מנחת פתים אבן העזר קי

שאני מטריח ובאוה"ח דיקדק דא"כ היו לו לומר זה תיכף אחר שביקש על הקבורה בא"י ולמה הפסיק בברכת הבנים ונראה דהנה הרמב"ן ז"ל כתב בטעם הדבר שלא קבר יעקב את רחל במערת המכפילה משום דהיו בוש מאבותיו שנשא ב' אחיות ואע"פ שהותר לו לישא ב' אחיות בח"ל שלא קיימו האבות את התורה רק בא"י מכ"מ כיון דהקבורה היו בא"י בוש מאבותיו על חטא זה. והנה ראובן הי' בכור ויעקב לקח את הבכורה מאתו ונתן ליוסף וזה היו במה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהי' לי. והנה עפ"י התורה הלא ראובן הי' הבכור דאעפ"י שחטא לא בטל עי"ז דין בכורה וכתיב לא יוכל לבכר וע"כ הטעם שעשה יעקב כן שיהי' אז בח"ל ובח"ל לא קיימו את התורה כרמב"ן הנ"ל ומה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהי' לי הרי היו במצרים אף שסוף המעשה דהיינו חלוקת הארץ תהי' בא"י מכ"מ בתר ההתחלה אזלינן וכיון שיעקב נטל הבכורה בדיבורו בח"ל לא איכפת לן מה שעצם הדבר נגמר בא"י והנה זה כעין הענין בקבורת כחל כשנשאה יעקב נשאה בהיתר בח"ל ואח"כ נתגלגל הדבר ונמשך לא"י. והשתא מיושב הכל דמתחילה כשביקש יעקב מיוסף שיקברנו בא"י לא היו צריך כלל להתנצל ע"ד קבורת רחל דהי' מספיק תירוצו של רמב"ן דהי' בוש מאבותיו כיון שסוף המעשה היו בא"י אבל אח"כ כשבירך את בניו ולקח הבכורה מראובן וע"כ משום שעשה כן בח"ל ולא הקפיד על שגמר הדבר החלוקה יהי' בארץ ישראל וא"כ יוכל יוסף להרהר מדוע לא הוליך אמו לא"י הרי התחלת הדבר היו בח"ל ע"כ התנצל לפני' שהי' זה כדי שתבקש רחמים על בניו כמ"ש רש"י ז"ל ודוק:

פ' יתרו והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ וגו כבר דיקדקו המפרשים על מאמר כי לי כל הארץ שזה כסותר שהם סגולה. ונראה לפרש דהנה הכל מודים שישראל הם עם סגולה אבל מהם אשר יחשבו כי סגולת ישראל הוא בכשרונו לחכמה ודעת גם בהיותו נע ונד להתגבר על כל המכשולים אשר יניחו לרגליו ובכל ענף חכמה ומסחר אשר יעשה יתרון הכשר לו משאר עמים. אבל באמת אין זה סגולה כלל דברים כאלה אינם ראוים להתפאר בהם האדם היותו סגולה כי זה רק כשרון טבעי הוא שנתן בו השי"ת אחת הוא שיוכל האדם להתפאר בו הוא יראת ה' שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואם האדם מקבל עליו עול מלכות שמים הוא סגולה וכעין שפירש באלשיך הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי. כי כל המעלות הם נגזרו על האדם מתחילת צורתו דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים א"כ סגולת האדם בפרט הוא יראת שמים וכן סגולת עם ישראל בכלל הוא רק בזה שכולם מקטנם ועד גדולם יודעים את ה' דבוקים בתורתו וקיום מצותיו בשכבם ובקומם וזה והייתם לי סגולה מכל העמים סגולה שלכם מכל העמים הוא בזה שאתם לי נכנעים לפני בעול מלכות שמים כי זולת זאת אין סגולה כלל כי לי כל הארץ כל פשרון טבעי וחכמה ובינה מאתי הוא וסגולת ישראל הוא בזה שאתם תהי' לי ממלכת כהנים בידיעת התוה"ק וגוי קדוש בחיים הנוטים לנזירות ופרישות הרחק. מכל תענוגים מותרים:

