מנחת פתים אבן העזר קטז

בש"ע שם וזה לכאורה היפוך ממ"ש בסי' רע"ו סעי' ט' וח"א הערני דשם דרך הוא לתת התולעים בין אצילי ידיו לכך אסור משא"כ בשאר מוקצה ועי' בירושלמי שבת סוף פרק כ' מהו שינענעו דרך אצילי ידיו ומסקנת ירושלמי שם כפי פירוש הק"ע מבואר דאסור דלייט עלה בירושלמי למי שעושה כן וצע"ג על הרב ז"ל שלא הזכיר מירושלמי ועי' בסוף עירובין בשרץ שנמצא במקדש שלא התירו לטלטלו רק ממקום שחייבין עליו כרת ועיקר האיסור משום טלטול מוקצה כמ"ש המנ"ל פ"ג מה' במ"ק ולמה לא יטלטלו את השרץ ברגלו דשרי למג"א ור"ב הנ"ל וצ"ע:

סי' שט"ז סעי' ט' עי' מג"א ס"ק כ"א לא יקח אדם ומשמע דאי לאו משום תולש היו רשאי ליקח ול"ש בזה מוקצה דל"ד לפרעוש דאין לומר דמותר מטעם גרף של ריעי דהא משמע אף שאינו לבוש כלל בהבגד היו' רשאי ליקח ועי' במ"ז כאן ס"ק ח' וס"ק ט':

סי' שי"ח סעי' א' או שעשה א' משאר מלאכות במ"פ הבאתי דברי הרב ז"ל דהיינו מלאכה דאו' אבל מלאכה דרבנן אפילו במזיד מותר למ"ש. ועי' תיו"ט פ"ב דמס' תרומות מ"ג כראה דאסור לעולם מיהו למה דמסיק בתיו"ט שם דקתני להו בהדי הדדי משום דמידי דמיכל הוא שוב אין הכרע לריש דבריו שם ודוק ובדין עשה איסור דרבנן בשוגג אם מותר לאוכלו בשבת עי' ביצה י"ז ובח"א כלל ט' סעי' י"א:

סי' שכא סעי' ג' עי' ט"ז ס"ק ג' שכ' דין חדש דאסור ליתן או יין שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהי' חומץ עי' ברע"ב פי"ט דשבת מ"ב דנותנין מים ע"ג השמרים בשבת כדי שיצולו ופירש הרע"ב כדי שיקלטו טעם היין ומוכח דלא כט"ז גם בש"ע הרב ז"ל השמיט דינו של הט"ז ונראה דלא ס"ל כן ובהגהות עובר אורח הוסיף דה"ה דאסור לתת מים לי"ש חזק כדי לתקנו לשתי' כבסי' שי"ח סעי' ד' בקוליס אספלנית יעו"ש וליתא דהא שם מבואר דוקא בחמין אסור אבל בצונן שרי אף דמתקנו בכך ועי' בש"ע הרב סי' שי"ח סעי' י"א. ובלבוש סי' שי"ח כתב בטעמא דקוליס אספלנית מטעם מב"פ וזה תמוה דא"כ גם בצונן ליתסר ובה"ג עובר אורח הביא ירושלמי פ"ז דשבת בההין דשחיק תומא דגמר מלאכתו חייב משום מב"פ ומבואר דשייך מב"פ באוכלין וגם במנ"ח המוסך השבת במלאכת אופה כתב כן ועי' בתשו' רשב"א ח"ד סי' ע"ה הביא ירושלמי הנ"ל וכתב דמיירי דמניח לבו ביום אבל לאכול לאלתר שרי ול"ש טוחן ולא מב"פ ועי' ב"י סוס"י שכ"א ועפי"ז יש ליישב קצת דברי הלבוש הנ"ל דהא דשרי בסי' שי"ח בקוליס האספלנית בצונן היינו לאכול לאלתר דל"ש מב"פ באוכלין לאכול לאלתר ובחמין חייב משום משום מבשל דמבשל הוי מלאכה אף לאכול לאלתר וא"כ אפשר דלהדיח בצונן כדי להניחו לבו ביום אסור מיהו משמעות הפוסקים סי' שי"ח נראה ודאי דבצונן מותר לגמרי אף להניחו בו ביום:

(סי' שכ"ב) פירות שנשרו ופירות שנשרו מן האילן מע"ש ונשארו מונחים על האילן ואח"כ נפלו בשבת לארץ יש ללמוד מסוגיא דפסחים נ"ו ותוס' שם ד"ה מכבדות כיון דיש באילן גם מחוברות גם התלושים אסורים שמא יעלה ויתלוש. ובמונחים בין הכיפים שאין שם מחוברים אכתי אסורים משום מוקצה כיון דהיו ביה"ש באילן ולא הי' אפשר ליטלם משם בהיתר משום שימוש במחובר ותלוי במחלוקת עולא ורבנן שם ובבעה"מ שם פירש דבין המכבדות דאסורין היינו כשנשרו בשבת מן האילן אבל כשנשרו בע"ש ונשארו מונחים שם ונפלו בשבת מותרים לדידן דקיי"ל כר"ש במוקצה וסברת תוס' הנ"ל גזירה שמא יתלוש ממחוברים לית לי' לבעה"מ גם במלחמות שם מפרש כבעה"מ. אך להלכה הביא בשם הר"ח להחמיר כשנשרו מע"ש ומוכחים באילן ונפלו בשבת מטעם מוקצה וצ"ע דהא רמב"ן גופא במלחמות ביצה כתב דבית מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת דלא הוי מוקצה מחמת איסור כלל כיון שאין האיסור בגופן של הפירות רק המקום גורם יעו"ש והובא להלכה במג"א סי' תקי"ח ס"ק י"ד א"כ ה"נ לא הוי מוקצה כיון דגוף הפירות חזי רק המקום גורם שהי' באילן ואסור לעלות באינן. ועי' ביצה כ"ה ובאילנות אסורין שמא יעלה ויתלוש ובשט"מ שם כתב דאפילו קננו היונים באילנות שבבית ונפלו משם ביו"ט אסורין שמא יעלה ויתלוש ומוכח משם דפירות שנתלשו מעיו"ט ומונחי על האילן ונפלו ביו"ט לארץ אסורים מגזירה הנ"ל דשמא יעלה ויתלוש דהא שם נמי אין היונים מחוברים. ואפ"ה גזרינן שמא יעלה ויתלוש וצע"ג לדינא שנשמט הסוגיא דפסחים נ"ו ותוצאות הדינים היוצאים ממנה בפוסקים וגם הגמ' ביצה כ"ה ביונים לא הובאה בש"ע:

(סי' שכ"ה) סעי' ב' מותר לתת לו לכאורה נראה דגם אם העכו"ם שולח שימכרו לו רשאי ליתן לו בסתם בלי שום פיסוק דמים דזה כא הוי רק כמתנה כמו שנראה מלשון מג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו ודברי הרב בש"ע או"ח סי' ש"ו סעי' ט"ו ומדבריו בריש סי' תקי"ז וכ"נ לקמן סי' תצ"ז דהתירו למכור ביו"ט בהמה שנטרפה לעכו"ם בכה"ג הרי דבלי פיסוק דמים לא הוי כמקח וממכר ממש ונהי דגם זה אסור ושם התירו ד"ז משום תחילתן דממנע ולא שחיט מכ"מ היכא דאיכא משום ד"ש אפשר דשרי בכה"ג:

(סעי' י') וכן נהגו היתר אף לכתחלה לומר לעכו"ם והיינו מטעם כיון שיוכל הישראל בעצמו ללכת שם ולאכול. ולפי"ז כראה דישראל שדר בעיר והניח עירוב לכפר באופן שמותר לו לילך לכפר וגוי הביא לו בשבת דבר מהכפר דשרי לאוכלו דהא ליכא למיגזר שמא יאמר לו שיביא לו דאף אם יאמר לו שרי דאף שגוי מוליך הפירות חוץ לתחום דהא קנו שביתה במקומם מכ"מ עכ"פ הישראל שהובא בשבילו יש לו היתר לילך שמה בשבת ולאוכלו ודמי להיתר שברמ"א ושו"מ להדיא כן בחדושי רמב"ן עירובין מ"א ע"ב בסוף פלפולו שם שכ' דלר"ת בעירב ישראל לשם ועכו"ם הביא משם מותר כיון דהישראל היו יכול לילך ולאוכלו יעו"ש. ונראה פשוט דהישראל שעירב לכפר הנ"ל יכול לומר לגוי להוליך החפצים של ישראל לכפר כיון דהוא בעצמו רשאי להוליכם אפילו להפוסקים דאסרי כאן ופליגי על ר"ת היינו משום דאי אפשר לישראל להוליך החפץ אצלו רק אפשר לו לילך שם ולאוכלו אבל היכא שאפשר להישראל בעצמו להוליכו רשאי נמי לומר לגוי ול"ד למ"ש מג"א סי' ש"ז ס"ק מ"ב דאף בדבר שיש לו הותר בעצמו אסור לומר לגוי לעשותו דשם היינו שיש לו היתר ע"י בורגנין אבל עכשיו שאין בורגנין אסור לו לכך גם לגוי אינו רשאי לצוות לעשותו אבל היכא דיש לו היתר עכשיו כגון שעירב לכ"ע שרי ובזה מיושב קושי' ט"ז כאן ס"ק י' על האוסרים מהא דמותר לומר לטלטל מוקצה דשם שאני דהטלטול גופא אפשר לישראל ע"י טלטול מן הצד כמ"ש מג"א שם משא"כ הכא שאין היתר לישראל להוליך כלל החפץ רק לילך שמה. ואף דבאמת בטלטול מוקצה מחמיר מג"א סי' רע"ו מכ"מ אין ראי' מזה לאסור כאן דיש לומר נמי סברא דשם גרע דעכ"פ כמות שמטלטל הגוי עכשיו אין לישראל התר משא"כ היכא שהישראל עירב דאותה הליכה בעצמה כמות שהוא רשאי ישראל לעשותו ודאי דל"ש בזה איסור אמורה לגוי. וראיתי בס' אורחות חיים שנדמ"ח סי' שצ"ז שכ' שהגרע"א ז"ל מסופק בזה ואין הגהות הגרע"א ת"י כעת וכמדומה שהדין פשוט כמ"ש ובפרט שגם לענין טלטול מוקצה רבים מתירין עכ"פ בצריך לגופו וכן פסק בש"ע הרב ז"ל סי' רע"ו: