מנחת פתים אבן העזר לח

ששמע מפי שנים או במקום שהכל יודעין גם ב"ג פסול מכ"מ כשאינו אומר כן רק שהוא בעצמו ראה או ידע שהוא ב"ג אינו נפסל ע"פ ע"א וזה ההבדל שבע"מ פסולו ביחיד שעפ"י דברי העד נפסל משא"כ זה שפסולו מאחרים היינו אם אפשר לברר הדבר מפי אחרים אז נפסל אבל עפ"י העד בעצמו לא נפסל ודוק. וכבר כתבתי לעיל דמהסוגיא מוכח דע"א נאמן מה"ת משום דמלתא דעל"ג לא משקרי אנשי ולא מטעם דשיל"מ כמ"ש החת"ס ולכאורה יש להביא ראי' לדעת החת"ס דמטעם דשיל"מ הוא ולא מטעם דמלתא דעל"ג לא משקר דהא התוס' בקדושין ס"ו כתב דבשלח ואחוי ע"א נאמן אפילו בע"א מכחישו ובגמ' אינו מוכרח ד"ז רק בגוונא שהבעל דבר בעצמו מכחישו אלא שמזה ילפי תוס' דה"ה לע"א מכחישו דהא הבעלים נאמנים יותר מע"א דעלמא וכ"כ מהרי"ט שם בחדושיו וקשה הא הטעם היא משום דמלתא דעל"ג לא משקר וא"כ כשעד אחד מכחישו א"כ לעד זה נמי איכא הך חזקה דמלתא דעל"ג לא משקר ומדוע נאמין לזה שאמר שהמקוה חסרה ולא נאמין לזה שאמר המקוה שלימה הא שני העדים במלתא דעל"ג מסהדי ואחד מהם ע"כ משקר ומאי אולמא דהאי מהאי ובשלמא בעל דבר בעצמו יתכן דל"ש גבי' סברא דעל"ג דנוגע אף במלתא דעל"ג משקר כמ"ש סוף יבמות ל"ז אבל עד נגד עד דשניהם אינם נוגעין מאי אולמא דהאי מהאי ולהחת"ס הנ"ל ניחא דהטעם היא משום דהו"ל כמו דשיל"מ שאפשר לברר א"כ מה בכך שהעד מכחישו מכ"מ אפשר לברר הדבר ולכך אנו מחויבין לברר. ואפשר לומר דלעולם הטעם הוא משום דמלתא דעל"ג הוא ולכך נאמן העד שאומר מקוה חסירה הוא כשנים ואף דגם השני שאומר שלימה היא נאמן כשנים משום דהו"ל מלתא דעל"ג אכתי המקוה פסולה דכיון דכל אחד מהם נאמן כשנים הא בתרי ותרי אסור מספק ולא מוקמינן אחזקה כמבואר ביבמות ל"א ולפי"ז לפי"מ דקימ"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת שרי א"כ בשלח ואחו' כשע"א מכחישו מה"ת שרי רק מדרבנן אסור ודוקא כשהבע"ד מכחישו אסור מן התורה דהבעל דבר נוגע ואינו נאמן אף במלתא דעל"ג. סוף דבר בנידון דידן כיון דהכותב הנ"ל מקאנשטאנינ' כתב שהיא אשתו והוא אינו נוגע בדבר דהא ידע שכבר ניסת ואסורה עליו א"כ נאמן דהו"ל כשלח ואחוי כיון דכותב שדר עמה כמה שנים והרב וכמה אנשים מכירין אותה שהיא אשתו וכבר הבאתי ממהרי"ט סי' פ"ב שכתב להדיא דבכה"ג הו"ל כשלח ואחוי ולענ"ד ענין שלח ואחוי מה"ת היא שאנו מחויבין לחוש לדברי העד ולברר וגם החת"ס בתשובה הנ"ל אף שנראה מדבריו דענין שלח ואחוי היא רק מדרבנן בכ"ז בעובדא דידיה שנשמע שיש לה יבם במרחק בקאפענהאגן הוא מחמיר לשלוח שם פעמים ושלש להרבנים יעו"ש. ובפרט בעובדא דידן דאיכא רגל"ד טובא במה ששלח תמונתה וגם במה ששיקרה האשה מקודם הכל ואח"כ הודית במקצת ע"כ לענ"ד אשה זו אסורה לבעלה עד שיכתבו להרבנים מקאנשטאנטינא באופן שיבוא בטח לידם ואם הרבנים הנ"ל ישיבו כי להד"מ או לא ישיבו כלל אז תהיה אשה זו מותרת לבעלה:

