מנחת פתים אבן העזר קכד

מטעם דבר האבד יעו"ש. ועי' בהגהות הג' מהרש"ם נ"י שבס' או"ח:

סי' תקל"ט סעי' מ' ולתקן החבית בשירי. מנחה לאו"ח הבאתי מזה ראי' דפרקמטיא שהתירו התירו אף לעשות מלאכה גמורה. וח"א כתב לי דהכא בדבר האבד אבל פרקמטיא אינו דבר האבר. אבל ראיתי מדברי רמ"א שכ' ואם הוא דבר שאין מצוי להרויח בו אח"כ מותר דמשמע דגם בזה שרי לתקן החבית ועי' ב"י סי' תקל"ג:

(סי' תקמ"ד) סעי' א' עי' מג"א ס"ק א' דדוקא מעשה הדיוט שרי דא"צ מועד. כ"ה הבין המג"א כן מדכ' הרא"ש שהובא בב"י על ירושלמי דבני מסותא אפתחא מסותא שהתיר לתקנו במועד וכ' הרא"ש ונראה שלא היו לצורך המועד כו'. אמנם כראה דכוונת הרא"ש שלא הי' לצורך המועד שהי' להם מרחץ אחר או שלא היו עוד באפשרי לרחוץ בו במועד אבל כל שאפשר לו לתקנו ולרחוץ בו במועד ואין להם מרחץ אחר גם מעשה אומן מותר אף לרא"ש כמו לרשב"א. ולפנינו בירושלמי הגירסא אבל בשל רבים אף לצורך המועד כהדא דבני סכותא אתפתחת ושרי לון ר"א מיעבדה במועדא יעו"ש ומוכח דבנין המרחץ לא הי' לצורך המועד ונראה שלא הי' גירסת רשב"א כן בירושלמי וכן רא"ש לא גריס כן מדכ' ונראה שלא הי' צורך המועד הרי שלא הי' מבואר בירושלמי כן ועי' ברא"ש שם כי מעשה אומן בעינן שיהי' צורך המועד ואם צורך המועד הוא אע"פ שכיונו מלאכתן במועד וטורח גדול הוא מותר והיינו חפירת בורות וכו' ובני דסכותא דירושלמי יעו"ש וזה פלא דהא לעיל כתב דבני סכותא לא היו לצורך המועד ומעשה אומן אסור בו ואפשר דכוונת הרא"ש רק לומר דגם בני סכותא אף שהותר להם רק מלאכת הדיוט כיון דלא היו צורך המועד אבל גם כיון מלאכתו במועד מותר והיא דוחק גדול בלשון הרא"ש וצ"ע:

(סעי' ב') אפילו אין רבים צריכים להם. גם בזה מותר אפילו בכיונו מלאכתן במועד כדאי' ברא"ש וכ"כ הב"ח:

(שם) אם צריך להם עתה היינו בלא כיון מלאכתו במועד:

(סי' תקנ"א) סעי' ח' מדעייל אב היינו דהמנהג הוא מר"ח אב אבל בשבוע שחל ט"ב בו אסור מדינא כדלעיל סעי' ז' ועי' בב"י ומ"ש מג"א ס"ק כ"ד שנהגו להקל כשיתן לו קודם ר"ח נראה דהיינו לאומן העושה לאחרים דלית לי' שמחה בזה שעושה לאחר אבל לעצמו אסור מדינא וא"כ הנשים אסורות לתקן פוזמקאות מר"ח וכמדומה שנהגו להקל ואולי סמכו דדוקא משתי עמרא אסור משום דבטל אבן השתי' אבל שאר תיקון בגדים שרי כקושי' ד"מ ס"ק ד'. ומכ"מ מדברי הפוסקים ל"מ כן וגם הד"מ לא כתבו לדינא רק דרך קושי' ושקלא וטריא:

(סי' תקפ"ו) סעי' ז' ואם סתמו לכאורה פשוט דגם אם סותם התוקע בידו במקום הנקב בשעת תקיעה דינו כסתמו שלא במינו וא"כ יש ליזהר בשופר נקוב שלא ישים התוקע ידו שם:

(סי' תרט"ז) סעי' ב' שמא נשרו ועי' מג"א דבשאר תעניות א"צ להתענות משמע דבסתם כשלא בדקו אותו א"צ להתענות וכ"ה בש"ע הרב סעי' ט' וצ"ע דביו"ד סי' ק"ץ סעי' ב' דבסתם כשהוא בת י"ב שנה ויום א' חוששת לכתם אף שלא בדקו אותה ועיי"ש בש"ע הרב בקו"א ס"ק ד' ומ"ש תענית דרבנן מכתם:

