מנחת פתים אבן העזר מו

במדינת אשכנז ופולין רוב נשים מגלין זרועותיהן יעו"ש. (שם בהגה) ואשה שגזמה לבעלה ע' נוב"י מה"ת חאה"ע סי' פ"ט באשה שהוציאה ש"ר על בעלה שהוא רגיל במשכב זכור וגיזמה להביאו בערכאות אם הפסידה כתובתה כמו כאן יעו"ש ותמהני דתיפוק לי' דהפסידה כתובתה מפני הוצאת ש"ר ומי גרע מנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו דתצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו ש"ר בשכנותיו ומכ"ש הכא שהיא בעצמה מוציאה עליו ש"ר וע' בב"ש לעיל ס"ק ו' ובנוב"י שם כתב דמה שגיזמה להביאו בערכאות צריכה התראה כמו כל עוברת ע"ד יעו"ש ומטעם הוצאת ש"ר הלא לעיל סי' ע"ג לא נזכר התראה כלל ומצאתי בתשו' ר"ח בן או"ז סי' רכ"ח באיש שהוציא ש"ר על אשתו שזינתה קודם הנשואין שרצה לומר שם דחייב להיציאה כמו הדירה שלא תשאול מפני שמוציאה ש"ר בשכנותיה ושוב כתב דכל היכא דתני מוציא אין מוציאין בשוטים ועוד דשם מפני שמשיאה עדיין ש"ר בשכנותיה שאינו מתחרט על נדרו אבל אם היה מתחרט וקיבל עליו שלא לעשות עוד כן שוב אין כופין להוציא יעו"ש עכ"פ מבואר מר"ח או"ז דהוצאת ש"ר דזנות הוי כמשיאה ש"ר בשכנותיה דלעיל סי' ע"ג א"כ ה"ה כשהיא מוציאה עליו ש"ר אך לפי דברי הר"ת נראה דגם בהיא מוציאה עליו ש"ר אם היא מתחרטת ומקבלה ע"ע שלא לעשות כן שוב אין מוציאין אותה בלא כתובה ובזה א"ש דברי הנוב"י הנ"ל ודוק:

סעי' ו' אבל אם יש רגל"ד נאמנת ע' בפנ"י בקו"א לכתובות אות מ"ג שתמה ע"ז מתוס' כתובות י"ג דתירצו נואף שאני והא שם באמרה טא"ל וביחוד ואפ"ה אינה נאסרת יעו"ש ותמהני עליו שלא עיין בתה"ד שהביא דברי התוס' והוכיח מהם בהיפוך דלא ניחא להו לאוקמי באומרת טא"ל דבאמת היתה אסורה בכה"ג כיון דאיכא רגל"ד שנתייחדה אף דאיכא נמי סברא להיפוך דאם איתא דעבד אסור כו' אין זה מועיל כתוס' כתובות ס"ג דמוקמי לה לבועל ובלא אמרה טא"ל יעו"ש והיכא דנתייחדה וליכא רגל"ד להיפוך ואמרה טא"ל אסורה לכ"ע גם לתוס' יבמות כ"ד ורא"ש שם דמוקמי עובדא דנואף באמרה טא"ל אפ"ה לא נאסרה היינו משום הסברא דאמרינן בשילהי נדרים שם אם איתא דעבד אסורא ארכוסי הוי מירכס אבל לולא ה"ט אסורה כיון דנתייחדה ועיי"ש היטב בתה"ד ובב"ש לעיל סי' ו' ס"ק כ"ד. ומוכרח מזה דסתירה גרידתא מיקרי רגל"ד דהא מה"ט בנתייחדה נאמנת לומר טא"ל וא"כ מוכח דע"א אינו נאמן לומר נטמאה אף ברגל"ד דהא ע"א אינו נאמן רק בתר קינוי וסתירה אבל בסתירה גרידתא לא אף דהוי רגל"ד ע"י הסתירה והא דנאמן ע"א בתר קו"ס גזיה"כ היא ולא ילפינן מזה לעלמא דבמקום רגל"ד נאמן ע"א לומר שאשה זינתה וכדומה ודלא כנוב"י חאה"ע מה"ק סי' נ"ד ועמ"ש בזה בספרי מ"ק לסוטה דף ג':

(שם) ואם היה מאמינה אעתיק פה מ"ש בתשובה לרב א' ע"ד שאלתו באשה שדרה עם בעלה זה כמה שנים בהשקט ולא נשמע עליה שמץ דבר ועתה אמרה לבעלה כי זה ט"ו שנים בהיותה לבדה על עלית ביתה בא בליעל א' פתאום והשכיבה לארץ ועשה מעשה ונתבלבל דעתה תיכף ולא ידעה מה לעשות לדבר או לצעוק ובטרם נתיישבה דעתה כבר עשה מעשה וכ"ת חקר ודרש אותה למה לא צעקה והשיבה כנ"ל שנתבלבל דעתה וגם כבר עברו ט"ו שנים ויצא מלבה האיך לא היה לה שום עצה. ודרש חו"ד בזה אם מותרת לבעלה ישראל. והנה באה"ע סי' קט"ו איפסק להלכה דאשה שאמרה לבעלי טא"ל הן באונס הן ברצון מותרת לבעלה. ומדברי תוס' כתובות ס"ג מבואר דסברו דבאמרה טא"ל ברצון אסורה לבעלה כיון דמפסדת כתובה נאמנת יעו"ש וכבר העיר בשעה"מ פ"ג מה' אישות על סתירת פסק:

