מנחת פתים אבן העזר קכז

דשם הא הוא דוקא בשגפן ואח"כ קרא עליהם שם תרומת וביי"נ דמיירי הש"ך ל"ש זה דע"כ היו מקודם יי"נ וזה ברור ולפי"ז לשון הגרע"א ז"ל פ"ג דמע"ש שכתב ע"ד הרע"ב שם גבי קנקנים דחביות סתומות מקדשות בכ"ש אינו מדוקדק דדין דקנקנים משונה הרבה מדין חביות וכנ"ל והר"ש שם שכתב כן הוא לפי פשטות המשנה נוכל לומר כן אבל לבתר דהביא הר"ש מירושלמי דעד שלא גפן קאי אקריאת שם וכנ"ל א"כ שוב ע"כ דין זה דקנקנים ל"ד לחביות סתומות וזה ברור:

סעי' ג' ט' חניות ובאיסור דרבנן אם שייך קבוע עי' בפמ"ג בש"ד ס"ק ל"ח דקבוע דאו' ל"ש בזה רק בתערובת חניות אסור יעו"ש ולכאורה גם בתערובת חניות כיון דקבוע זה הוא פלוגתא דרבוותא וכיון דכל האיסור דרבנן הוי סד"ר וכעין שצדד. בש"ד גופא בס"ק ל"ז בס"ט בת"ח יעו"ש:

(סעי' ח' בהגה התערובת השנית שרי עי' ש"ך דתערובת הג' מותר לאוכלו כא' אף בוודאי איסור ותערובת הב' בספק איסור או באיסור דרבנן. והנה בוודאי איסור שנתערב ונפל מתערובת לתבשיל בלח שנותן טעם וליכא ס' אף שסילקו להחתיכה שנפל אסור לאוכלו דהא לח הוי כאוכלו כאחד אבל כשנפל מתערובת הב' או בספק איסור או אפילו ודאי איסור דרבנן כשנפל מתערובת הא' לתבשיל אף שהוא מבשא"מ וסלקו לחתיכה מותר לאוכלו כמבואר מש"ך דיני ס"ס אות ו' יעו"ש ודוק:

סי' קכ"ח סעי' ד' דרך מתעסק היינו היכא שאינו נתפס כגנב ונעל אבל בנתפס בגנב או לא נעל שרי אף בזה ול"ח שנגע דרך מתעסק ועי' ש"ך דאם א"י שאוסר יין במגעו אוסר אף בלא נעל ונ"ל ראי' לזה מדלקמן סי' קכ"ט סעי' י"ג ובט"ז ס"ק כ"ג שם ועי' ב"י שם בשם רשב"א ודוק:

(סי' קל"ד) סעי' ה' חוץ מדמי יי"נ בש"ך ס"ק כ"ג משמע דאפילו בודאי יינם מותר למוכרו חוץ מדמי איסור אף דיהיב טעמא וצ"ל דלא החמירו בוודאי יינם רק יין ביין שהיא במשהו משא"כ יין במים וכיוצא וכ"נ בש"ע הרב בקונ"א לסי' תמ"ז ס"ק ב' וג' ונראה מדבריו שם דשאר איסורי תורה כשנתערבו מב"מ אינו יכול למוכרו חוץ מדמי איסור כמו ודאי יי"נ רק בנתערב שלא במינו שרי לכ"ע וקצ"ע דבשאר איה"נ דבטלים בס' מה לי מין במינו מה לי שלא במינו הא תרוויהו בטילים בס'. ומדברי ט"ז ס"ק ט' מוכח דיי"נ ודאי אף בשא"מ אסור למוכרו חוץ מדמי איסור ומכ"מ יש לומר דה"ד ביי"נ ולא בשאר איסורי תורה ועי' פמ"ג לעיל סי' ק"י:

סי' קמ"א סעי' ד' במ"פ כתבתי בשם הנח"א דבזה"ז ליכא חשדא גם בצורת אדם ושו"ע כן בריטב"א ע"ז מ"ג ומ"ש שם בשם ט"ז דציור עדיף ממשוקע ראיתי בריטב"א שם דפליג ע"ז וכתב דבדיו הוי כצורה בולטת ואסור ורק בחקיקה יש חילוק בין שוקעת לבולטת יעו"ש:

סי' ק"ץ סעי' ט"ז אם יש לה מכה בצווארה עמ"ש בזה במ"פ דכשיש לה מכה בכתיפה ונמצא הכתם בחלוק למטה מן החגור אפשר דתולה דהא הבגדים מתהפכין ויתכן שנטף שם אבל במכה בצידי הצוואר דהזרועות מעכבין א"א לירד למטה ושו"ר דנראה הטעם דמכתפה אינה תולה משום דמן הצוואר מלפניה יכולה לשחות ויפול הדם על החלוק אבל בכתיפה כשנופל הדם הוא זב על הכתף דהא א"א לשחות לצד גבה וכיון שלא נמצא דם על גופה א"כ דם זה שבחלוק אינו מהמכה דאם היו מהמכה היה כל גופה מלוכלך מדם ועוד כיון דעכ"פ צריך הדם לזוב על גבה מקודם תו אין לומר דמגבה בא על החלוק דאין מחזיקין טהרה ממל"מ וכשהמכה בצווארה אמרינן שע"י שחיה בא לחלוקה ואינו ממל"מ ועי' בב"י:

(סי' קצ"ח) סעי' כ"א עי' בחכ"א כלל קי"ט כתב דקלופות עוד הבשר תלוים אינם חוצצים שהרי המים יכולים לבוא שם ודבריו מסתברים לפי טעם הט"ז דעיקר החציצה משום דמקום הסדק צר אבל בתשו' פנ"י להמג"ש ח"ב סי' ל"ב האריך בענין ציצין הפורשים ומסקנתו שם נראה דדינו כמו צפורן דפירש מיעוטו חוצץ. ופירש רובו בזה נראה דהיינו רוב מה שדרכו ליפרש כמ"ש הפ"מ או"ח סי' שכ"ח ושו"ר בזה אריכות דברים בתשו' הרי בשמים מהד"ת סי' ק"ל אבל לא הזכיר מדברי הפנ"י הנ"ל:

סעי' כ"ג מהודקים עי' ט"ז משום דדרכה להסירה בשעת לישה ועי' ס"ט ס"ק מ"ר דבאשה שאין דרכה ללוש יש מקום להקל כשטבלה בטבעת וכבר שימשה והיינו בטבעת שאין עליו אבן טוב דביש בו אבן טוב הוא מקפדת להסיר לפרקים אף שאינה לשה וחוצץ יעו"ש ובחכ"א כלל קי"ט סעי' י"ד קיצר בהעתקת דברי הס"ט. וברפוי הטבעת דבדיעבד אינו חוצץ כמ"ש הס"ט ולב"ש בח"ד מצאתי בתשו' מהר"י ברונא סי' ק' כתב דשיעור רפוי הוא כשפושטת ומנענעת אצבעותי' בחוזק כאילו זורקת ונופלת הטבעת מאצבעה ושומטת מעצמה הוי רפוי וכן קיבל מגדולי עולם יעו"ש ועי' נוב"י מה"ת יו"ד סי' קל"ה כתב שטבעות מהודקים אף שיכולה להנידו כיון שמעצמו אינו זז לא מיקרי רפוי ויש להשוות דבריו עם דברי מהרי"ב הנ"ל ועי' ס"ט ס"ק מ' דכל דבר שאינו מהודק ביותר מחוטי צוואר רפוי מיקרי יעו"ש:

סי' ר"א סעי' ל"ד כלי קטן ביותר עי' בב"י נראה שהבין מתוס' שבת ט"ו ד"ה אחד דכלי הקטן מכדי סיכת קטן אינו פוסל את המקוה וביותר מבואר כן מהגהות דרישה שבד"ז פליגי תוס' והרא"ש. והדבר פלא בעיני שפשוט דכוונת תוס' כהרא"ש דמ"ש אבל בציר מהכי טהורים היינו שאינם מק"ט ופוסלים משום שאובים והוא ממש כהרא"ש וכן הבין מהרי"ט בתשו' ח"ב סי' י"ז פירוש דברי תוס' ודברי הב"י וביותר דברי הגהות דרישה נפלאו ממנו:

(סי' רט"ז) סעי' ט' או שאני אוכל וה"ה באומר בלשון נדר שבועה שלא יאכל בשר עד זמן פלוני אסור גם בתבשיל שיש בו טעם כמבואר בב"י וב"ח ודו"פ ועי' במח"א ה' נדרים סי' ל"ב כתב דגם בשאינו אוכל דוקא ביוצא מהם אסור לרמב"ם אבל הטעם היוצא תמיד מותר כשלא אמר אלו יעו"ש וכבר קדמו בזה הלח"מ פ"ה מה' נדרים יעו"ש וצ"ע דבש"ע מבואר להיפוך:

סי' ר"מ סעי' כ"ב במ"פ הבאתי דברי החרידים דמאת אביו אתרבי אחות אביו ומאם אמו אחות אמו יעו"ש ואולי למדו מסנהדרין נ"ח את אביו זה אחות אביו ואת אמו זה אחות אמו יעו"ש וה"ה לענין כיבוד דכתיב את אמרינן אולם זה לר"א בסנהדרין אבל ר"ע הא פליג דאת אביו הוא לרבות אשת אביו ואת אמו אמו ממש וביו"ד סי' רס"ט פסק כר"ע אך בש"ך שם כתב בשם תוס' ורא"ש להחמיר כר"א:

סי' רע"ו סעי' ט' במ"פ בתשו' הארכתי בהא דספרים נכתבין בכל לשון אם גם השמות כן. ומצאתי בתשו' רשב"א ח"א סי' תתמ"ב שכ' דאף דהכהן משביע הסוטה בכל לשון מכ"מ השם צריך לומר בלה"ק דהא בעינן שם המיוחד ואי אפשר להזכירו רק בלשה"ק יעו"ש:

(סי' רצ"ד) בש"ך ס"ק ל"ה דערלה במינו אינה בטילה אלא במאתים ומשמע דאף בח"ל כן וכ"כ בס' יד"י סי' צ"ח בקצר ס"ק ל"ד ול"ד לספק ערלה דמותר דע"י תערובת גרע וכ"מ באו"ז ה' ערלה סי' שכ"ז ומדברי מרדכי שהובא בט"ז ס"ק ט"ו נראה דזה הוי כספק ערלה דמותר דעל כל חדא אמרינן אין זה איסור וצ"ע: