מנחת פתים אבן העזר לו

וה"נ בנ"ד ועי' ביו"ד סי' קכ"ז הביא רמ"א דברי תוס' הנ"ל ואע"ג דבתשו' הריב"ש כתב באמר איש א' על אלמנה שקידשה בעדים שאין לעגנה כלל אף במייחד לעדים כל שאין העדים כאן יעו"ש והובא בב"ש לעיל ס' מ"ב ס"ק ט"ו אבל בתשו' משאת בנימין כתב דבכה"ג שע"א מעיד מפי שנים אף שאינם לפנינו כל דאפשר לברר הדבר אוסרין עד שיברר והסכימו לזה הסמ"ע והמהר"ם לובלין והובאו הדברים בתשו' עטר"ח חאה"ע סי' י"ד וע"ש בשם רשב"ץ דד"ז מסור לב"ד יראי השם אם יש ממש בדבר ואפשר דגם ריב"ש מודה בע"א שאמר מפי שנים חוששין לדבריו כהא דשלח ואחוי אלא דכ"ז בעד דעלמא שאינו נוגע בדבר אבל באיש שאומר לאשה קדשתיך דהוא נוגע בדבר דרוצה בה בכה"ג אין ע"א נאמן אף בגוונא דאיכא לברורי דהא טעמא דע"א נאמן במקום דאפשר להתברר היא משום דמלתא דעל"ג לא משקרי אנשי וכבר כתב הרי"ף ז"ל ביבמות ל"ז דכל היכא דהוא נוגע בדבר אף במלתא דעל"ג חשדינן לע"א דמשקר יעו"ש ולכך באומר לאשה קדשתיך כיון דהוא נוגע בדבר אף שמייחד עדים ואפשר לברר ואין חוששין לדבריו כיון דהוא נוגע וא"כ בנ"ד שהאיש מקאנשטאנטינא שאומר שקידשה ידע כי כבר ניסת האשה הנ"ל פה לאיש והיא אסורה עליו א"כ בכה"ג אינו נוגע כלל ושפיר נאמן במלתא דעל"ג כמו כל ע"א דעלמא ועוד נראה דאפילו אם נימא דגם בע"א שאומר ששמע מפי שנים ואינם לפנינו אין אנו חוששין כלל היינו משום דלא דמי לבעל מום דשם הוא מלתא דעל"ג גמור דאם אינו בע"מ הכל יראו שאינו בע"מ ומוחזק לשקרן מפורסם אבל באומר שיש ב' עדים אף שהעדים לא יגידו כדבריו יאמר הוא שהעדים שקרנים ומתחילה הגידו לו האמת ועכשיו חזרו בם אבל בנ"ד שאומר שדר עמה כמה שנים בעירו והכל יודעין אותה שזאת אשתו והיא דבר הגלוי לכל בכה"ג הו"ל ממש כמו שלח ואחוי דע"א נאמן זה מדוקדק בלשון תוס' קדושין ס"ה ע"ב סוד"ה נטמאו וז"ל והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יוכל להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק יעו"ש הרי דנקיט יש שרץ בטהרותיך שעכשיו יש והוא דבר שיוכל להתברר לכל וה"נ דכוותי' באומר שדר עמה כמה שנים וכל בני העיר יודעים אותה ועי' תוס' יבמות פ"ח דבדבר הגלוי לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה ועי' ש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו שהחזיק במעוז דברי התוס' יבמות הנ"ל והשיג על תוס' כתובות כ"ב שנראה מדבריהם איפכא ועי' נוב"י מה"ק חאה"ע סי' ס"ה (ואני מצאתי בבה"ג ה' עדות ועדים שהעידו שהם כשירים אפילו כל ישראל מעידים עליהם שהם פסולים עדותן קיימת והו"ל תרי ותרי יעו"ש) ודבר זה מתורת רבינו המהרי"ט ז"ל ח"א סי' פ"ב למדנו דז"ל שם ועוד מטעם אחר יש להחמיר בנידן שלפנינו הואיל שהעד שהוא בן עירו העיד שהי' לו אח והוא מפורסם וידוע לכל בני עירו ואפשר להתברר עפ"י כתבים וכל דבר שאפשר להתברר יש לחוש לדברי העד שלא להתירה אפילו בע"א מכחישו דאמרינן בגמ' פרק האומר מקוה פסולו ביחיד ובע"מ פסולו ביחיד ומפרש בגמרא בע"מ פסולו ביחיד משום דאמר לי' תא ואחוי לך יעוש"ה. ואין זה דומה כלל להא דקיי"ל דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן עי' באה"ע סי' מ"ו דהתם היינו כשהקול יצא שיש עדים במה"י דאי אפשר לברר הדבר בנקל ולכך לא חששו לקלא דבתר נשואין להוציא אשה מבעלה אבל ביצא הקול שיש עדים שאפשר לברר וביחוד כשיצא הקול שהדבר מפורסם שם והכל יודעין בכה"ג כראה דמדאוריית' הדבר אסור עד