מנחת פתים אבן העזר קח

ולפענ"ד פשוט ומבואר בפוסקים דלא מיירי בד"ז בישראל דר בו כלל רק שהוא ברשות ישראל ועי' בתוס' ע"ז ס"א ד"ה המטהר שהקשו אהא דבמטהר מהני פתח פתוח וב"ח אהא דמלוה דאסור יעו"ש. ואם הא דמלוה מיירי בישראל דר בו אין זה דמיון כלל להקשות וכן מוכרח דהא הש"ס מדמה זה למטהר יינו כמ"ש הש"ך ואי מיירי בישראל דר בו למה אסור והוא פשוט וע"כ דאין הישראל דר בו אלא הוא ברשותו כמ"ש התוס' והרא"ש לשון זה לענין דין זה דמלוה. ועפי"ז מיושב היטב שי' הש"ך דהא אם אינו מיירי בישראל דר בו. וע"כ גם באינו יוצא ונכנס דאי לא"ה מותר כמו במטהר. וא"כ ההיתר באין לו מלוה על היין אלא על בעליו הוא מ"כ כמ"ש הב"ח הובא בש"ך סק"ז דמיירי בפתוח לר"ה. וא"כ גם רישא דיש לו עליו מלוה מיירי בהכי ושפיר כתב הש"ך דסגי בחותם אחד בצירוף הא דפתוח לר"ת. והוא ממש כמו במטהר יינו באין ישראל דר בו:

ולפימ"ש הש"ך בסי' קל"א סק"ד דבאין העכו"ם דר ג"כ אין צריך חותם כלל במטהר רק סגי בפתוח לר"ה אפשר ג"כ הכא הדין כן:

ובדעת הטו"ז י"ל דס"ל דלא כהב"ח ושדין זה לא מיירי בפתוח לר"ה ובאמת שכן מבואר להדיא מדברי הרשב"א שהובאו בב"י סי' קל"א (ד"ה והרשב"א כתב) וכ"מ בתוס' שם (ד"ה המטהר) וההיתר באין בו מולה משמע פשוט בתוס' שם משום שהוא ברשות ישראל וחשוב כמו מפתח וחותם עיי"ש ועפי"ז י"ל כוונת הטו"ז דאי דמי למטהר גם ב' חותמות לא מהני כיון דמיירי באין ישראל דר ובאינו פתוח לר"ה גם ב"ח ל"מ אלא שומר. ומדכתבו דמהני ב"ח בלי פתוח לר"ה ע"כ דעדיף ממטהר כיון שהוא ברשות ישראל וא"כ גם חותם א' מהני לדידן כיון דגם לדעת הרשב"א לא בעינן אלא ב"ח לבדם בלי פתוח לר"ה. כן יש ליישב דבריו:

סי' קל"ז סעי' א' בהגה דאפי' אין בו מים בטל בס'. עי' ש"ך דאפי' בכלים שמכניסין לקיום כשר בדיעבד משום שיש ס' נגד הקליפה יעיי"ש. והיינו דוקא באינו מזופת אבל במזופת נראה פשוט דבעינן ס' נגד הזפת וכדי קליפה מהכלי כמבואר לעיל סי' קל"ה סעי' י"ג דאפי' במכניסי לקיום מהני קליפה במלקט ובמזופת בעינן לזה גם קליפת הזפת וכלי שאין מכניסו לקיום ומזופת דבעינן ערוי לעיל ר"ס קל"ה בדיעבד לא בעינן ס' נגד קליפת הכלי כיון דמהני קליפת הזפת דלבדו בלי קילוף קליפה מהכלי במלקט. אבל עכ"פ נראה דבעינן נגד כל הזפת ולא נגד קליפתו דזפת בולע כולו וכן משמע בב"י ולפי"ז חמור הוא בזה מכלי שמכניסה לקיום וכ"מ לשון המחבר בר"ס קלה:

קולף את הזפת דמשמע כל הזפת אף דמסתמא הוא עב יותר ויותר מכד"ק שהוא כדי שינטל כולה כאחת. וכ"מ שם סעי' י"ג הנ"ל. ולפי"ז אם נשתמש בדיעבד מסתמא ליכא ס' נגד כל הזפת דרק נגד סתם קליפה דקה מסתמא יש ס'. אבל לא נגד זפת עב שיש בו הרבה קליפות דקות. ומיושב בזה מה שהוקשה לש"ך סי' קל"ה סק"ט וצע"ק שמדבריו שם לא משמע כמ"ש:

סי' קפ"ד סעי' ב' בטו"ז וש"ך הביאו שי' אביאסף דצריך לחוש י"ב שעות בין בטבת ובין בתמוז. ועי' בנכה"כ שביאר שיטתו דחשבינן תמיד אותו העונה שתראה בה רק דבטבת צריכה לחוש עוד מהלילה כמדת היום בניסן דהיינו כשהיום הוא ט' שעות הוא חוששת עוד שעה וחצי מהלילה בבוקר. ושעה וחצי מהלילה בערב ואם היום הוא ט"ו שעות אינה מתחילה לחוש רק שעה וחצי אחר הנץ החמה עד שעה וחצי קודם הלילה ועיי"ש ולפי"ז נראה דבראתה ביומי תמוז שהם ט"ו שעות שעה אחת הלילה דבפעם השנית צריכה לחוש כל הלילה וג' שעות מהיום כנ"ל כאלו ראתה בלילה ממש ועי' בנכה"כ דמוכח להדיא כן. ועי' בחכ"א כלל ב' שכתב דיש להחמיר לחוש לדעת אביאסף ולפימ"ש משכחת לה דצריכה לחוש כל היום וכל הלילה. וגם מקצת מיום השני:

