מנחת פתים אבן העזר מא

הוי מום דבערוך בשם תרגום ירושלמי מפרש שומא היינו שאת דקרא ומדמפלגינן לענין שומא באשה מוכח דמצורעת לא הוי מום יעו"ש וכוונתו דהא בשומא לא הוי מום רק כשיש בה כאיסר ומוכח דמצורעת לא הוי מום דהא שומא היינו צרעת דשאת יעו"ש ואני תמה דהא לגבי כהנים נמי שומא לא הוי מום בפחות מכאיסר. וכמ"ש רמב"ם פ"ח מה' במ"ק והא איסר גדול מכגריס ובכגריס הו"ל בכלל נגעים טהורים דהוי מום בכהנים לכ"ע כדאי' בבכורות שם ובשבת קל"ב תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר וכתב בר"ן שם דהוי מום בכהנים לכ"ע כדאי' במשנה דבכורות הנ"ל. ולהנ"ל יש לומר דשומא דהוי בכהנים היינו שנולד כן וזה אינו בכלל נגעים ובעינן כאיסר דוקא ולשיטת הרמב"ם דוקא בעור הפנים. ועפ"י לשון הרמב"ם שהוסיף לבאר בנגעים טהורים כוון שנשתנה העור כו' שוב יש לומר דנתק אף דהוי נגע כיון דאינו שינוי בעור אין זה מום לגבי כהנים וה"ה בנשים ואע"ג דבירושלמי כתובות פ"ז ה"ז איתא דקרחת ושיטה של שער מוקפת מאוזן לאוזן הוי מום באשה אף דלא הוי מום בכהנים יעו"ש הנה מלבד שמש"ס דילן ל"מ כן וגם הפוסקים השמיטוה כמ"ש בש"ק שם אבל גם לירושלמי היינו כשכל הראש מוקרח רק שיטה של שער מוקפת מלאחרי' בזה הוי מום באשה אף דלא הוי מום בכהנים אבל בשכל הראש מלא שער רק נקרח באמצע מקום קטן לא הוי מום כלל אלא דיש לדון בזה מטעם נתק דהוי בכלל נגעים טהורים אם יש בקרחה כגריס וגם נשתנה העור שם כשיטת רמב"ן הנ"ל אבל בלא נשתנה העור במראיתו כלל שם אף דלהרמב"ם הוי בכלל נגע הנתק גם בלי שינוי הא עכ"פ לענין נגעים טהורים דהוי מום בכהנים משמע ברמב"ם דבעינן נשתנה מראה העור ע"כ לדינא נראה דאין בידו להתיר הקשר כ"א כשיש כגריס וגם נשתנה מראה העור במקום הקרחה כנלע"ד:

סי' נ"א משום דהוי כנדר. ע' בח"מ ס"ק י"ג דמי שכ' להלביש בתו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים ונראה דגם הנדן חייב ליתן מטעם נדר כמו המלבושים וכ"כ במקנה:

סי' נ"ג סעי' ד' וכיון שנתקדשה. ע' ב"מ דקודם שנתקדשה יכול האב לחזור בו ולהוציא המעות ממנה דכיון שנתן לה שתנשא דנין אותו כתנאי אם וחל המתנה לבתר הקידושין וקודם הקידושין יכול לחזור בו והנה יסודו היא מדברי הח"מ לקמן סי' ק"כ ס"ק כ"ב אבל בתו"ג חולק עליו וסובר דסתם תנאי כמעכשיו וכ"ה דעת מהריב"ל הובא במח"א ה' זכי' ומתנה א"כ הו"ל סד"ד ואין בכח האב להוציא מהבת אף קודם שנתקדשה:

סי' ס"א הרי היא כאשתו לכל דבר. וע' במקנה מסופק דאפשר בחופה ל"ב עדים ובשניהם מודים סגי ובאב"מ לעיל סי' ל"ח סוף ס"ק י"ז כתב דבעי עדים:

שם בהגה מאחר שאינה ראויה כלל לביאה. ע' ב"ש ס"ק ד' שכ' והרב רי"א פסק בסתם דאין יורש אשתו כשהיא חולנית מאחר שאינה ראויה לביאה כלל כו' כוונתו דנדה שאני דגופה חזיא לביאה רק דאיסורא רביע עלי' אבל הכא גופה ל"ח לביאה ולאו משום איסורא וע' בר"ן ריש ביצה כה"ג ובכ"ד ובפ"ת ס"ק ז' במח"כ לא ירד לכונתו של הב"ש:

סי' ס"ב ואין לעשות חופות ב' אחיות ביחד היינו בשבוע א' ע' ב"י בשם ס"ח וע' בפמ"ג או"ח סי' תקמ"ו שחוכך גם בב' אחים להחמיר כן יעו"ש:

סעי' ה' אחר בהמ"ז ע' פ"ת ס"ק ד' בשם זל"א דבעינן שיאכלו הרוב עכ"פ ונראה דאף אם לא אכלו פת רק המיעוט כגון שלשה או ארבעה ועכ"פ הרוב מהעשרה אכלו מהסעודה בשר וכדומה דש"ד לברך ז"ב דהא להר"ן יש לברך ב"ח אף בלי סעודה ואינו תלוי כלל בבהמ"ז וע' בב"י שהביא דברי הר"ן גם בביאורי הגר"א ס"ק י"ד רמ"ז לר"ן דמייתי כן ממ"ס גם בט"ז לקמן ס"ק ט' נראה כהר"ן ונהי דהמנהג שאין מברכין רק אחר בהמ"ז מכ"מ ל"ד לדין זימון בשם דצריכין שבעה אוכלי פת דוקא וסגי באם הרוב אכלו מהסעודה עכ"פ:

סעי' ט' ובמדינות אלו ע' ב"ש דא"צ להכין כוס שני אלא בשעה שאומר הברכות וע' במג"א סי' קמ"ז ס"ק י"א כתב דלדעת תוס' אסור להכין הכוס השני עד אחר בהמ"ז וע' בס' קהי"ע במערכת אות א' שתמה על מה שנהגו למזוג ב' כוסות כא' הא אין עושין מח"ח וכבר קדמו המג"א. שם וי"א דאפילו לאשר ברא לחוד בעינן ב' כוסות ע' ב"ש ס"ק י"ג בשם הט"ז דעכשיו מברכין ז"ב אף במקום דלא היה החופה וכ"ה דעת הר"ן סוכה הובא בב"י ולשיטת הר"ן יש לברך ז"ב אף כשהחתן לבדו שם או הכלה לבדה יעו"ש וצ"ע אם יש לסמוך בזה על הר"ן דהא להתוס' פשיטא דאין לברך רק כשהחתן והכלה שם וכ"ה להט"ז:

סי' ס"ד סעי' א' וחתן אסור בעשיית מלאכה. מלשון זה משמע דהיא מותרת בעשיית מלאכה וגם מהטעם שנתנו הפוסקים דחתן דומה למלך משמע דהוא מותרת במלאכה וע' רש"י כתובות מ"ז ד"ה הא ואותה היום אינה עושה מלאכה יעו"ש ולענ"ד דסובר כמו שאבל אסור במלאכה ה"ה חתן וכלה דאיתקש ז' ימי המשתה לז' ימי אבילות וממילא דיום ראשון לאחר החופה אסורין שניהם במלאכה מה"ת כמו אבל ביום ראשון להאומרים אבילות יום ראשון דאו' וע' ברא"ש רי"ש כתובות דיום החופה מה"ת היא יום שמחה דכתיב יום חתונתו ושמחת לבו יעו"ש והא דקאמר שמסר לה בלילה היינו סמוך לערב שאז אין עושין מלאכה בלא"ה ובלילה וכן ביום שלאחריו תהי' מותרת במלאכה דהא רק יום ראשון אסור מה"ת וניחא בזה הא דהקשה הרש"ש שם אהא דמשני דמסר לה ביו"ט הא אכתי יכולה לעשות מלאכת אוכל נפש יעו"ש ולהנ"ל ניחא דהא מלאכת אוכל נפש רשאי גם אבל לעשות וה"ה חתן וכלה וכמ"ש בד"מ ליו"ד סי' ש"פ יעו"ש ודוק ועפ"י הנ"ל יהי' הדין דמדרבנן גם שניהם אסורין במלאכה כל ז' דאיתקש ז' ימי משתה לז' ימי אבל ר"ל אבל צ"ע שבש"ע משמע דהאיסור רק עליו ומטעם דומה למלך ולא עליה ושו"ר בפסיקתא דר"כ פסקא כ"ב אי מה כלה ז' כשמלאו שבעת ימי חופתה חוזרת למלאכתה יעו"ש ומשמע דתוך ז' ימי החופה אינה עושה מלאכה וע' זכל"א אה"ע שכ' דחתן אסור גם במלאכת דבר האבד יעו"ש ולא אדע מכין לו ד"ז ועפ"י הסברא ודאי מותר:

סי' ס"ו סעי' א' בהגה ואין לעדים לחתום כו' אבל מה שכתבו וקנינא אין קפידא דבכתיבה ל"ח למיחזי כשיקרא כיון דעכ"פ קודם שחתמו היה קנין דהא מה"ט כותבין טופסי שטרות כדאי' בחו"מ סי' מ"ח וה"ה טופס כתובה. ובלא קבלו קנין כלל וחתמו כן הכתובה פסולה אף דאין הקנין חיוב כ"כ בכתובה ע' לקמן סעי' ח' מכ"מ כבר נהגו לכתוב בכל הכתובות וקנינא והו"ל מזיוף מתוכו כ"כ רמ"ע מפאנו סי' ס"ה. ולכאורה גם בלאו ה"ט בלא קיבלו קנין צריך החתן לומר לעדים כתבו וחתמו מיהו בהגר"א כאן ס"ק ט' נראה דלמ"ד בלא קנין סגי היינו אף בלא אמר כתבו וחתמו. וצע"ק באם קיבלו קנין עכ"פ לאחר החתימה אולי הכתובה כשורה דהא לכמה פוסקים גם בחתימה ל"ח למיחזי כשיקרא אם עכ"פ עתה הדבר אמת ע' ש"ך חו"מ סי' ל"ט ס"ק ל"א. וע' ב"ש ס"ק ו' דכתובה הנכתבת ביום ונחתם בלילה כשר ע'