הש"ע מבלי הזכיר דעת התוס' ולכאורה הדבר מוכרח בנדרים שם כשיטת הרמב"ם וש"ע דהא בעי שם באשת כהן שנאנסה אי יש לה כתובה וקפשיט מהא דאומרת טא"ל יש לה כתובה במ"ע אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' אלא לאו באונס וקתני יש לה כתובה ואם איתא כדברי התוס' הנ"ל למה לי' לגמרא להוכיח ממשנה ראשונה טפי הו"ל להוכיח ממשנה אחרונה דאומרת טא"ל אינה נאמנת ואם אשת כהן שנאנסה הפסידה כתובתה מדוע לא תהי' נאמנת ובשעה"מ שם העיר כעין זה על תוס' מקושי' הגמרא אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ותיפוק לי' באשת ישראל מדוע למשנה אחרונה לא מהימנא ודאי לאו קושיא היא דכיון דגמרא פשיט להאבעיא ממשנה ראשונה א"כ עדיפא מיני' קאמר דאשת ישראל שזינתה ברצון הא לית לה כתובה אבל קושיתי במקומה דהיה יכול לפשוט האבעיא לגמרי ממשנה האחרונה. אך נראה דהא גם בלעדי הטעם דעיניה נתנה באחר משורת הדין אין להאמינה באומרת טא"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים וגם משום שאחד"א ליכא כיון דאגידא לבעל ונהי דלמשנה ראשונה היתה נאמנת תקנה היה בדבר להאמינה כיון דכסיפא לה מלתא יש לחוש דקושטא קאמרה אבל למשנה האחרונה שחששו לעיניה נתנה באחר ביטלו התקנה הראשונה ושוב אינה נאמנת אף במקום דליכא למיחוש לעיניה נתנה באחר כמו שביאר כ"ז בנוב"י מה"ק חאה"ע סי' ע' ובנוב"י מה"ת חאה"ע ר"ס ע"ב יעו"ש אלא דטעם התוס' הנ"ל דבאומרת טא"ל ברצון נאמנת היא מה"ת כיון דמפסדת הכתובה וכעין דאמרינין בגיטין נ"ב בההוא דאמר גוילים לא עבדתים לשמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת כולו יעו"ש והנה במנחת פתים ליו"ד סי' קכ"ז בתשו' הארכתי דהאי סברא דמתוך היא דוקא בדבר שהיה בידה בשום פעם לעשות מעשה זו אז נאמן מטעם מתוך אבל בדבר שאינו בידו כלל ל"א סברא זו יעו"ש והשתא באומרת טמאה אני ברצון שפיר נאמנת כיון דמפסדת כתובה ומטעם מתוך דהא מעשה זו בידה לעשות דבידה לזנות אע"ג דאיסורא היא מיקרי בידו וכהא דאמרינן בגיטין פ"ג בע"מ שתאכל בשר חזיר דאפשר דאכלה ולהקיא יעו"ש ואף דזנות א"א בלתי אדם אחר ושם בגיטין אמרינן דע"מ שתבעלי לאבא ולאביך לא מיקרי בידה דנהי דהיא עבדא איסורא אבא ואביך מי עבדי איסורא היינו שם באנשים פרטים אחזוקי גברי ברשיעי לא מחזקינין אבל הכא אפשר לה לזנות עם מאן דהוא שבכלל העולם הלא יש כמה רשעים הרודפים אחר זנות וכעין שכ' תוס' שבועות מ"ו ד"ה ספרי דאגדתא לענין אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינין וע' ש"ך חו"מ סי' קל"ג ע"ז באומרת שזינתה ברצון אבל באומרת שזינתה באונס אף אם נימא דאשת כהן שנאנסה אין לה כתובה ל"ש מתוך דהא מעשה זו שאומרת שעשתה דהיינו שנאנסה זה ודאי לאו בידה הוא בשום פעם דאין בידה לעשות דבר זה שיבוא עליה אחר באונס וא"כ אינה מהימנא אף שמפסדת הכתובה ולכך מוכרח הש"ס לפשוט ממשנה הראשונה וא"ש:

ומכ"מ לדינא הלכה רווחת בישראל כטוש"ע הנ"ל דאף באומרת טא"ל ברצון אינה נאמנת ע"כ בנ"ד אם לא הוה הבעל מאמין לדבריה היה מותר לדור עמה אך כפי הנראה ממכתב שאלתו הבעל מאמין לדבריה והדין מבואר בש"ע סי' קט"ו דחייב להוציאה ואף בזה"ז דאיכא חדר"ג. מכ"מ אם האשה עומדת בדבריה לכ"ע אסור לשמש עמה גם לבתר חדר"ג כמבואר בהגה באה"ע סי' קע"א ועי' בנוב"י מה"ת חאה"ע סי' י"ב. אכן נראה