שיבורר וכמו בבע"מ דפסולו ביחיד משום שלח ואחוי דנראה ודאי דמדאורייתא היא. ואף אם נימא דלקלא בעלמא גם בכה"ג אין חוששין בתר נשואין. אבל בנ"ד שעד אחד מעיד שכן ואומר ששם בעירו הכל יודעין אותה שהיא אשתו והוא אינו נוגע בדבר בכה"ג דמי לשלח ואחוי דנאמן מה"ת ואע"ג דכ' התוס' כתובות כ"ו ע"א ד"ה והאמר דקול עדיף מע"א יעו"ש שם מיירי בע"א אומר שהוא בעצמו יודע בכה"ג קול עדיף דהקול יכול להיות שהוא אמת וימצאו ב' עדים בדבר אבל באם עד אחד אומר שיש עדים בזה עד אחד עדיף מקול בעלמא וזה פשוט:

וראיתי בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ס"ז שכתב דענין שלח ואחוי שנאמן הוא כענין דשיל"מ דכיון שאפשר לברר לא נסמוך על הספק יעו"ש ונראה דדעתו דהיא רק מדרבנן בעלמא כמו דשיל"מ ובהיות כן היה מקום לומר דלהפריש אשה מבעלה לא חשו לזה וכמו בקלא דבתר נשואין אבל לענ"ד הא ליתא דהא בש"ס דקידושין ס"ו שם פליגו ר"ט ור"ע במקוה שנמדד ונמצא חסר דר"ט מטהר ור"ע מטמא וקאמר ר"ט משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה שעבודתו כשירה ור"ע אומר משל למקריב ע"ג המזבח ונמצא שהוא בע"מ שעבודתו פסולה כו' והתחיל ר"ע לדון ממקוה פסולו ביחיד ובע"מ פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים יעו"ש והנה לפירוש התוס' שם פליגו ר"ט ור"ע נמי באדם שטבל במקוה ואח"כ נודע שלמפרע היה המקוה חסר אם העבודה שעבד כשר דר"ט מדמה לה לב"ג ור"ע מדמהו לבעל מום וע"ז קאמר ר"ע דמדמי לבע"מ משום דמקוה ובע"מ תרוייהו פסולו ביחיד משא"כ ב"ג. והא ודאי דפלוגתת ר"ט ור"ע בדאורייתא אם עבודתו כשירה או פסולה מה"ת וע"ז מייתי ר"ע להוכיח דדמי לבע"מ מהא דתרוייהו פסולם ביחיד ואם איתא דגם מקוה ובע"מ מה"ת בעינן שנים דוקא א"כ יש לדמות מה"ת מקוה לב"ג כמו לבע"מ וגם לשיטת רש"י ז"ל דפלוגתת ר"ט ור"ח בחדא היא במקוה שנמדד ונמצא חסר וע"ז מייתי ר"ט המשל מבע"מ ג"כ בדאורייתא פליגו דלר"ע בכה"ג כל הטהרות טמאים מה"ת כנראה להדיא מדברי התוס' חולין דף י' ד"ה ודלמא ובכ"ד וא"כ האיך קאמר ר"ע מקוה פסולו ביחיד ובע"מ פסולו ביחיד ומוקמינן לי' באומר תא ואחוי ואם גם בתא ואחוי בעינן שנים מן התורה אם כן שפיר יש לדמות מקוה שנמדד ונמצא חסר דמה"ת ליהוי טהור כמו בבן גרושה דהא גם מקוה בעי שנים מן התורה. הן אמת שב"ח בתשובותיו סי' א' כתב דהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות הוא רק מדרבנן יעו"ש אבל מדברי הפוסקים לא נראה כן וכבר השיג עליו בתב"ש סי' ב' ס"ק ל"ב יעו"ש. ובגוף שיטת רש"י ז"ל דר"ט ור"ע פליגו רק בחדא במקוה שנמדד ונמצא חסר וטבל ואינו יודע אם קודם שחסר או לאח"כ אם מטמאין הטהרות למפרע מספק הדבר תמוה מאוד לכאורה דמאי מייתי ר"ט מב"ג ור"ע מבע"מ הא שם אפילו נודע אח"כ שפסול היה בודאי בשעת עבודה אפ"ה כיון שלא נודע עד עתה עבודתו כשירה כדילפינן מקרא וכבר תמהו בזה התוס' שם והנלע"ד בזה דהנה בטעם הדבר דאנן קיי"ל במקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות משום דהרי חסר לפניך הסבר הדבר היא דמוקמינן חזקת טומאה דאדם נגד חזקת המקוה ותו אין כאן חזקה כלל רק ספק השקול ותו אזלינן בתר חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך דכל היכא דחזקה דמעיקרא אינו סותר לחזקה דהשתא אזלינן בתר השתא ומחזקינן כיון דעכשיו כן גם מעיקרא כן היה וכבר העיר בזה בש"ש ש"ג פט"ז ובחי' לסוטה כ"ח הארכתי בזה ומה"ט גם ברה"ר טמא