:

ונוסף לזה דעיקר הדבר שמבואר בש"ע סי' קט"ו מרמב"ם דבמאמין לדבריה חייב להוציאה אין זה דין מוסכם ומצאתי בתשו' רשב"א ח"ד סי' רנ"ז שנשאל באיש א' שהעיד כי אשת ראובן אמרה לו ששכב אותה כותי והשיב רשב"א דאם מאמין בדברים אלו אפשר שאסורה וכעובדא דההוא סמיא קדושין ס"ו אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה ואע"פ שיש לחלק קצת דדלמא שאני התם דאיכא סהדא דמהימן מדינא בעלמא בשאר איסורים כו' אבל הכא דליכא עדות כלל לא חיישינן ואפילו לגבי איסורין יעו"ש דמסיק לדינא דלא תצא בלתי אם רואין לפי הענין שהוא פרוצה ביותר. והנה האיר לנו הרשב"א ז"ל בדבר חדש דל"ש לומר אי מיהמן לי' רק בע"א שמיהמן מיהת באיסורים אבל מי שחושדין אותו למשקר ואין לו נאמנות ל"ש כלל ענין מיהמן לי' והנה האיש ששמע מהאשה ודאי עד כשר הוא עכ"פ לאיסורין דהא עמפ"ע נאמן לאיסור וא"כ כוונת רשב"א דעדות האשה גופא כיון דאמרו חז"ל עיניה נתנה באחר ונוגעת בדבר אין לה נאמנות כלל בזה ל"ש מיהמן לי' ועפי"ד תשו' הנ"ל נראה דגוי דאינו נאמן באיסורין משום דמשקר ל"ש מיהמן לי' וזה סותר לדבריו בתשו' ח"א סי' קי"ח שכתב להדיא דגם בגוי שייך מיהמן לי' וכ"ה ביו"ד סי' ט"ז וע"ע תשו' רשב"א ח"א סי' אלף רי"ט נראה דסובר דבעכו"ם ל"ש מיהמן לי' משום דפיהם דיבר שוא יעו"ש וע' תשו' בית שלמה יו"ד ח"א סי' קי"ב העיר דהאי דינא דיו"ד סי' ט"ז דעכו"ם מהני מיהמן לי' במחלוקת שנויה דלמהרי"ק הא בעינן שיאמין לו בכל דבר וזה ל"ש בגוי יעו"ש ואין זה הוכחה דמשכ"ל בגוי דמיהמן לי' לכל דבר אבל לדינא הדבר במחלוקת שנוי' דלרשב"א הנ"ל בח"ד סי' רנ"ז נראה דבגוי כיון דאינו נאמן באסורים משום דמשקר ל"ש מיהמן לי' ועכ"פ שיטת הרמב"ם ז"ל דאשה שאמרה טא"ל דגם בעלה מאמין לה חייב להוציאה אינו דבר מוסכם ולהמרי"ק הא בעינן שיאמין לה לכל הדברים וע' תשו' רעק"א סי' ק' וע' בנימו"י סוף נדרים וכי היכי דחושש לע"א אי קים לי' בגווי' ה"נ יש לחוש לה אי קים לי' בגווה דחשודה יעו"ש משמע דקים לה בגווה באשתו אומרת טא"ל היינו דחשודה בעיניו בלעדי זאת ובנ"ד שאלתו הא לא היתה חשודה כלל בעיניו ואם מאמין לדבריה הא היא אומרת שנתבלבל דעתה ויש לדונה כאנוסה ע"כ הדבר ברור דאיתתא דא שריא נבעלה ישראל:

סי' קט"ז סעי' ג' אבל תוס' יש לה ע' ב"ש ס"ק ג' בשם הר"ן דבאיסור י"ל שסברה שמא תפיסו ול"ד למומין. והיינו משום דבאיסור מתפייס יותר מבמומין וצ"ע ברואה דם מ"ת דלקמן ר"ס קי"ז דאין לה תוס' דהוא רק מחמת איסור ומדוע גרע תמח"ל וע' ב"ש שם שהעיר קצת ואולי רואה דם מחמת תשמיש מלבד האיסור הוי מום משום דמאיס וע' בע"א י"ח דשתנא אנא ומשמע דאף הרצים אחר הזנות מאיס להם כששופעות דם ובפרט לפי פירוש רמב"ן עה"ת פ' ויצא עה"כ כי דרך נשים לי כי דם נדות ארסיי ומזיק והוי מום:

סי' קי"ז סעי' א' ע' ב"ש ס"ק א' ויש לדמות לספק טריפה. וצ"ע דל"ד כלל לשם דהכא אפילו הוא אסורה לו בוודאי כל שהאיסור נתהוה ברשותו צריך ליתן לה כתובה א"כ כאן אין הספק בעצמות האיסור רק הספק היא אם בא הדם בשעת הביאה א"כ ל"ש לומר נסתחפה שדהו וא"צ ליתן לה כתובה אי לא בא הדם בשעת ביאה. ואם לא בא הדם בשעת ביאה מה בכך דאסורה מטעם ספק מכ"מ שייך לומר נסתחפה שדהו ול"ד להא דספק טריפה דמייתי הב"ש:

סעי' י' בא על. נראה פשוט דבנכפה ל"ש לומר כן אף בבעיל וכ"כ בב"ש ס"ק ט"ו וע' בית מאיר שפיקפק עליו וע' תשו' בית שלמה חאה"ע סי' ע"ח וגם בגוף דין בעיל ע' בקונ"א להפלאה דבעינן תרווייהו בעיל ושהה עמה כמה ימים יעו"ש. (סעי' י"א) אבל משום שאר מומים ע' ב"ש דבשאר מומין בלא ידע יכול לגרשה בע"כ וע' בקונ"א להפלאה שנסתפק בבעל כבר אי יכול לגרשה בע"כ. ובתשו' ב"ש אה"ע סי' ע"ח פוסק דבבעל א"י לגרשה בע"כ ולא הזכיר מדברי ההפלאה. וגוף דברי