מנחת פתים אבן העזר קיד

כשיעור ואין ביהמ"ז פוטרו דהוי דברים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה דאין ביהמ"ז פוטרתן. סי' קפ"ג סעי' א' מלא עי' ט"ז לעיל סי' קפ"ב ס"ק ג' דבחסר מעט מלא מיקרי ועי' ב"ח סעי' ג' כתב דכשיש רוב הכוס יכול לברך עליו דרובו ככולו ומלא מיקרי יעו"ש וצ"ע דבדרישה כתב להיפוך דהא דמלא לא אתי לאפוקי חצי כוס דפשיטא הוא דאין מברכין על חצי כוס יעו"ש ומוכח דלא סגי ברוב כוס:

(סעי' ג') כוס שלם עי' מג"א ובתשו' בית שלמה או"ח סי' ל"א שכ' בדין כוס של זכוכית שנשבר ותיקנו דכשר ותמהני עליו שלא נזכר מדברי הרב ז"ל לעיל סי' קנ"ו שכתב דבכלי זכוכית אין סתימה מועלת כלל אפילו סתמו בבדיל ועופרת יעו"ש שציין מקור לדבריו פ"ל דכלים ושם איתא דסתימה בבעץ אינו מועיל ובעץ היינו בדיל כמ"ש רש"י מנחות כ"ט אבל סתימה באבר דהיינו בעופרת שפיר יש לומר דמועיל כדמוכח מתוס' ר"ה י"ט ד"ה יהודה ותוס' שבת י"ח דמוכח מדבריהם דסתימה באבר מועיל בכ"ז:

סי' ר' סעי' א' עי' מג"א ס"ק ג' ובספרי שירי מנחה לאו"ח תמהתי דהאיך יוכל להפסיק באכילת פרפרת בין ברכה לברכה ושו"ר ברש"י כתובות ח' ע"ב ד"ה אחד כנגד הזן שכ' שם על כל ברכה שותה הכוס ומוזגין לו אחר יעו"ש ומבואר דרשאי להפסיק בשתי' בין ברכה לברכה וצ"ע. (סי' ר"ב סעי' ט"ז) עי' מג"א או"ח סי' תע"ה דעל קריי"ן אין מברכים דאינו נאכל רק ע"י תערובת וכן פסק הרב ז"ל באו"ח סי' הנ"ל סעי' כ"ג אבל בח"י שם השיג על מג"א וכ' דעל קריי"ן מברך כיון דנאכל ע"י חומץ וכיוצא ובש"ע הרב סי' ר"ה סעי' א' פוסק כח"י דבצלים וכיוצא אף שאינו נאכל בפ"ע רק עם פת מברך שהכל וציין מקורו לח"י סי' תע"ה ותמהני שסותר לדבריו בסי' תע"ה ששם פוסק כמג"א:

סי' ר"ח סעי' ט' עי' מג"א סוף ס"ק ט"ו שמחלק בין עירבו עם קמח לשאר מינים. ואפשר דיש עוד חילוק דבעירבו עם קמח שאר מינים ואפאו מברך המוציא ובעי נמי נט"י ולא מיקרי פת שבאה בכסנין כיון דגם המין שמעורב בתוכו הוא קמח אבל אם עירב עם שאר מינים כגון בתפוחי אדמה אפשר דכשמרגישין הרבה טעם הת"א שבתוכו הו"ל פת הבאה בכסנין ועי' לעיל סי' קס"ח לענין פת הממולא בבשר ובאבן העוזר שם. (סי' רכ"ג) במ"פ שם הבאתי דברי תשו' מהרי"א דמי שמתנדב ס"ת נכון שישאו הלוים הס"ת. ומצאתי בס' החינוך מ"ע שע"ט שכתב שמה שנהגו היום להוציא ס"ת לקראת מלכי אומות יכולין כל בנ"י לישא אותו ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאו אותו בני לוי תבוא עליהם ברכה:

סי' רמ"ו סעי' א' וי"א דכלים שעושין בבהם מלאכה. פשוט דגם קדירה לבשל בה אסור להשכיר בע"ש ובעיו"ט לכאורה שרי כיון דבישול מותר ביו"ט לישראל ונראה דאפ"ה אסור דמיחזי כשליחו והרי ישראל אסור לבשל לצורך גוי ועי' מג"א סי' ת"ן ס"ק ד' ובמחה"ש שם (סעי' ב') אסור להשאיל צ"ע ביו"ט מאי דהא הוצאה שריא ביו"ט ואע"ג דלצורך גוי אסור הא לדידן דלית לן רה"ר מותר לשלוח ביו"ט לגוי ע"י גוי כמ"ש במג"א סי' תקי"ב א"כ ביו"ט ל"ש חשש הנ"ל שישראל ציוהו להוציא. ומכ"מ אכתי שייך טעמא דמג"א בשם רמב"ם דנראה כמו שלוה לעכו"ם דזה אסור גם ביו"ט והא דמותר לשלוח דבר מאכל לגוי נראה דבמאכל ל"ש כל כך גזירה הנ"ל וגם יש לומר דמיירי שם לצורך דבזה גם בשבת מותר בעיר המוקף חומה וה"ה ביו"ט דרך כרמלית ומה דאסור בשבת אף במוקף חומה כגון במוכרו לו בע"ש אף שיחד לו מקום משום מ"ע שמכר לו בשבת כמ"ש מג"א לקמן סי' רנ"ב פשוט דזה אסור גם ביו"ט ועי' לקמן סי' תקי"ח סעי' ב' בדין החזרת משכון לגוי ביו"ט יעו"ש:

סי' רנ"ד סעי' ט' כיו"ב לא ימלא עי' מג"א ס"ק כ"ו דמפרש לה בבעי לה לשתי' או להדיח ונדחק לפרש כן במחבר דקאי בשי' רמב"ם דכל הני איסורי משום שדעתו לאכלן לאלתר אבל לרא"ש וטור מיירי בנחתום שרוצה ללוש בהם למ"ש ורצונו שיהי' חמין ולכך חשינן הכא שמא יצטנן ובסמוך לצאת השבת יחתה כדי שיתחממו ויוכל ללוש בהם תיכף בלילה יעו"ש ולכאורה נראה דהמחבר דאזיל בזה בשי' רמב"ם פליג על הרא"ש ובכה"ג שצריך לו למ"ש שרי אבל לקמן סי' שכ"ו סעי' א' פסק המחבר דמרחץ שהסיקוהו בע"ש ולא פקקו נקביו אסור למ"ש בכדי שיעשה דגזרינן שמא יחתה אף שכבר גזרו על הרחיצה וא"צ לו רק למ"ש וא"כ צ"ל הטעם כהרא"ש הנ"ל כיון דצריך להם למו"ש גזרינן שמא יחתה סמוך לצאת השבת ול"ד לפת לעיל בהגה סעי' ה' דשרי כשאופה למ"ש דשם א"צ שיהי' חם רק שיאפה ועד מו"ש סבר יש שעות שיאפה משא"כ במים שצריך שיהי' חמים ומשם יש לתמוה על הא"ר כאן שכ' דגם הרא"ש דאוסר היינו בבעי לאכילה אבל להדחה לא גזרינן שמא יחתה דהא בסי' שכ"ו בעי לרחיצה ואפ"ה גזרינן שמא יחתה. ועפ"י הנ"ל נראה פשוט דמה שנוהגים הבלנים להטיל מים צוננים ליורה בע"ש סמוך לערב כדי שיטילו למחר למקוה שלא תהי' צונן לאנשים ההולכים לטבול בבוקר דאסור מחשש שמא יחתה וכ"כ בתשו' חס"ל או"ח סי' ל' אבל יש לצדד קולא בדיעבד כיון דלא בעי למים עד בוקר שרי כהמרדכי הובא בב"י דהא דאין צולין היינו כשרוצה לאכול בערב דוקא ונהי דלכתחלה לא סמכינן ע"ז בדיעבד יש לסמוך על מרדכי כדסמך רמ"א עליו בר"ס רנ"ז לענין הטמנה למחר וה"ה לענין שהי' וכ"מ במג"א לעיל ס"ק כ' ובפ"מ שם. ואולי יש לומר דהכא עדיף טפי ולכ"ע שרי דשם חיישינן שמא נמלך ויאכל בלילה כמ"ש מג"א הנ"ל אבל הכא ע"כ עושה לצורך האנשים הטובלים והם לא ילכו לטבול בלילה רק בבוקר וגם אין לחוש כמו בנחתום דלמא יצטנן סמוך לבוקר ויחתה כהרא"ש דיש לומר דלא גזרו כן רק כדבעי לה למו"ש ועד מו"ש יצטנן משא"כ כדבעי לה לבוקר ועד בוקר לא יצטנן ודוק. (שם) ויתן לתוך התנור ה"ה ע"ג התנור אסור כשאין התנור טוח בטיט ובדיעבד אולי יש לסמוך על מהרי"ל שבמג"א סי' רנ"ג ס"ק ל"א דתנור דידן מפסיק מעזיבה ושרי אבל לכתחלה אין לסמוך ע"ז כ"א כשיתן איזה דבר להפסיק ועי' בש"ע הרב סי' רנ"ג סעי' כ"ו:

סי' רנ"ז סעי' א' בהגה לצורך מחר. במרדכי שם מבואר דגם מים מותר ליתן סמוך לחשיכה שיהי' חמים למחר ועמ"ש לעיל סי' רנ"ד. (סעי' ו') ואפילו להטמין צונן גמור. ונראה דבחול שרי להטמין צונן אפילו בשבת דהא חול מקרר את הצונן רק בחול שהוחם בחמה אסור להטמין אפילו צונן כמ"ש תוס' שבת ל"ח ד"ה לא ויתר דברים דלעיל סעי' ג' ודאי אסור להטמין בהם אפילו צונן גמור. (סי' רע"א סעי' י') ואח"כ אומר בפה"ג עי' בש"ע הרב סי' תע"ג סעי' ו' דאם הקדים קידוש ואח"כ בפה"ג צריך לומר עוד הפעם ברכת קידוש כיון דעשה כב"ש יעו"ש ודבריו צע"ג דלקמן סעי' ט"ו מוכח איפכא:

סי' רע"ו סעי' ג' בהגה טלטול הנר עי' בש"ע הרב דדוקא כדי ליהנות לאורו שרי. אבל לטלטל מבית לבית שחושש שיגנבו את הנר שם אסור יעו"ש טעמו ובקונ"א. ומכ"מ כשדולק הנר עדיין יש היתר כשיחשב עליו ליהנות מאורו אף שעיקר כוונתו שלא יגנבו אותו לפי דעת מג"א לקמן סי' ש"ח ס"ק ח' ועי' לקמן