מנחת פתים אבן העזר מה

בנכסי בעלה ואח"כ נתרצה הבעל נתקיים המקח בדברים בעלמא ואינו יכול עוד לחזור בו יעוש"ה וכ' שאינו סותר לתשו' הרא"ש דכאן דשתיקה שאני רק נתרצה בפירוש בעינן וע' בתשו' הרא"ש כלל י"ב סי' י"א כתב דאשה הנו"נ בתוך הבית ששכרה מלמד וידע הבעל ושתק ודאי ניחא לי' במה שעשתה יעו"ש וצ"ל דשם נו"נ שאני אבל באיזה נו"נ ל"מ שתיקה או אפשר דשכירות מלמד שאני דבזה ודאי ניחא לי' משא"כ במכרה נכסים אף בנו"נ אינו כלום עד שיסכים בפירוש וע' ש"ך חו"מ סוסי' צ"ו סעי' ט"ז שמכרה או נתנה לבעלה ע' באב"מ ביאר שיטת הראב"ד דהא דהמקח בטל היינו כשנתאלמנה או נתגרשה אבל קודם לכן המקח קיים יעו"ש וצ"ע דא"כ מאי פריך בש"ס הא ראי' יש תימא נ"ר עשיתי לבעלי דבראי' עכ"פ המקח קיים עד שעת מיתה או גירושין:

סעי' י"ז הר"ז טורפת אבל המקח קיים עד שעת טריפה אבל בג' שדות המקח בטל תיכף כ"כ בתשו' רשב"א שהובא בב"י וכ"ה בתוס' ב"ב נ' ע"א ד"ה אילימא:

שם בהגה דאם האשה קיבלה המעות ע' ב"מ תמה ע"ז דא"כ מאי פריך בש"ס הא ראי' יש תימא נ"ר עשיתי לבעלי לימא דראי' יש כגון שקיבלה היא המעות יעו"ש ואישתמיטתי' דברי הנימו"י שם שהרגיש בזה ויישבו יעו"ש:

סי' צ"א סעי' ד' בעלה חייב לשלם. ד"ז צ"ע ועמ"ש בזה באורך בס' שירי טהרה פי"ד דנגעים מי"ב וע' בי"ש בשם מהר"ם מינץ דאשה הנו"נ בתוך הבית שנדרה צריך בעלה לשלם אף שיכול למחות לה מכאן ולהבא יעו"ש ובתשו' הרא"ש כלל י"ג סי' י"א כתב להדיא דאף נו"נ בתוך הבית שנדרה לצדקה כששמע הבעל ומוחה אין נדרה כלום ולדברי הרא"ש הנ"ל רמז בש"ך חו"מ סוסי' צ"ו וע' תשו' נוב"י מה"ת יו"ד סי' קנ"ח ותשו' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ק"ט:

סי' צ"ד סעי' ב' וכן לא תחזק בדקו ע' ב"ש ס"ק ז' שכ' ודוחק לומר לענין מזונות הנכסים בחזקתה ולא לענין דירה. לענ"ד יש לומר דהמזונות כיון שאוכלת אותם הוין בחזקתה אבל הדירה כיון דקרקע הוא ולאחר מיתתה חוזרת ליורשים הו"ל כמו שוכר בית לחבירו דקרקע בחזקת בעלים עומדת ועי' בחו"מ סי' שי"ז:

סי' צ"ו סעי' א' אלא בשבועה. ע' בי"ש דאם מת פתאום עדיין יש חשש שמא לקחה בעצמה צררי קודם מיתתו וע' ב"ש לקמן סי' צ"ח ס"ק י"ג וסי' צ"ז ס"ק א' ומוכח שם דלאו דוקא שמא לקחה בעצמה בשעת מיתה אלא דיש להשביעה ג"כ שמא לקחה מחיים מפלכה ועיסתה ובפרט למ"ש הב"ש סי' צ"ז דכל הנשים דידן כאפטרופיס ודברי הנוב"י חו"מ סי' י"ח שהובאו בפ"ת כאן צ"ע ונראה בנוב"י שם דלא סמך ע"ז רק לדחות דין דאין מוריש שבועה לבניו שדחו הפוסקים בכ"ד בקל אבל כשיכולין להשביעה אינה גובה בלא שבועה ודברי הב"ש סי' צ"ז דיורשים אינם יכולים להשביעה שלא לקחה בלא גלגול שבועה צ"ע כמ"ש בקונ"א להפלאה שם. ודברי הנוב"י הנ"ל אפשר יש לקיים דבריו גם כשיכולה לישבע כגון שבאה ליתבע רק נדוניא שלה דזה לא מיקרי תובעת כתובתה וכשאינה תובעת כתובתה אינה נשבעת אפילו על חנונית כמ"ש הט"ז וב"ש סוסי' צ"ז:

סעי' ה' בהגה וי"א דאף במטלטלין כו' בטלה ואפילו בתפסה משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה כ"כ במרדכי פ' הכותב. וע' ב"מ שתמה הא במשכון אליבא דכ"ע למפרע הוא גובה כדאי' בפסחים ל' מכ"ש בנ"ד דתפיסה שלה הוי משכון שלא בשעת הלוואה יעו"ש ולענ"ד לק"מ כיון דתפסה בעצמה ולא היה לה רשות לתפוס דהא צריכה לישבע מקודם לא קניא למשכון כלל ע' נה"מ סי' ע"ב ס"ק ו' בזה וגם למשכון בשעת הלוואה ל"ד דשם המלוה נתנם מדעתו משא"כ הכא:

(שם) כשהאשה חזרה. בב"ש ס"ק כ' כתב דל"ד ללוקח מגזלן שבחו"מ סי' שע"ד דשם הלוקח לא ידע. וצ"ע דשם אמרינן מדלקח שדה זו בוודאי טרח כדי דליקום בהימנותא אבל הכא הא דנשבעה על כתובתה דמי לגבאה בחובו דמבואר בסי' שע"ד דלא קנה הלוקח משום דל"ש סברא דטרח רק בקנה וצע"ג:

סעי' כ"א אין העונש מרובה ע' ב"ש בשם ט"ז דא"צ נק"ח בשבועה זו וצ"ע דהא מפורש בש"ע ובשבועת התורה והיינו בנק"ח ושו"מ בתפארת שמואל על הרא"ש כתב בהדיא דמשביעין אותה ובהזכרת שם ולפני הט"ז לא הי' הגירסא ובשבועת התורה כ"כ בק"נ שם על הרא"ש אמנם מ"ש התפ"ש דמשביעין אותה בהזכרת ש"ש ע' בחו"מ סי' פ"ז סעי' י"ח דבזה"ז אין משביעין בהזכרת ש"ש וע' במרדכי פ' השולח אחר שהביא דברי הר"י דמשביעין אותה שתאמר אמת כתב בזה"ל והאידנא אין אנו משביעין בב"ד אלא חרמות עכ"ל וכוונתו דאין משביעין בהזכרת השם כדאי' בחו"מ סי' פ"ז סעי' י"ח ודוק:

(שם בהגה) וצריכה לישבע לפני ג' שהם כשרים. וצ"ע בתשו' מהר"ם שהועתק בש"ג סו"פ הכותב דמשמע שם דוקא אם הג' קריבים צריכה לחזור ולישבע אבל לפני ע"א כשר א"צ לחזור ולישבע. ועי' בקונ"א להפלאה שתמה על דין זה דג' קרובים מחו"מ סי' פ"ז סעי' כ"ז דא"צ לישבע כלל לפני עדים ובאומר נשבעתי ביני ולב"ע סגי ולענ"ד שם בנשבע ונפטר מיירי אבל הכא בנשבע ונוטל אינה נאמנת להוציא ממון רק כשנשבעת לפני כשירים אבל לפני פסולים י"ל דלמא לא נשבעה ע"ד ב"ד כמ"ש מהר"ם שם ולפי"ז גם בכשירים עכ"פ ב' בעינן דא' אינו נאמן להוציא ממון וצ"ע:

סי' צ"ח סעי' א' בהגה פטר ע' ב"ש ס"ק ה' נראה דסובר דאף להפוסקים לקמן סעי' ז' דנאמנות בפירוש אינו מועיל לגבי יורשים מכ"מ פטר בשעת מיתתו עדיף יותר ומועיל לכ"ע ומדברי הח"מ ס"ק ט"ו לא משמע כן:

סי' ק"ט ס"ד גם הסרבל עמ"ש בזה במ"פ ליו"ד סי' רנ"ז:

סי' קט"ו סעי' א' אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור כ"כ התוס' שם משום דיכולה לומר משחקת הייתי בך והרא"ה הובא בב"י חולק ע"ז ומצאתי בשט"מ כתובות שהריטב"א בשם רבותיו חולק על התוס' דא"י לומר משחקת הייתי בך וכן דעת רש"י. ומאז הערותי על סברת התוס' הנ"ל דמשחקת מכתובות ל"ו כגון דאתי בי תרי ואמרו לדידן תבעתינהו באיסורא הרי דא"י לומר משחקת ולפימ"ש בשט"מ שם יש לחלק בין תבעה לחד או לתרי מיהו העיקר נראה דסברא דמשחקת ל"ש רק באיתתא לגבי בעלה דדעתה גם בי' ולא באיש אחר. סעי' ג' שגם הוא עובר ע' ב"ש ס"ק ז' שכ' וגם תשבע היא על איזה דבר כו' נראה השבועה חל ודבריו אינם מובנים ונראה דכוונתו שהשבועה היתה שאם תעשה כן תהי' מחיובת לקבל גט ממנו ולא היה השבועה שהוא יגרש אותה בע"כ ואפ"ה יכול לגרשה בע"כ אח"כ ממ"נ דהא נשבעה שתקבל הגט ומחיובת לקבלו וגם אין רצונה לקבל הגט א"כ עוברת על השבועה ויכול לגרשה בע"כ מטעם עוע"ד ומה שהקדים מקודם דהשבועה חל דהו"א כיון דיש חרם שלא לגרש בע"כ אין השבועה חל כלל שנשבעה לקבל גט לזה כ' דר"ג תיקן כן בשביל דירה והשבועה חל וממילא היא חייבת מכח השבועה לקבל הגט וגם אינה רוצה מיקרי עוברת ע"ד ורשאי לגרשה בע"כ כנלע"ד בכונתו:

סי' ד' ומראה זרועותיו. ע' ט"ז חו"מ סי' שצ"ג דבעו"ה