(סי' תרכ"ט סעי' ו') במחצלת עי' בהח"א שכתב דמחצלאות שקורין ראגאזיש או מאטין עשוין לכסות סחורה ומק"ט ואסור לברך בו יעו"ש ותמהני דהא כתבו תוס' סוכה כ' ד"ה דחזיין מהמשנה דעשוי לכיסוי טהור וא"כ נראה דשרי לכסות בריגאזיש שעשוין רק להעמידם אצל הכותל להציל מלחלוחית ואף אם עשוי לכסות סחורה אינו מק"ט אך ביש לריגאזיא שפות אסור לסתך לדעת הלבוש ובשות חס"ל או"ח סי' ס"א מקיל עכ"פ בניטל השפה משום גזלג"ז יעוש"ה ותמהני עליו דהא במג"א ס"ק י"א מבואר דגם מרה ומגריפה שנשברה אסור לסכך בה אף דגם בעודה שלימה מק"ט רק מדבריהם הרי דגזרו גזלג"ז בהא. ובתשו' הארכתי בזה. (סעי' ז') בהגה וה"ה בכל כלי ע' חיי"א כלל קמ"ו סעי' ל' דלקשור הסכך בחבלים אסור מטעם מעמיד בדבר המקב"ט יעו"ש והנני תמה דחבלים אינו מק"ט כמבואר לעיל סעי' ד' ובב"י שם. ואפשר דבחבלים של פשתן כיון דעכ"פ בהם אין מסככין משום דנשתנה צורתן יש לומר דאסור להעמיד בו הסכך ואולי לא גזרו בזה כמו באבנים עי' מג"א ס"ק ט':

(סי' תר"ל) סעי' א' עי' מג"א ס"ק א' בסופו ובלב"ש כתב דבסוכה גדולה א"צ צוה"פ רק עד ז"ט וכ"כ בפמ"ג ולי צ"ע. ונראה דלדיעה ב' דסעי' ג' דגם בפס ד' בעינן צוה"פ והיינו ע"כ דבעי להמשיך צוה"פ עד סוף הסוכה גם בסוכה גדולה א"כ גם בסוכה שכמין גאם צריך להיות צוה"פ עד סוף הסוכה גם בסוכה גדולה דהא עכ"פ לא עדיף סוכה העשוי' כמין גאם מסוכה העשוי' כמבוי ועי' ברא"ש וז"ב:

סי' תרל"ח סעי' א' ע' ט"ז ס"ק ג' דסוכה בעוד שהוא קיימת אין שום איסור לסמוך עליה או להניח עליה דבר ועי' בפמ"ג שכ' ראי' לזה מסוכה ו' דהניחו סדין על הסכך לייבשו ולענ"ד הדבר מוכרח ביותר מהא דסוכה העשוי' בראש האילן דאין עולין לה ביו"ט שפירש הרא"ש הטעם שמא יניח חפציו על הסכך כמבואר לעיל סי' תרכ"ח ומוכח דדוקא ביו"ט אסור משום שימוש במחובר אבל בחוה"מ שרי ואינו אסור מטעם הנאה מסוכה דאין איסור רק כשנוטל דבר מהסוכה ומבטלו ממצותו אבל הנאה זולת זה שרי וכ"מ בש"ע הרב סעי' ה'. וראיתי בס' נדמ"ח מסגרת הזהב הביא מס' א' שנסתפק באם מותר לישב בסוכה בשעת הגשם שסוגרין השלאק משום דמשתמש בעצי סוכה שלא במקום מצוה יעו"ש והוא טעות גמור דכיון שאינו נוטל דבר מהסוכה מותר ליהנות ממנה אף שלא במקום מצוה ועי' סוכה כ"ו רב שרא לרב אחא למיגני בכילתא משום בקי הרי אף דלא עשה מצוה כלל הי' רשאי ליהנות מהסוכה:

(סעי' ב') בהגה דאסור בטלטול היינו בשויו"ט אבל בחוה"מ שרי לטלטל במקומו אבל להוציאו משם אסור גם בחוה"מ דהוי ביטול מצותו וכ"נ ברמ"א דלטלטל מפני הגשמים כיון שמוציא הנוי מהסוכה אף בחוה"מ אסור אם לא בתנאי ולשון הרב ז"ל בש"ע צע"ק. (שי' תר"מ) במ"פ הבאתי דברי המחה"ש דכשיורד הגשם נכון לסגור השלאק ולאכול בסוכה והקשיתי עליו דהא הסוכה הי' ביתו של כל השנה רק הסוכה הוא משום שהגג פתוח ואם הגג סתום אינו סוכה. ושו"ר דז"א דאם מתכוין להניח השלאק לשם צל עתה מועיל גם בבית שדרין בו כל השנה כמ"ש מג"א סו"ס תרל"ו ואין בזה השגה על מחה"ש. וכה ראיתי בהגהות הג' מהרש"ם שתמה עליו מטעם אחר דהוי סוכה תחת בית והוא השגה עצומה:

(סי' תרנ"א) סעי' א' עי' ט"ז ס"ק א' ע"כ צריך לעשות בענין שיוכל לכסכס העלין עי' בא"ר בשם מהרי"ל שהניח טפח פתוח והיינו טפח מהשדרה של לולב דזה שיעור נענוע כדלעיל סי' תר"ו סעי' א' ב' וכ"מ בפמ"ג ובש"ע הרב מבואר היטב וכ' דיש ליזהר מאוד שיהא שדרו של הלולב יוצא למעלה מהאגד טפח ונראה מדבריו דמעכב כדלעיל סי' תר"ל דאף דנענוע אינו מעכב ומדאגבה יצא אבל בעינן שיהא הלולב ראוי לנענוע כמ"ש בחדושי חת"ס לסוכה דף מ"ב ד"ה קטן וע"כ אם נקשר למעלה באגד באופן שאין טפח יוצא מגוף השדרה לבד מהעלים אינו ראוי לנענוע וה"ט דלעיל סי' תר"ן דבעינן טפח מהשדרה יוצא מלמעלה:

סי' תרנ"ח סעי' ג' משלכם עי' שע"ת בשם מח"א