מנחת פתים אבן העזר קיא

אם ישפוך דמה בחוץ הרי הוא כשופך דם האדם:

פ' כי תבא. רבינו בחיי ז"ל כתב דמביאי בכורים היו מביאין גם תורים ובני יונה בצד הסלים ואותן שבידם נתנו לכהנים משום דכתיב ושמחת כו' ואין שמחה אלא בבשר והנה ד"ז דהביאו בידיהם ובצד הסלים עופות מבואר במשנה בסוף בכורים אמנם הטעם שחידש דכתיב ושמחת ואין שמחה אלא בבשר צ"ע דהא מבואר בחגיגה ח' דאין שמחה בעופות יעו"ש:

מדרש קהלת. תן חלק לשבעה זה דורו של משה שמל לשבעה וגם לשמנה זה דורו של יהושע שמל לשמנה יעו"ש ויש לבאר הכוונה תן חלק לשבעה איזה חלק צריך ליתן וכן להבין סיפא דקרא כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ ויש לומר ע"ד דרוש דהנה בפנים יפות עה"ת פ' בא כתב בטעם דדור של משה היו מל לשבעה דבפראד"מ אמרינן דתרי קראי כתיבי בן שמונת ימים ימול וביום השמיני ימול חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי וא"כ קודם מ"ת דלא הוי רק קרא חד דבן שמונת ימים היו מזה ממועט תשיעי אבל כל שמנה ימים היו יכולין למול רמו כבשים בני שנה שכשרים כל השנה ולא יותר משנה ולהכי דורו של משה מל לשבעה. עיי"ש שהאריך והנה במדרש פ' תצא מבואר דמש"ה אמרה תורה תינוק נימול לשמנה כדי שיהי' בו כח לסבול ומשמע דקודם שמנה סכנה הוא לולד למול והאיך הכניסו עצמם דורו של משה לסכנה למול לשבעה. והנה לזה י"ל ולחלק דלב"נ לא הי' סכנה כלל כיון דהי' אוכלין שקצים ורמשים חביל גופייהו ועי' בנדה ל"ג ובע"ז ל"א דאין גילוי סכנה לגוי מה"ט כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ועי' נדה מ"ה דאע"ג דאין אשה מתעברת פחות מי"ב בנכרים מולידים אפי' בת שש דכתיב אשר בשר חמורים בשרם והיינו דגופם מתחזק בזמן יותר קרוב משל ישראל דדאגו במצות וה"נ אין ראי' כלל ממה שבישראל התינוק חלוש ואינו יכול לסבול צער המילה קודם שמנה ויתכן דבב"נ ובגוים אין כאן סכנה כלל דכוחם מתחזק בזמן קודם מבישראל ולהכי מלו דורו של משה לשבעה וכמ"ש בפ"י הנ"ל:

ועי' במנ"פ לאאמ"ו הגנ"י באו"ח ס' של"א שכתב בטעם הדבר שכ' בפרמ"ג שם דנולד ביום ו' ספק קודם ביה"ש או תוך ביה"ש דאין מלין ביום ו' עפ"י דברי המדרש הנ"ל דספק סכנה לקולא אבל הקשה שם מהא דאמרינן בשבת קל"ה דלקח שפחה וולדה עמה זה מקנת כסף שנימול לא' הרי דליכא סכנה קודם ח' ולפימ"ש הדבר נכון דבאמת ספק ז' ספק ח' לקולא מטעם סכנה ושאני בעבד כנעני דבגוי אין זה סכנה כלל וראי' מדורו של משה שמלו לשבעה ולא חשו לסכנה וע"כ דבגוי אין סכנה. ושני הדינים אמת דהא דמקנת כסף שנימול לא' ילפינן מדורו של משה והא דספק לקולא ילפינן מהא דאמרה תורה למול דוקא לשמנה וע"כ שהוא סכנה וכמדרש הנ"ל:

אבל י"ל באופן אחר דבאמת יש כאן סכנה אבל הם לא חשו לסכנה במצוה משום שומר מצוה לא ידע דבר וכדמצינו כה"ג וא"כ אין הכרח לחלק בין ישראל לגוי ונמצא דשני הדינים הנ"ל ביחד א"א להיות דאם נימא דספק ח' לקולא מטעם סכנה שוב לא יוכל להיות דמקנת כסף נימול לא' דאין הכרח לחלק בין ישראל לגוי ומדורו של משה אין ראי' דהם לא חשו לסכנה במצוה ואם נימא דין זה דמקנת כסף ע"כ דאין סכנה וספק לחומרא וכנ"ל אבל יש ראי' דתירץ ראשון עיקר מהא דאמרינן ביבמות דף ע"ב דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר לא מלו משום דלא נשוב להם רוח צפונית והיו סכנה למול הרי דמשום סכנה לא היו מלין אף דהי' מצוה ושומר מצוה כו' וא"כ הא דהי' מלין לז' ולא חשו לסכנה ע"כ כתירץ הראשון וכנ"ל וזה כוונת המדרש תן חלק לשבעה זה דורו של משה שמל לז' היינו קיים גם את הענין הזה נלמוד ממנו ענין זה גם לדידן דמקנת כסף נימול לפחות משמונה. ואפע"כ וגם לשמנה זה דורו של יהושע שמל דוקא לשמנה דהיינו קיים גם את הענין הזה דהוא מטעם סכנה ולמוד ממנו דספק לקולא ואין אלו סותרים דיש חילוק ע"כ בין ישראל לעכו"ם ואם תאמר אפשר כתירץ הב' דלא חשו לסכנה במצוה ואין שני הדינים אלו אמת א"א לומר כן כי לא תדע דאם אתה אומר כן טרם תדע וטרם התבוננת מה יהי' רעה על הארץ לא התבוננת על הרעה שהי' בארץ במדבר אותו ארבעים שנה שהי' רוחות רעות ולא רוח צפונית שמרפאת שמענין הזה מוכרח כתירוץ הראשון דחשו לסכנה במדבר ולא מלו וע"כ כתירץ הראשון וכנ"ל:

ברכת התורה. אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו להבין קישור הדברים ומאי לשון נטע בתוכינו נראה דהנה כשהאדם מבטא איזה דיבור או רעיון א"א לו לכוין בו בלתי כוונה אחת שלזה כיון המדבר ואם באנו להליט בו שני כוונות הלא בהכרח אחת מהם ללא אמת כי האדם בהוציאו את הדיבור מפיו א"א לו אז רק לכוין כוונה אחת ואם נבקש הכוונה האמתיות בדבריו א"א לנו לכוין שתים רק אחת. לא כן דברי אלקים חיים שבהם אפשר הדבר כי כל הכוונות אמת וכשאחז"ל וכפטיש יפוצץ סלע ואחת דיבר אלקים שתים זו שמענו. וזה כוונת הברכה דהנה בתוה"ק בכל עת ובכל זמן מצאו בה אנשי חיל דברי חפץ כל חכמה וכל מדע ונסתרות לה' וכל הכוונות נראים מוכרחים במקרא אמת ברור והוא פלאי וזה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו חיים רוחנים לעולם שבכל דור ודור מוצאים בה היגיעים בה ביאורים חדשים ונפלאים דעת ותבונה כאילן זה אשר בכוחו הכל ובבוא העת יוציא פירותיו וא"ש:

ע"כ מחדושי בני ז"ל תנצב"ה:

הוספות למנחת פתים או"ח סי' ז' סעי' ד' הם מכוונים שלא לצאת. מקור ד"ז מדברי מהר"י מולין שהובא בב"י ושם איתא בזה"ל מכ"מ המברכין אינם מתכוונים לצאת בברכתו יעו"ש והמחבר העתיק הם מכוונים שלא לצאת ומשמע דאין די בזה שאינו מתכוין לצאת רק שיכוין בפירוש שלא לצאת. ואפשר דבכיון שינה המחבר דהא ברכות השחר מדרבנן ולדעת כמה מחברים במצות דרבנן לא בעי כוונה כמ"ש מג"א סי' ס' ועי' ש"ע הרב רש"ז ז"ל סי' תע"ה שהוא מחלוקת הפוסקים ולכך כתב דמכוונים שלא לצאת ובזה ודאי לא יצא אף בדרבנן. ולכאורה הי' נראה דגם למ"ד מצוה דרבנן לא בעי כוונה היינו בעושה בעצמו שלא בכוונה אבל בשומע מאחר בעינן כוונת שומע ומשמיע. אבל ברז"ה ומלחמות פ"ג דר"ה נראה דלמ"ד מצות אצ"כ לא בעי כלל נתכוין שומע ומשמיע וכיון ששמע תקיעה מא' יצא אף בלי שום כוונה משומע ומשמיע יעו"ש א"כ להסוברים מצות דרבנן אצ"כ בשמע ברכת השחר מא' יצא אף שלא נתכוין שומע ומשמיע להוציאו וכ"נ בביאור בש"ע הרב ז"ל או"ח סי'