סי' מ"ז סעי' ג' ע"א אומר נתקדשה עי' בח"מ ס"ק ב' בשם הראב"ד ורמב"ן דגם אם העד אומר לא הי' כלל קידושין לא תנשא מאחר שהיא אינה יודעת כלום. ועי' בית מאיר לעיל סי' מ"ב שכ' דפוסקים הנ"ל הנ"ל דמוקי להא בקידשה אביה מיירי כשהיו שם נרות דולקים שבוודאי היתה עומדת לקדש דבזה איתרע החזקה וכמ"ש תוס' דף כ"ג יעו"ש ועי' בקונ"א להמקנה כתב בשיטת הפוסקים הנ"ל דטעמם דחיישינן בשותקת אף דבקידושין ס"ו מבואר דבשותקת מותרת משום דע"א דמי לקלא ובתר נשואין אין חוששין לקלא ומקמי נשואין חיישינן יעו"ש וצ"ע דהא בכתובות כ"ו ובתוס' שם מוכח להדיא דע"א גרע מקול דאף במקום דאוסרין ע"י קלא ע"י ע"א אין אוסרין יעו"ש שהוא מוכרח בסוגיא שם וע"כ כדברי התוס' דשם אין ע"א מועיל משום דחזקת כשרות עדיף מע"א והכא אף דאיכא חזקת פנויה כיון דהיו מוכנים לקידושין איתרע חזקת פנויה והנה הא דמבואר כאן דאם ניסת ל"ת היינו גם כשאין שום עד המכחיש כמ"ש תוס' כ"ג ד"ה תרווייהו וכ"ה בב"ש לעיל סי' מ"ב ס"ק ז' בסופו. אולם הר"ן דמדייק מסוגיא דאם לא היה שם רק ע"א שנתקדשה אם ניסת תצא ועפ"י תירוצו שם נראה דהיינו אם ע"א אומר נתקדשה והשני אומר שזרק קידושין ואינו יודע אם קרוב לה ואז אף אם ניסת תצא יעו"ש וצ"ע בזה כי בש"ע הדבר סתום:

סי מ"ח סעי' א' האומר לאשה כו' הוא אסור בקרובותיה עי' ביא"פ דאם בא עליהן לא פסלן לכהונה כמבואר ברא"ש פ' החולץ. וביש"ש שם סי' מ"ח בסופו כתב שם דאם הוליד אח"כ הבנים פסולים ול"ד להוא אומר קדשתיך כו' שאינו פוסלן אם בא עליהם שאני התם שהאשה מכחישתו אבל הכא דליכא מאן דמכחיש לי' מיד כשנעשה חתיכה דאיסורא שוב לא יבוא לכלל היתר יעו"ש וא"כ גם בהוא אומר קדשתיך והיא שותקת כיון דליכא דמכחיש כשבא על קרובותיה פסלן ובזה יש ליישב קושי' המקנה בהא דאמרו במשנה הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דהא גם בשותקת שריא ולהנ"ל ניחא כיון דקתני הוא אסור בקרובותיה ומשמע דרק הוא אסור אבל הם אינם אסורות לו והיינו דאם בא עליהם לא פסלן כדדייק הרא"ש שם בפ' החולץ וזה הוא דוקא במכחישתו מיהו נראה דלדינא לא פסק כן היש"ש דהא סתם שם בפנים כתוס' ורא"ש דבאמר נתגיירתי ביני לב"ע אם בא על בת ישראל לא פסלה ומ"ש בארוך שם דפוסל כיון דליכא דקמכחיש לי' לא כתב כן רק לדעת הרי"ף ולדינא פסק כתוס' ורא"ש דאע"ג דליכא דמכחיש לי' לא פסלה וכה ראיתי בס' ישרש יעקב שם שהבין דהא דאם בא על בת ישראל לא פסלה היינו שהיא בעצמה לא נפסלה אבל לבנים שיוליד אח"כ שפיר פוסל ותמה עליו דאין חילוק בדבר יעו"ש ולענ"ד פשוט דלפי מה שכתב שם בארוך של יש"ש דל"ד לאומר לאשה קדשתיך דליכא דמכחיש לי' רוצה לומר דבאמת באומר נתגיירתי ביני לב"ע כשבא על בת ישראל פסלה מן הכהונה מיהו זה לשיטת הרי"ף. אבל הוא גופא להלכה פסק כתוס' ורא"ש דאף דליכא דמכחיש לא פסל לבת ישראל וגם לא לבנים שיוליד אח"כ מיהו נראה דדוקא שם לא פסל הבנים שיוליד אח"כ דהא לדבריו נכרי הוא ואין עדות לנכרי אבל הכא בישראל שאומר שקידש אשה ובא על קרובותיה שהם ערוה לו לפי דבריו והוליד ממנה אף שהאשה לא נפסלה לכהונה הבנים פסולים דהא האב נאמן על בנו לעשותו ממזר ולפי דבריו ממזרים הם שהרי אמר מקודם שקידש האשה והם ערוה עליו. ושו"ר לעיל סי' ג' דבאומר שהוא כהן ואח"כ נשא פסולה שזרעה ספק חלל ובשב שמעתתא פי"א הקשה דליהוי חלל ודאי דהא נאמן אדם לומר בני זה ב"ג וב"ח ותירץ כיון דנאמן מטעם יכיר וקודם שנולד ל"ש הכרה יעו"ש ולפי"ז גם בנ"ד כיון שאמר קודם שנולד אין הוולד ממזר מה"ת מיהו בש"ש שם לא החליט הדבר והניחו בצריך עיון מקידושין ע"ח:

סעי' ו' מבקשין ממנו שיכתוב לה גט. בב"ש ס"ק ב' דלהפוסקים דמותר בקרובותיה יש ליישב הלשון מבקשים כמ"ש תוס' יבמות ולדבריו צ"ל הא דאמרינן בקידושין ס"ה אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובה חדא מתרי טעמי נקיט דגם בלאו האי טעמא כיון דגירושין היא בזיון כמו חליצה אין כופין. ובב"מ כתב