מנחת פתים אבן העזר כא

ולהוציא ממון אין מועיל גם סימן מובהק כתוס' חולין צ"ז יעו"ש וא"כ ממילא דלענין עדות אשה דמועיל סימן מובהק יש לומר דפאטאגראפי דהוי כדימוי מועיל אך אך בנה"מ שם הסכים לקצה"ח בטעמו של ר"ש הנ"ל דדימוי ל"ד לטב"ע אך כתב דבסימן מובהק מוציאין ממון וגם לד"נ מועיל יעו"ש ולדידי' מוכרח לומר דדימוי החתימות הוי רק כסימן אמצעי ולא כסימן מובהק וא"כ ממילא דלעדות אשה ושאר איסורי תורה אינו מועיל למאי דמספקא לן אם סימנים דאו' או דרבנן וע' מ"ש בזה בתשו' בית יצחק אה"ע ח"א סי' פ"ז ודבריו בזה בלתי מבוררים במחכתה"ר והנה בטעמו של כה"מ הנ"ל דלא הוי סימן מובהק לכאורה הכוונה משום דאין אנו בקיאין כל כך ואף שלפי ראות עינינו חתימה זו דמי לחתימות שאר שטרות שהן שלו בוודאי מכ"מ אנו טועי' א"ע בדמיון. אולם אחר העיון נראה שא"א לומר כן דהא בש"ס דחולין והובא להלכה ביו"ד סי' ל"ו דמקיפין בריאה מגסה לגסה וסומכין ע"ז להתיר נקב דאו' הרי דע"כ הוי סימן מובהק מדסומכין ע"ז לענין איסורי דאורייתא וכן מהא דנאמנת אשה לומר לחכם כזה ראיתי והאבדתי הרי סומכין ע"ז דלמראות עינה תאמר שהדם שראתה ונאבד שוה לזאת שתראה לחכם וכן מהא דאמרינן בר"ה דמות צורות לבנות היו לו לר"ג בעלייתו שמראה את הדיוטות כזה ראיתם או כזה יעו"ש הרי דסומכין על העד שאומר שראה כזה ואין אנו חוששין לטועה בדמיונות רק הרמ"א ז"ל החמיר בסי' ל"ו לענין הקפה דאין בקיאין אבל מדינא בקיאין וע"כ לומר בדעת נה"מ דודאי אין אנו חוששין לטועה בדמיון מקיפין מנקב זה לנקב שעושין עכשיו לאחר שחיטה ואם הם שוים ממש ע"כ דגם נקב הראשון הי' לאח"ש דאל"כ לא הי' באפשרי שיהיו שניהם שוין וכן באומר כזה ראיתי והאבדתי דהדבר ברור דאומרת כזה ראיתי דמיונה עולה יפה וראתה דם במראה כזה אמנם בחתימה נהי דבאמת חתימה זו שוה ממש לחתימה שלו מכ"מ אינו סימן מובהק דיתכן דגם אדם אחר יכול לחתום חתימה כזו ממש ובכל הנ"ל הוי רק הוכחה שזה שוה לזה ולזה הוי סימן מובהק אבל בחתימה אנו רוצין להוכיח דחתימה זו שלו הוא מדשוה לחתימות שלו וזה אינו סימן מובהק דע"צ המיעוט יתכן שגם אדם אחר חותם כמוהו בלי שינוי. והשתא נראה דהפאטיגראפי שאנו רואין דומה ממש לצורות האדם שעשו ממנו התמונה ואין אנו טועין בזה כלל וכמו שהוכחתי לעיל והחשש היא רק דלמא גם אדם אחר היו לו צורה כזו כמו שם בחתימה וזה אי אפשר דהא מבואר בסנהדרין ל"ט דאין אדם דומה לחבירו במראה ומשמע דאי אפשר כלל להיות שני ב"א שוין בצורה אחת והא מה"ט אמרו בסנהדרין ע"א דלר"י דבעינן אמו שוה לאביו במראה ובקומה בן סורר לא הי' ולא נברא וע' בתו"י יומא ר"פ שני שעירי והא דקאמר בב"מ פ"ז דמנין דמשתעי בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם שם הי' דרך נסיי יעו"ש וע' ברכות כ"ח הרואה אוכלסי ישראל כו' שאין דעותיהם שוות ואין פרצופיהם שוות והא דאמרו ירושלמי יבמות סוף פ"ק דר' דוסא בן הרכינס ראה את ראב"ע ואמר מכירו הייתי שהוא דור עשירי לעזרא ועינוהי דמינן לדידי' היינו שעיניו דומין לעזרא כפירוש הפ"מ שם אבל לא בכל צורת פניו וגם אם נמצא ע"צ הרחוק מאוד שיהיו שני ב"א פרצופיהם שוים אין אנו חוששין למיעוט א' מאלף ואין זה מוציא מידי סימן מובהק וא"כ כשרואין בפאטיגראפי שזה צורת והאשה שנסעה לצירוך הוי סימן מובהק אפילו להתיר לאיש לישא אחרת הוי סימן מובהק אלא שיש לחוש בזה דהתמונה הנ"ל אולי נעש' כשיעור שעה