בהפטרה ליום ב' של פסח ויצו המלך לאמר עשו פסח ככתוב כו' כי לא נעשה כפסח הזה מימות השופטים. והדבר פלא דמימות עולם לא נעשה פסח כזה. ונראה לפרש דאיתא במכילתא עה"כ משכו וקחו משכו ידכם מע"א. ובחת"ס עה"ת ביאר מזה דאז במצרים היו עיקר הכוונה בק"פ לשלול דעת עובדי ע"ז הקדמונים ומסיים בפרשה לחק לך ולבניך בהמשך הזמנים כאשר תתחזק האמונה בעולם ולא יצטרכו עוד לשלילית דיעות כוזבות של ע"א אז יהי' עשיית הפסח כחק בלי טעם וזה לחק לך ולבניך יעו"ש נמצא לפי"ז בזמן שע"א בעולם וצריך לשלול דעתם של הטועים הכוונה בק"פ לשלול דעתם והוא ממש הכוונה שהי' בפסח ראשון שהיו במצרים ופסח כזה הוא ככתוב משכו וקחו וכמ"ש במכילתא משכו ידכם מע"א אבל בזמן שא"צ לבטל דיעות ע"א הפסח הוא לא ככתוב דהיינו כמו שהי' במצרים משכו מע"א רק לחק עולם או משום שפסח כמ"ש בח"ס הנ"ל והנה כל ימי השופטים והמלכים אחרי אשר השמיד יהושע ז' אומות עם גלוליהם ולא היו ע"א בא"י לא היו הפסח ככתוב רק בזמן יאשי' כאשר היתה הארץ מליאה גלילים ובא יאשי' וביערם ותיכף ציוה לעשות הפסח דהיינו למשוך ידם מע"א ולבער אחרי' ואחרי דיעותי' בעשיית הק"פ כמו במדבר משכו וקחו אז הי' הק"פ ככתוב ולא רק לחק עולם כבכל הזמנים עד עתה:

פ' אחרי ואל פתח אוה"מ לא הביאו וגו' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וגוי רש"י ז"ל פירש דם יחשב כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו. והנה לדעת ר' ישמעאל בחולין י"ז הזהירה תורה בפרשה זו על כל הבהמות כי נאסר להם בשר תאוה במדבר וכוונת הכתוב דם יחשב לדעתו כפשוטו דהתורה אסרה שחיטת כל בע"ח כמו שאסרה תורה להרוג את האדם אבל דעת ר"ע שהותר להם לישראל בשר תאוה גם במדבר וקרא זה הוא הזהרה על שחוטי חוץ ובהיות כן צריך ביאור לדעתו הכתוב דם יחשב הלא שפיכת דם בע"ח הותר להם ולא הזהירה תורה בלתי שלא לשחוט קרבן שהוקדש לגבוה בחוץ ואיזה עון של שפיכות דמים יש כאן והוא רק כעין מעילה בקדשים ולא שפיכות דם אחר שכבר הותר גם יש לדקדק בכפל הלשון דם יחשב דם שפך. ונראה לפרש עפי"מ שכתבו המחברים בטעם הקרבנות שמכפרים שהוא כדמות תמורה וכופר שנותן האיש ההוא בעד נפשו שחייב לאלקי' וזריקת הדם הוא תמורת הדם ההיא שהי' ראוי שישפך וכן הקרב והכליות שהם כלי המחשבה ראוי הי' שישרפו בעבור שהרי עמל והגו רע הכל כדי שיחשוב האדם שחטא לה' בכל אבריו ומתחייב בנפשו והקרבן הזה תחת נפשו כמ"ש רמב"ן עה"ת פ' ויקרא וכפשטות הקרא כי הדם הוא בנפש יכפר ודרשו חז"ל נפש תחת נפש. אמנם יפלא אחרי אשר נודע פחיתות הבע"ח וגריעותו בערך המדבר הנברא בצלם אלקים והאיך יהי' בע"ח תמורת אדם. ויתכן לומר עפימ"ש המחברים דקנינו של אדם יש לו איזה קישור עמו ומתייחס אליו וכפי ערך מעלת האדם כן מעלות קנינו השייכים אליו דוגמת מאחז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וע"כ הבהמה שהוקדש לגבוה ונעשית קנין גבוה תיגדל מעלתה ותשוה לערך מעלת האדם ע"כ כשחטא האדם ומקדיש בהמה לגבוה נתעלית זאת הבהמה כאשר נעשית לקנין גבוה ותוכל להיות תמורת נפשו של החוטא. כי הבהמה ההיא אחרי התעלותה במעלות האדם תחשב. ובזה יבוארו הכתובים דבאמת במדבר הותר להם בשר תאוה כי במה נחשבו נגד נפש האדם וזה בסתם בע"ח של הדיוט שלפי ערך האדם אשר אלי' הם נחשבים הם פחותים הרבה מאתו אבל בהמה שהוקדשה לגבוה תיגדל מעלתה כמעלת האדם דהרי מטעם זה הוא תמורתו ומכפרת עליו ומהראוי שיאסר לשפוך דמה כמו דם האדם ורק באוהל מועד שם התירה תורה לשחטה אבל שופך דמה חוץ לאה"מ נחשוב לו זה כשופך דם האדם דהא כשבא להתכפר חושבין אנו בהמה זו במעלת אדם וזה דם יחשב לאיש ההוא דם שפך שהבהמה שהוא קנין גבוה דמה יחשב לו כדם נפשו וא"כ מתכפר בה וע"כ