מנחת פתים אבן העזר לד

שולחיו חייב ולחד תירוצא שם היינו בדיני אדם והא הוי התר"ס יעו"ש. ולענ"ד יש לומר דהא דשולחיו חייב היינו בדיני אדם לאו חיוב מיתה ממש קאמר דהא הוי התר"ס רק דמכניסין אותו לכיפה כדין הורג נפש שלא בעדים דמכניסין אותו לכיפה והיינו נמי בהורג שלא בהתראה כדאי' בסנהדרין פ"א יעו"ש אמנם הא דנקיט רבא צא ואכול חלב או בעול את הערוה ע"כ לענין חטאת מיירי דהא הכנסה לכיפה ל"ש רק ברוצח ולא בשום עבירה אחרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל ועי' בחיבורי מ"ק לסוטה דף ג' בזה ועפי"ז שפיר יש לקיים דברי הנ"ל דלמ"ד שליח נעשה עד א"א לומר דקידושין איתקש לעונשי הגוף דהא בעונשי הגוף א"א ששליח יהי' עד דהא קיי"ל אשלד"ע והשליח חייב אפילו בגוונא דיש שליח לד"ע כגון בשליח לאו בר חיובא הא גם המשלח פטור משום דהוי התר"ס א"כ אין השליח נעשה עד לענין עונשי הגוף לחייב את המשלח ואף דמשכ"ל שליח נעשה עד לחייב המשלח הכנסה לכיפה הוי זה רק ברציחה והא ברציחה הכל מוזהרים ולא משכחת לה שליח לאו בר חיובא רק קטן וקטן הא לאו בר עדות הוא. האמנם בעיקר דברי הנוב"י הנ"ל דהוי התר"ס היה כראה דמשכ"ל במשלח עומד אצל השליח וצווהו לעשות העבירה והשליח הכין עצמו לדבר ורוצה לעשות ואז מתרין למשלח שיבטל שליחותו תה מיקרי התראת וודאי וכמו בכל אדם שמתרין אותו בעת שרוצה לעשות האיסור דמיקרי התראת וודאי ועי' בירושלמי פ"ו דנזיר ה"ד דהתראה בעת שמתחיל לעשות האיסור ועי' תוס' מכות נ' ד"ה ל"צ משמע דהתראה בתוכ"ד לעבירה היא. ובנוב"י סי' ע"ה מוכח דסובר במלך שציוה לעבדו דבוודאי ישמע לו הוי התראת וודאי כשמתרין למלך בשעה ששלחו ולענ"ד צ"ע דהא התראה בשעת עבירה בעינן כדאי' בכ"ד ובשבועות ג' בתוס' ד"ה אבל אוכל ואז אנו צריכין למשלח ובכה"ג באמת הו"ל התראת ודאי בכל ענין:

ובעיקר קושי' הגאון נוב"י סי' ע"ה הנ"ל להסוברים דהמקדש בע"א חוששין לקידושין מהא דקידושין מ"ג אבל בשנים דברי הכל לא נראה לומר עפ"י מה שצידד המ"ל פ"ו מה"א ה"כ דשולח שליח לקדש לו אשה וקידשה קדושין דרבנן דלא הוי קידושין כלל אפי' מדרבנן דהו"ל כשינוי בשליחות יעו"ש והא הא דמקדש בע"א חוששין לקידושין היא רק מדרבנן כמ"ש בנוב"י שם בשם מהרי"ט א"כ שפיר קאמר אבל שנים לא כיון דשלחם לקדש דעתו לקידושי תורה ואם יהי' א' שליח וא' עד יהי' רק קידושין דדבריהם וממילא דלא היי קידושין כלל כן נראה לע"ד:

סעי' ה' ואם עמד אחר וקידשה עי' ב"ש ס"ק י"ט שכתב ומזה ראי' לתשובה הנ"ל דעל כ"פ תופסין קידושין של אחר דהא להרי"ף אין חוששין כלל לקידושין והיינו במקדש אח"כ לפני כשרים אבל במקדש אח"כ ג"כ לפני פסולים ל"ש טעם זה דאם הפקיעו קידושין מה"ט א"כ גם קידושין של שני ליתנהו ואפשר לומר דספוקי מספקא להו אם הפקיעו הקידושין ולכך קידושי שני חלין דלמא הפקיעו קידושין של ראשון כהרי"ף ובקידושי שני ל"ש הפקעה דהא ע"כ מיירי שכבר ידע השני שנתקדשה לראשון דאל"כ הו"ל מקח טעות דהא עכ"פ היא מקודשת לראשון מספק וכיון דמיירי בידע תו ל"ש לומר בדידי' אפקעינהו דטעם אפקעינהו משום דכל המקדש על דעתי' דרבנן מקדש והכא הרי ידע שהיא מקודשת מספק עכ"פ ואפ"ה קידש הרי דלא קידש על דעתם וכמ"ש כעין זה המרדכי ולקמן בה' גיטין הבאתיו ודוק. והנה לפי דברי הב"י הנ"ל משמע דאפילו מאה שקידשו כולם בפס"ע דרבנן קדושי כולם תופסין אבל לפי המ"כ שבב"י נראה דאם קידש הראשון לפני פס"ע דרבנן והשני לפני כשרים אזי היא מקודשת לראשון מה"ת ולשני מדרבנן ואם בא שלישי וקידשה אפילו לפני כשרים אין קידושיו תופסין ואפשר דבכה"ג גם להב"י הדין כן דקידושי ראשון מה"ת ולשני מדרבנן. ולשלישי אינה מקודשת כלום ודוק:

