מנחת פתים אבן העזר קכב

סי' תנ"ג סעי' א' בהגה ועני"ס. וזרע קנבוס עי' מהרי"ל סי' כ"ה הר"מ ממערזבורני התיר כמון אמנם לפי"ד נראה לאסור כל דמידגן כמו חרדל וקטניות עכ"ל ועפי"ד ט"ז ס"ק א' דכמון מותר רק מה שמביאין ממדינות אחרות אסור שגרעיניו דומין לדגן כראה דגם זרע קנבוס שרי וכן זרע פשתן דנראה דאנן דאוסרין קטניות הוא רק בדבר שעושין ממנו תבשיל ומיחלף במעשה קדירה ולא אסרינן כל מידי דמידגן והא דאוסרין חרדל כ"כ הט"ז משום דגדל בשרביט דומה לגידול קטניות ואף שבתה"ד סי' קנ"ג נראה דזרע קנבוס וזרע פשתן אסור להסמ"ק דכ"מ דמידגן אסור אבל אנן דשרינן כמון נראה דלית לן האי כללא דמידי דמידגן רק קטניות דוקא והנהו אינן בכלל קטניות כמבואר ברמב"ם סוף פ"א מכלאים וכ"כ להדיא דעת הרב ז"ל בש"ע סעי' ג' ד' ועי' בתשו' בי"ש יו"ד סי' קע"ז האריך דשמן שאנזניק אסור בפסח מטעם קטניות דכ"מ דמידגן בכלל מדאסרינן חרדל. ותמהני שלא הרגיש בדברי ט"ז והרב דחרדל שאני דגדל בשרביטין. וגם אף להסמ"ק הא כל מידי דמידגן היינו שעושין כרי כמבואר בר"ן נדרים נ"ה וכפי המדומה מזרע שאנזינק אין עושין כרי והעיקר תלוי לדידן רק בקטניות שעושין ממנו מעשה קדירה ומה"ט אורז אסור אף שאינו מידי דמידגן כמ"ש בח"י ס"ק ה' ומה"ט גם פולין לחים אסור דלא כאשל אברהם שסביב הש"ע ס"ק ב' (סי' תנ"ד) סעי' ג' דידע למיחלט עי' מג"א שמסופק בנפל למים רותחין וסילקו מיד עי' מחה"ש שכתב בשם הב"ח יו"ד דגם חליטה צריך לשהות זמן מה בכדי שלא יבוא לידי חימוץ אח"כ יעו"ש ולי צ"ע דהא בתוס' פסחים ל"ז ד"ה ות"ק מ"ש שכתבו שם דמוגלשין ע"ג קמח כיון דעילאה רותח מבשל כ"ק ולכך פטור מחלה דחסר בשיעור יעו"ש מוכח דתיכף נתבשל דאם צריך לזה שיהוי זמן לא היו מועיל כלום ע"י עירוי דהא אדמיקר לי' בלע הרי שהרותח נתקרר תיכף ע"י התיתאה צונן וע"כ שבזמן הרגע קודם שנתקרר מבשל כ"ק א"כ ה"ה בנפל לתוך כ"ר מבשל תיכף. ויש לחלק דזה דוקא בקמח דקל להתבשל משא"כ עיסה ומכ"מ צ"ע דלכאורה אדרבא בסילקו העיסה תיכף ולא נתבשלה עדיין חמיר טפי דעתה שהוא מבחוץ נחמצה מהמים טופחין על פניו ואפשר דמיירי בניגבו תיכף המים שעלי' ומכ"מ צ"ע דהא בשעה שהוציאוהו היו המים חמים ומחמיץ תיכף דחמין א"צ שיעור מיל ועי' לקמן סי' תס"ז מ"ש במ"פ שם ועי' ח"ס או"ח סי' קל"ח לענין עירוי אם שייך חליטה:

סי' תס"א סעי' ה' אם אפו חמץ עי' בח"י ס"ק י"ד דאפילו בלילה בשמן ל"ש ריח בפת דאכתי כחוש מיקרי ועי' בפמ"ג יו"ד ר"ס ק"ח שכ' דוקא שמן הוי כחוש אבל מצות המשוחים בשומן אסור מטעם ריחא ודבריו צ"ע דוודאי שמן הוא דבר שמן לכל דבר ועי' בחיבורי מ"פ ליו"ד סי' ק"ה סעי' ז' הוכחתי כן מרש"י זבחים צ"ה ושו"ר בש"ע הרב העתיק דברי הח"י שמן או שומן ונראה דוקא בנילושים בשמן או בשומן אבל במשוחים למעלה או למטה בשמן או בשומן שפיר יש לו ריח והא ראי' המנ"י להתיר הוא מלחמי תודה שהי' נאפות חו"מ בתנור א' אף שהי' נילושות בשמן ושם הי' רק נילוש אבל החלות לא היו משוחים בשמן והרקיקים שהיו משוחים בשמן הא כתב רמב"ם דנמשחו לאחר אפיה א"כ יתכן נמי דהמשיחה היו לאחר שהוציאן מן התנור ואין ראי' להתיר במשוחים ומדברי הפמ"ג הנ"ל משמע דמשוחים בשמן נמי שרי ולענ"ד צ"ע ובאו"ה כלל ל"ט סעי' י"ג כתב להדיא דאם נמשח הכיסוי של בצק בשומן אווזא אסור משום ריחא דהא השומן מגולה אמנם באו"ה שם כתב נמי דאם נילוש הכיסוי ברוטב או בחלב אסור משמע אף שאינו משוח למעלה וזה דלא כח"י והרב ואולי מיירי או"ה בשנילוש כרוטב וחלב הרבה באופן שהוא בעין וניכר ושו"ר בזה אריכות דברים בפמ"ג לעיל בא"א סי' תמ"ז ס"ק ב' ועי' בש"ע הרב סי' תמ"ז סעי' ה' נראה כמ"ש דמשוחה בשמן הוי איסור שמן:

סי' תס"ה סעי' ג' שהאווז אסור משמע אף באות חיה אף שבשאר איסורין מותר בלי ה"מ עי' סי' צ"א ביו"ד וש"ך שם ולשון הרב בש"ע כאן סעי' ה' צ"ע ואולי דעתו גם בשאר איסורין להחמיר בחי שלא במקום ה"מ:

סעי' ג' או דגן מחומץ משמע דבאינו מחומץ אין שום חשש ומותר אח"כ אף לבשל הבשר ולכאורה הא נבלע בבשר טעם מחטה ואח"כ בבוא למים מחמיץ. ונראה מזה דטעם הנבלע באוכל אינו בא לידי חימוץ וכ"נ מדברי רא"ש ה' חלה שכ' בטעם ירו"ש דעשה עיסה מן החטין ובאורז משום דאורז גורר החטין דלולא זאת הא אינו בא לידי חימוץ. אף שיש באורז טעם חיטה עיי"ש ודוק ולפי"ז עיסת מצה קודם שנאפה שנגעה במצה אפויה והוא חמה אין חשש על המצה האפויה הנ"ל לתת אותה בתבשיל ועי' פמ"ג על ט"ז ס"ק ג' לא משמע כן ודבריו צ"ע:

סי' תס"ז סעי' ט' אפילו לא נתבקעו עי' ט"ז דעכ"פ נתרככה בעינן ועי' פמ"ג דדוקא כשיש ס' דלענין משהו דרבנן סומכין ע"ז אבל בליכא ס' אסור אף לא נתרככה. וצ"ע על הרב בש"ע סעי' ל"ו שכ' לענין חטה שנמצאת במצה דבעינן כ"כ היינו בנתרככה יעו"ש דהא כ"כ מה"ת הוא. וא"כ נראה שיטת הרב דנתרככה בעינן ואי לאו הכי אף במבא"מ וליכא ס' שרי ולומר דדעת הרב דכ"נ דרבנן כיון דחמץ עם מצה מב"מ בטל ברוב דהא במג"א לקמן ס"ק כ"ה מבואר דכ"נ מה"ת הוא ועי' בפמ"ג שם שהעיר דליבטל ברוב ותירץ דא"י עד היכן מגיע כח הפעפוע יעו"ש וקצ"ע דברי הפמ"ג שכ' דאין אנו יודעין עד היכן כח הפעפוע דהא עכ"פ באפשרי שהולך הבליעה עד כעובי אצבע וממילא דאיכא רוב רק דאיכא ס' דלמא אינו מפעפע רק מעט באופן דליכא רוב נגד האיסור א"כ ליבטל מה"ת הטעם הבלוע ברוב כמו יבש ביבש אם נתערב חתיכת איסור בב' חתיכות היתר בטל ברוב וה"נ בנ"ד כיון דהספק הוא על כל הנטילה דהיינו כעובי אצבע אף דהוי לח בלח הא מה"ת גם לח בלח בטל ברוב וגם צע"ק אף אם נבלע רק בקליפה דקה אכתי יש בממש רוב תמיד נגד הטעם הנבלע בתוכו כמ"ש רשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ג ס"ק ה' מיהו בפליתי שם כתב שתוס' בחולין בשמעתתא דזרוע בשילה פליגי על רשב"א ובס' יד"י שם מחלק בין פליטת כלי לאוכל דתמיד איכא באוכל רוב כרשב"א ותוס' מיירי בפליטת אוכל לאוכל יעוש"ה ולפי דבריו אם נמלח בשר בכלי שבישלו מקודם טריפות אין הקליפה אסורה מה"ת כיון דמקודם נמי בשלו בו בשר גם בקליפה גופא יש רוב:

(סעי' י"ב) בהגה דאיכא למימר שמא נתעכלה. ושיטת ש"ך דבלעו שלם ועתה נמצא שבור ודאי הוי עיכול יעו"ש ולענ"ד יש להוכיח כן מזבים פ"ב מ"ב בכלב שאכל בשר המת ג' ימים והוא שיהא כברייתו ועי' ר"ש ורא"ש שם דאם נשתנה ל"ב שהי' כלל ונתעכל תיכף וגם בש"ע הרב ז"ל פוסק כהש"ך עיי"ש בסעי' ס"ב והא דכ' רמ"א כאן דאיכא למימר שמא נתעכלה פירוש דהספק הוא דלמא בא החטה מן התרנגולת שהיתה במעיו ונתעכלה אבל אם ידעינן בוודאי כגון שנמצאת בזפק חטה שבורה אינה אוסרת כלל יעו"ש ובמ"פ הבאתי קושי' הפליתי דלמא לא שהה מעל"ע ולשי' הרב לק"מ דבנשתנה ל"ב מעל"ע:

סעי' י"ג בשביל שנתערבו עי' באה"ט ס"ק ל"ד שכ'