שם סעי' ט' בחוו"ד כתב דלענין עקירת וסת לא מהני מה שלא הרגישה וצריכה בדיקה. ועי' פ"ת ס"ק י"ח דנסתפק דאפשר וסת שאינו קבוע גם לדברי החוו"ד נעקר בלא בדיקה ובאמת מהראי' שהביא החוו"ד מסי' קפ"ט סעי' כ"א מוכח להדיא דאף וסת שאינו קבוע לא נעקר בלא בדיקה יעיי"ש שכ' ואם בדקה כו' אינה חוששת משמע דבלא בדיקה חוששת לפעם השנית אף שלא נקבע עוד ועי' בנכה"כ שם. אמנם בשו"ת ב"ש סי' כ"ז הביא שברמב"ן מבואר להדיא דוסת שאינו קבוע נעקר בלא בדיקה. אמנם ברמב"ן שם מבואר דאפי' אח"כ ראתה פעם ג' לא יקבע הוסת ודלא כהחוו"ד בזה:

סי' קץ סעי' ה' עי' בפ"ת שהביא דברי הראב"ד דאינן תולה במאכולת אלא אדום ולא שחור (וכו' מבואר דעת האשכול) ובס"ט כתב דמקום שמצוים פרעושים תולה גם שחור. ונראה דזה כוונת הרמב"ם בפה"מ שהובא שם בס"ט דמאכולת היינו כנה ופרעוש דהיינו שאדום תולה בכינה ושחור בפרעוש ומה שתמה שם בסד"ט מהא דפסקו הפוסקים הרמב"ם וש"ע או"ח סי' שט"ו דאסור להרוג פרעוש וע"כ דאינו בכלל מאכולת כבר הרגיש בזה בסה"ת ואעפ"כ כתב דמאכולת היינו פרעוש ועי"ש בסי' רי"ח. ועי' בש"ע הרב דהא דתולה בשחור בפרעוש היינו שחור קצת. ובזה מובן דברי סה"ת הנ"ל דתולה במאכולת היינו פרעוש לבד. וכן נראה מהש"ד שהובא בס"ט סק"י והוא תמוה מאוד דהא סתם כתמים של דם אדומים הם ואיך תולה בפרעוש דהוא שחור. ולפי"ד הרב י"ל דאף שהוא שחור קצת מכ"מ אינו שחור לגמרי והוא גם אדום ושנשחר מעט ויש לתלות בו גם אדום אף שאינו דומה לו לגמרי כמבואר בסעי' כ"ג ועי"ש אבל שחור לגמרי באמת אינו תולה בו ועי' בכחל אשכול סי' מ"ב דדם פשפש שחור הוא (ועי"ש שמישב בזה קושי' הסד"ט בסקט"ו וחוו"ד בסק"ז) ולפי"ז בהרגה פשפש אינו תולה אלא דם שחור. אבל לפענ"ד ד"ז תמוה דבגמ' קאמר סתם תולה בכתם עד בפשפש ודוחק גדול לומר דסתם כתם הכונה על שחור. ואפשר כוונתו שחור קצת וכנ"ל:

שם אע"פ שלא הרגה עי' חוו"ד סק"ה דבהרגה הרבה מאכולת הוא מחלוקת התוס' והרא"ש דלהרא"ש לא פלוג רבנן בין הרגה הרבה או לא אמנם בתוס' מבואר דהרגה הרבה תולה הרבה ופסק החוו"ד כהרא"ש דכ"מ מסתימת הש"ע ומצאתי באשכול שכתב להדיא כדעת התוס' דאם הרגה כשתי מאכילת תולה כשתי גריסין וצ"ע להחמיר בכתמים אחרי שהאשכול ותוס' מקילין. ועי' בהגהות הרש"ש שתמה דהרא"ש כתב היפך דעת התוס' ולא הביא דעתם. ובש"ע הרב סקנ"ה ביאר היטב שיטת התוס' באופן שגם הרא"ש ס"ל כן ועי"ש בדבריו הנפלאים:

סי' קפ"ז סעי' ה' בהגה ומ"מ בשעת וסתם כו' יש להסתפק באשה שיש לה שני וסתות. כמבואר בסי' קפ"ט סעי' ל"ב דאשה קובעת לה וסת בתוך וסת אם נאסרה בשניהם ביש לה מכה המוציאה דם. והנה כפי הנראה מדברי התוס' בנדה ט"ז וכמו שביאר בשו"ת בי"ש סי' כ"ח הטעם דטמאה בשעת וסתה משום דאין לה חזקת טהרה א"כ בשני וסתות ג"כ אסורה בשניהם. אבל לפי הנראה מדברי הש"ך וכל האחרונים דהטעם פשוט משום דוכי לא תטמא לעולם וכן פסק