סי' מ"ג סעי' א' ואסור להשיאו אשה בעודו קטן עי' לעיל בסי' א' לענין סמוך לפרקן ובשעת הדחק דמבואר שם דמשיאין קטן ודאי מברכין ברכת קדושין ונשואין ולאחר שיגדיל א"צ לברך עוד הפעם וכ"מ בהגמ"ר קידושין סי' תקמ"ד ועי' לקמן סי' ס"א סעי"א בהג"ה ושו"ר בבה"ט לעיל סי' ל"ד ס"ק ט' שהביא מחלוקת בזה ולא הזכיר מדברי הגהמ"ר:

סי' מ"ד סעי' א' לפיכך אם בא פיקח כו' עי' ב"ש דלכאורה נראה ה"ה אם פיקח קידש אשה חרשת ובא פיקח אחר וקידש אותה תופסין קדושי שניהם כמו בפס"ע דרבנן וצ"ע דל"ד לשם דמקודשת מה"ת אין קידושין לחרשת ורבנן תיקנו קידושין וכיון דאלו קידושי ראשון מדרבנן מה מקום עוד לקידושי שני והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. ואפשר כיון דגם בקידושי דאורי' אשכחן כן בקידש ח"ש וחב"ח וקידשה אחר קידושי שני תופסין כיון דאינה מחייבי כריתות כמ"ש האב"מ ס"ק ד' להשיג בזה, על הפנ"י ע"כ גם בקידושי חרשת דרבנן יש לומר כן כיון דעכ"פ אינה מחייבי כריתות קידושי שני תופסין. אבל יש לומר כיון דחרש היינו רק מתקנתא דרבנן במקום איסור לא תיקנו ואין קדושי שני תופסין כלל כיון דאסורה לו עכ"פ מדרבנן ולפי"ז יש לומר דגם בחרש שקידש ערוה דרבנן ג"כ אין קדושין תופסין דבאיסורא תיקנו כעין שכתבו הפוסקים בחו"מ סי' רנ"ה בקטן שמכר בנכסים מועטים יעו"ש אבל בנה"מ שם ס"ק ד' כתב דקידושי קטנה דרבנן שייך אף במקום איסורא ול"ד לשם וצ"ע בכל זה לדינא:

סעי' י"ב המקדש מי שח"ש וחב"ח כו' עי' ח"מ דפשיט' לי' דשפחה זו זו זקוקה לחלוצה רק מספקא לי' אם פוטרת צרותי' יעו"ש ועפ"י דברי הח"מ דזקוק' ליבום וחליצה יש ליישב בזה הא דאמרינן בקידושין י"ג להוכיח דמיתת הבעל שריא מדיבמה שאין לה בנים אסורה הא יש לה בנים שריא ומשני אין לה בנים אסורה לכ"ע ושריא ליבם יש לה בנים לכ"ע נמי אסורה ותמה במקנה שם דהא ע"כ הוכחת הש"ס היא מקרא דלא תהי' אשת המת החוצה וא"כ מאי משני אכתי הוכחה בתוקפה קרא דלא תהי' למה לי ועפ"י דברי הח"מ הנ"ל יש לומר דהאי קרא דלא תהי' ללאו היא דאתא לשמואל כדאי' ביבמות צ"ב והבא על יבמה לוקה הבעל והיבמה כמבואר ברמב"ם ה' יבום וא"כ שפיר הוצרך קרא דלא תהי' לענין ח"ש וחב"ח שנתקדשה ומת בעלה ונפלה ליבום דאי מטעם בעל הבא עליה באשם אבל כיון דמת וזקוקה לו ליבם גלי קרא דלא תהי' דלוקה. וכה ראיתי בס' מנ"ח מ"ע תקצ"ז שפיקפק ע"ד הח"מ הנ"ל דהא ח"ש וחב"ח הבא עליה באשם וא"כ אם נימא דבדידה איכא יבום וקאי עליה קרא דלא תהי' א"כ אם יבוא עלי' אדם לאחר מיתת הבעל שזקוקה ליבום לוקה והאיך יתכן זה שזקוקה ליבום יהי' יותר חמור מכשהבעל חי שהוא אשת איש והא תמיד אשת איש חמור שהוא במיתה ולאחר מיתת הבעל שזקוקה ליבם הוא רק בלאו ובח"ש וחב"ח יהי' הדבר בהיפוך דלאח"מ חמור יעו"ש דמוכיח מזה דאינה זקוקה ליבום כלל דלאו אשתו גמורה היא כיון דאינה במיתה והא גם ארוסה הוצרך קרא לרבות יעו"ש והנה הוכחתו הנ"ל יש לה מקום לפי האמת דמיתת הבעל מתיר א"כ זקוקה ליבום קיל מאשת איש דהא כשהבעל חי הבא על אשתו במיתה ולאח"מ כשזקוקה ליבם היא רק בלאו ומכ"ש דלא יתכן לומר שזקוק' ליבום