לאחר שעלתה מן המים כי רחוק לומר שנעשה בתוך שיעור שעה וא"כ יש לחוש דנשתנה צורתה ושוב אין הפאטיגראפי מועיל. אמנם גם מצד הרעציפיס שמצאו אצלה יש לדון דהוי סימן מובהק דמ"ש כ"ת לחוש דלמא נתנה הפאקעט לאשה אחרת וכשאר הרעציפיס אצלה הא גם בכוס וטבעת דלא מושלי אינשי יש לחוש דלא אבדה הכיס ואחר מצאו ובאמת זה דעת הח"מ סי' י"ז דלהמסקנא גם בזה חוששין אבל בנוב"י אה"ע סי' ל"ב העלה להלכ' דלא כהח"מ הנ"ל ומוכח לומר דרק לשאל' דשכיח חששו ולא לאבידה ומה"ט נמי אין לחוש בנ"ד שמא נתנה הפאקעט לאחרת ונשאר הרעציפיס אצלה דזה חשש רחוק וגם הפאטיגראפי אף דיש לחוש לאישתהי הא שיטת ר"ת דהא דאישתהי לאחר שעלה מן המים אין מעידין ה"ד כשחבול בפניו והובא בש"ע סעי' כ"ח ועכ"פ לענין אבילות ודאי יש לסמוך על כל הנ"ל ולחייבה בקדיש דלא גרע ממים שאל"ס ברווק להח"ס והכא אפשר דגם לעגונה דאיתתא הי' מועיל. אמנם אף לזאת לענין הבעל לישא אחרת יש לומר דאינו מועיל דהא כל העדות היא מגוים ונהי דלעגונה דאיתתא מועיל מטעם מסל"ת וערכאות דכיון דקים לן דקושטא קאמרי לענין עדות אשה סגי בהכי כמו שהאמינו למסל"ת וע' ח"ס סי' מ"ג אבל להתיר לאיש לישא אחרת הא לשיטת הר"ש סי' ט"ו הוי אתחזיק איסורא ובעינן ב' עדים וא"כ לכאורה גם לענין אבילות יש לחוש שלא נבוא להתיר לבעלה לישא אחרת אבל מלבד שכבר חלקו על הב"ש בזה רוב המחברים האחרונים והסכימו דע"א נאמן וא"כ גם ערכאות מועיל ועוד דהא עכ"פ לפי שיטת הב"ש הנ"ל הדבר מוכרח דלענין אבילות וקדיש לא גזרו גזרה זו שלא יבואו להתיר לו חדר"ג דהא מבואר ביו"ד סי' שצ"ז דעפ"י ע"א מתאבלין וה"ה בעד מפ"ע ועדות גוי מסל"ת ובש"ך שם בשם הרמב"ן הכלל דכל שכשרים לעדות אשה כשרים לעדות זה ולפי דברי הב"ש כשמתה אשה לא יועיל עדות זה דיש לחוש דלמא ישא הבעל אחרת וע"כ דמשום זה לא גזרינן דהוי גזלג"ז ול"ד להא דמים שאל"ס דאין מתאבלין אף דמה"ת מותרת להנשא והוי גזלג"ז משום דמים שאל"ס עיקר הדבר בדאו' וע' תשו' רעק"א סי' ק"ז ויותר מזה נרא' דאשה שמתה ויש לה אחיות ויש ע"א שמתה ג"כ מתאבלין אף דבזה ודאי אין ע"א מועיל לישא אחותה וכמ"ש הב"ש שם סי' ט"ו ובזה הדבר מוסכם ממחברים אפ"ה ל"ש לגזור בזה כדי שלא ישא אחותה מדסתמו הפוסקי' ביו"ד הנ"ל דעדות הכשר לאשה מועיל משמע בכל גווני אף שמתה אשת איש ויש לה אחיות דלא גזרו רק לענין אשה שמת בעלה דע"כ לאינסובי קאי אבל הכא אין לחוש שמא יקח אחותה:

ומה"ט נמי בנ"ד אף שהאשה הנ"ל שעלי' אנו דנין יש לה אחיות פנויות אפ"ה מתאבלין עליה אף דלענין האחיות אין העדות מועיל דהוי ע"פ גוים ורק לעדו"א מהני וגם יש לדון קצת אם סימן מובהק מועיל באשה שמתה כדי ליקח אחותה דאולי לא סמכו על סימנים מובהקים באיסור חמור רק משום עגונה וקצת ראיה לזה מתוס' חולין צ"ד ד"ה פלניא שהקשו שם והלא משיאין אשה ע"פ סימנים כו' ואם לאחר שניסת באו עדים שזינתה קטלינן לה כו' אף אם יתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר הוה מת בשעת הזנות כו' ולמה להו להתוס' לדחוק ולהסביר קושיתם כגון שיש עדים שלאחר הזנות בוודאי מת ולא הקשו מאשה שמתה שמתירין ע"י סימנים לישא אחותת ואם זינתה קטלינין לה ואמאי נחוש דלמא האשה חיה עדיין וא"כ לא תפסו קידושיה ואינה אשת איש ולא היו צריכין התוס' להוסיף הא דיש עדות שאחר הזנות ודאי מת כמובן ונראה מזה דהתוס' לא פסיקא להו אם מתירין ע"י סימן מובהק לישא אחותה