מנחת פתים אבן העזר כז

ויש לפרש כוונת הגמ' על השואל שאינו רוצה לשאול דמסקוב לי' לחמרא אבל בב"ח שם גורס דלא משיילי אינשי אבל ביבמות ק"כ שם הגירסא דלא שיולי אינשי וברש"י יבמות שם נראה כהב"ח דהקפידא מצד המשאיל ונראה דאפשר דהקפידא משניהם הן מצד השואל והן מצד המשאיל והיינו דקאמר בגמרא דלא שיולי אינשי והוא לשון כולל על המשאיל ושואל כך רש"י מפרש מצד קפידא דמשאיל דודאי הוא מקפיד ביותר שלמה לו לעשו' טובה לחבירו להשאיל לו ולגרום לעצמו רעה אבל גם מצד השואל יש קפידא ולגירסת הב"ח יתכן דמצד השואל ליכא קפידא כלל דלפי שעה אינו מזיק מה שמניח אוכף מחמור אחר משא"כ מצד המשאיל שאחר שיקחנה מהשואל יניח האוכף על חמורו תמיד ועכ"פ בנ"ד דאיכא קפידא טובא מצד השואל מטעם חשש סכ"נ יש לומר דל"ח לשאלה ואין לומר דאכתי נחוש שהשאיל ה' ליב בגדיו לאיש חול' במחלת השחפת כמוהו דז"א דהא בשט"מ ב"מ כ"ז פירש הא דמסקיב לחמרא דלפעמי' בהמת המשאיל רזה ובהמת השואל שמינה וכשהשואל מניחה על בהמתו נתרחבה עי"ז ואח"כ כשנותנין אותה על בהמת המשאיל עושה חבורה יעו"ש ועל כן ניחוש דלמא השאיל המשאיל לשואל כזה כבהמתו רזה כמו בהמת המשאיל וע"כ דלזה ל"ח דהוי כנפילה דיחיד כמ"ש הח"ץ סי' קל"ד וכדבריו בתשו' מהר"י ברונא סי' נ"ג. וגם יש לומר דהמשאיל חושש דלמא בהמתו של השואל אינו רזה כמו בהמתו כי א"א לצמצם ואינו משאיל כלל וה"נ בנ"ד גם מי שהוא חולה בשחפת חושש לשאול בגד מרעהו כי לא כל החולים שוים ואולי מחלת חבירו מסוכן יותר ובר מן דין כיון דעכ"פ בנ"ד איכא סימן אמצעי בגופו וסימן מובהק על הפאו"ו לדעת מהר"ל מפראג איתתא שריא ממ"נ כמ"ש בב"ש סי' י"ז ס"ק ע' אף שהב"ש חולק עליו רבו העומדים בשיטתו ובתשו' הש"מ כתב שהוא עמוד גדול לסמוך עליו גם הגאון ב"מ ר"ס י"ז סומך ע"ז בצירוף סברת הח"ץ סי' קל"ד דהוי שאלה דיחיד בשעת הדחק וצירופים אחרים יעו"ש ולע"ד נראה שגם דעת רש"י ז"ל בחולין צ"ו כמהר"ל הנ"ל דאהא דאמרינן שם תדע דאילו אתי בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא כו' ופירש רש"י ז"ל סימן כך הי' בבגדיו וגופו של ההורג יעו"ש והדבר תימה מה בעי רש"י בזה הא סימן בבגדו בלא"ה אינו מועיל דח' לשאלה וע' ח"ס סו"ס צ"ה שעמד בזה ונדחק ונראה שרש"י ז"ל דיקדק כן מלישנא דהאי סימנא והאי סימנא כמו שדקדקתי לעיל והנה כבר הבאתי דברי הנוב"י סי' נ"א דבסימן מובהק באמת קטלינין דהוי כעדים והכי מיירי בסימן שאינו מובהק וסובר דסימנים דאו' ורש"י ז"ל לא ניחא לי' בזה שנסתום הגמרא כמ"ד סימנים דאו' מה דלא נפשטה בגמרא ע"כ מפרש רש"י דהעידו על בגדיו סומן מובהק ועל גופו סימן אמצעי דבכה"ג לענין איסור אשת איש ממ"נ איתתא שריא כמהר"ל בין למ"ד סימנים דרבנן בין למ"ד סימנים דאו' אך לד"נ אינו מועיל דסימן שבגופו הא הוי סימן אמצעי ואם כן דלמא סימנים דאו' ושוב חיישינן לשאלה ואינו מועיל סימן מובהק שבבגדיו וסימן האמצעי שבגופו הא אינו מועיל לד"נ אף דסימנים דאו' דלד"נ בעינן סימן מובהק ודוק ובח"ס שם כתב קרוב לזה בדרך דחוק. ולדינא אם יבוררו הדברים הנחוצים לגבן הנ"ל כמ"ש לעיל יש כמה צדדים להקל א) מחמת הרושם שתחת החוטם דקרוב שהוא סימן מובהק רושם בצ"מ ב) אף אם נחשוב אותו לסימן אמצעי יועיל בצירוף סימן מובהק שעל ידי הפא"וו וכשיטת מהר"ל וח"ץ סי' קל"ד ובצירוף הסברא הנ"ל דהכא ל"ח לשאלה משום שהוא חול' בשחפת הריא' ושום אדם לא ישאל מאתו ג) אף שרושם תחת החוטם לא נחשב לסימן מובהק סימן אמצעי הוא ובצירוף אגודל קטוע ביד ימין שהיא ג"כ סימן אמצעי הוי ב' סימנים אמצעים דלדעת מ"ב הוי סימן מובהק וגדולה מזו דעת מהרי"ם הובא בפ"ת סי' י"ז סוף ס"ק ק"ו דאפילו סימן גרוע מצטרף לסימן אמצעי שיהיו שניהם סימן מובהק ויש להסביר קצת דסימן אמצעי הוי ספק השקול וכיון דאיכא עוד סימן גרוע עכ"פ מיעוטא הוי ומצטרף לספק למיהוי כרובא וכעין זה כתב בסד"ט סי' קפ"ז ס"ק ט"ו דאע"ג דס"ס דשכיח לאיסור אינו מועיל מכ"מ בספק א' שקול והשני יותר שכיח לאיסור מצטרף לספק השקול וליכא רובא להתיר יעו"ש וקצת ראי' לזה מנדה ט"ו אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה א"ל אפילו ילדה דבזיזא למטבל אטו ודאי ראתה כו' כו' אימור דאמר ר"י ספק וע' ברש"י שם ד"ה ספק ראתה ומוכח דהכוונה היא כיון דספק ראתה הו"ל ספק השקול אף דהאי ספק שמא ילדה שכיח טפי לאיסורא דבזיזא לטבול מכ"מ מצטרף לספק השקול מיהו בנ"ד נראה דגם שניהם סימנים אמצעים ומצטרפין לסימן מובהק ע"כ דעתי להתיר העגונה אשת ה' ליב באר אך מחמת חומר הענין אין דעתי מכרעת עד שיסכימו לזה עוד שני רבנים מובהקים:

סעי' כ"ו אבל אחר שלשה כו' בנוב"י סי' מ' כתב דהנהו ג' ימים לאו מעל"ע נינהו כסתם ימים שבתלמוד ולי צ"ע דהא רש"י ביבמות ק"כ כתב דאחר ג"י מסריח ונשתנה והיא כעין דאיתא בסנהדרין צ"א א"א לבשר ששהה ג' ימים כו' שלא יסריח ומזה למדו הגאונים דבשר ששהה ג"י בלא מליחה אסור וכמ"ש הגאון יעב"ץ בסידור ה' מליחה והנהו ג' ימים דמליחה מעל"ע נינהו כדאי' ביו"ד סי' ס"ט א"כ גם הני ג' ימים דהכא דהיא משום דנסרח ועי"ז נשתנה ג"כ מעל"ע וצ"ע וע' מג"א סי' ת"ק ס"ק י"א משמע דבשר נסרח בתחילת יום ג':

סעי' ל' אפילו עמד וברח כ"ה לשון הרמב"ם וצ"ע דהא בגמרא שם פריך אלא מעתה והא גולה ע"י ומשני חיישינן שמא הרוח בילבלתו א"נ שמא קירב מיתתו ע"י פרכוס יעו"ש וא"כ לכאורה האיך קאמר סתם מעידין עלי' הא בביתא דשישא ולא פירכס יוכל להיות שלא ימות ועיי"ש בתוס' ד"ה חיישינן ע"כ נראה דבכיון נקיט שמואל וברח דכשברח מסתמא ברח לחוץ ואיכא פרכוס וגם בלבול הרוח אבל כשלא ברח ושחטו בביתא דשישא ולא פירכס צ"ע אם מעידין עליו וברש"י שם ד"ה שמא משמע דאפילו בלי בלבול הרוח ג"כ בודאי ימות אבל מהתוס' שם לא נראה כן וכן מיתר הפוסקי' וצ"ע על רמב"ם וש"ע דנקטי אפילו ברח לרבותא:

סעי' מ"ג ובלבד שיודעת בטוב נשואין. ע' שט"מ כתובות כ"ב הביא בשם הרב רש"ד וכי אמרינן דשוטה מיהמנא ותנשא על פיה ה"מ בשוטה מעיקרא דקדושין כך גירושין כלומר ככניסתה כך יציאתה יעו"ש ובש"ע כאן נראה דבכל גווני נאמנת כיון דיודעת בטוב נשואין עתה. (סעי' נ"ו) וצריכה גט משניהם. בישרש יעקב יבמות צ"ד הביא דברי היש"ש סי' כ"ט שדעתו להקל באשת איש שניסת לגמרי במזיד לאיש אחר שא"צ גט משני ובפרט בנתפרסם תיכף כי הי' נשואתם בעבירה דל"ש גזירה שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני ובישרש יעקב שם כתב עליו דלא משמע כן בפוסקים וגם דהא לענין יבום גרע במזיד כדאי' באה"ע סי' קנ"ט סעי' ב' יעו"ש ולענ"ד אין ראי' מיבום דשם ע"כ צריכה גט דהא מספקא לן דלמא קדושין תופסין אבל באשת איש יש לומר דבמזיד לגמרי א"צ גט כלל כיון דל"ש גזירה וכפי הנראה שזה כוונת רע"א ז"ל שהובא בפ"ת שם ס"ק ו' דנימו"י שכ' דא"צ גט היינו לרב יעו"ש ודוק. ובתשו' הרא"ש שהובא בטור לקמן סי' קמ"ט יש להוכיח דבניסת במזיד א"צ גט מהב' דאל"כ למה לי' להרא"ש לומר