מנחת פתים אבן העזר קז

אחרינא שאינם יודעים אם רב מרי נהג בהם קדושת בכור ויסברו שהפקיע בכסף לחוד קדושת בכור וילמדו גם הם לעשות כן וזה מלתא בעלמא שאינו מועיל כסף לחוד רק להפקיע חשש תקלה ולא להפקיע קדושת בכורה וא"ש:

יו"ד סי' ק"כ בש"ך סק"כ ומיהו אם הוסיף כו' צריך טבילה בברכה דאדעתא דהכי לא טבל מתחילה עכ"ל נראה דהש"ך לשיטתו בסקי"ט דאם יודע בבירור דאין דעת העכו"ם לשוקעו א"צ טבילה ולהכי בהוסיף מעות הלא נראה מזה דלא הי' דעת העכו"ם לשוקעו ולא עלתה לו הטבילה שהרי אז הי' עוד ברשות העכו"ם. ולפי"ז להטו"ז ואחרונים דגם באין דעתו לשוקעו צריך טבילה מספק אין מקום לדינו של או"ה. אבל לשון האו"ה שכ' דאדעתא דהכא לא טבל קשה עלי להבין דאם בזה תלוי הא לא גרע מאלו יפלו למים קודם טבילה דעלתה להם גם בלא כוונה כמבואר בסקכ"ח. א"כ אם כך בדעתו הדר הו"ל ספק ברכה וצ"ע. (ושו"מ שהרגיש בזה בס' חכמת אדם):

שם בהגה סעי' י"א ישראל ועכום שקנאו כלי בשותפות א"צ טבילה. בש"ך סקכ"ד כתב הטאם בשם או"ה דהא בודאי אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העכו"ם עלי' ובס' בית מאיר הרבה להשיג על ד"ז וטעמו בדברים נמרצים ועיקר קושיתו דנימא אדרבא לחומרא ונאסור לו הכלי כיון דא"א לטובלה יעו"ש. ובפשיטות י"ל כיון דאם ישתמש בכלי קודם טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו כמ"ש הרמ"א בסוה"ס. א"כ נראה מזה דאין איסור על הכלי כלל והא דאסור להשתמש אפי' עראי עד שיחביל הוא משום שחובת האדם הוא לטבול תיכף עוד קודם השימיש. וכיון דרך חובת גברא הוא בא"א לו לטבול כיון דלא יפעול כלל בטבילתו אין הכלי נאסרת. ועי' מג"א או"ח סי' י"ג סק"ח בשם המרדכי ועי"ש. אבל יש לפקפק בזה מדברי המחבר סעי' ט"ז עיי"ש:

אכל הברור נלענ"ד בכוונת האו"ה. דדעתו דלא חייבה תורה טבילה רק היכא שא"י הטבילה יוצא לגמרי מרשות עכו"ם דומיא דכלי מדי'. אבל היכא שגם אחר הטבילה אינו יוצא לגמרי מרשות העכו"ם לא חייבה התורה כלל אף אם אפשר להטביל אותו החצי של ישראל והשאר הרי הוא שאול כמ"ש הב"מ הנ"ל כיון דגם אחר הטבילה עוד יד עכו"ם באמצע שלא כן הי' בכלי מדין ועי' בע"ז ע"ה ל"ש אלא בלקוחין וכמעשה שהי' אבל שאול לא ופירש"י וכמעשה שהי' במדין שהיו הכלים חלוטין לישראל וגם שותפות עכו"ם אימעיט מזה כשאול ואין זה ענין כלל למה שהקשה הב"מ ועי' בהגהות הגר"א וז"ב. ובגוף דברי הב"מ הנ"ל שכתב דעכ"פ יש לטבול ומחצה של ישראל עלתה לו טבילה והשאר הוא פטור מטעם שאול עיי"ש בדבריו ויש לפקפק דהא הוי חציצה אותו המחצה השאול כיון דא"צ טבילה הו"ל מבא"מ וחוצץ:

שם סי' קי"ג סעי' ג' פנאד"ה שאפאה עכו"ם כו' עטו"ז שהביא גי' הרא"ש והמרדכי "פנאדה של ישראל שאפאה עכו"ם" ותמה הטו"ז דע"כ בלא השומן אסור משום הפת דפת של ישראל שאפאה עכו"ם אין שום מנהג להקל וכן כתב הש"ך וי"ל דהנה באמת דבר קל ממהר להתבשל יותר מדבר גוש, ע' ברא"ש שהובא בטו"ז ס' ס"ט דהלחלוחית שבתוכו מתבשל עכ"פ ובסי' קי"ב מבואר דחתוי לא מהני אלא כשהפת צריך עוד לתנור ומסתמא כן הוא גם בשאר בש"ע א"כ לק"מ דמשכח"ל גם בפת של ישראל וחותה בגחלים בעוד שלא נתבשלו הפת לגמרי דזה מהני לפת ולא לשומן שמתבשל בקל והרי הוא כבר נתבשל. ולחלוחית בשאר פת אף שמתבטל בטל לגבי הפת אבל שומן אינו בטל כיון שהוא בעין כמבואר. ודוק:

סי' קכ"ג בש"ך סק"מ והא דלא מיתסר כו' עי' תוס' נ"ו. עי' בתי' ב"מ והג' רעק"א דכוונתו לדחות דברי הטו"ז שכ' דהמחבר מיירי אם נימא דניצוק אינו חיבור כהרא"ש שכ' להדיא כן וכ' הש"ך דאפי' למ"ד ניצוק חיבור אין הגת נאסרת כיון שאינו נקרא יין כמ"ש התוס' שם. וצ"ע דא"כ מוכרח לומר כהטו"ז מדהעתיק המחבר לשון הרא"ש. ואם נגע עכו"ם בסל דלמ"ל דנגע בסל הא אם נגע רק בבור נאסר הסל משום ניצוק כיון דבסל כבר הוא יין. והרא"ש שפיר כתב כן כיון דכתב אח"כ. וס"ל לר"ה דניצוק אינו חיבור וא"כ ע"כ דגם המחבר קאי למ"ד ניצוק אינו חיבור וכהטו"ז:

סי' קכ"ד רמ"א סעי' כ"ד ולכן אם נגע כו'. משמע מדברי הרמ"א דלדידון מגע עיד"א מותר בשתי' אפי' בכוונת מגע ויין וגם טירדא אין כאן וכ"ע מדברי הטו"ז והש"ך בכ"ד וצ"ע להבין טעם הדבר. דהא יסוד הקולא בזה"ז הם דברי הרמב"ם שהועתקו בש"ע סימן זה סעי' ז' דנחתינן דרגא וא"כ הכא דמדינא אסור ובהנאה כמבואר בסעי' י"א לדידן לאסר עכ"פ בשתי' ומדברי תשו' מהרל"ח שהובא בטו"ז סקל"א משמע להדיא דאינו מותר בשתי' אלא מגע ע"י ד"א שלא בכוונת ניסוך שכן כתב:

כיון שמגעה שלא בכוונת ניסוך כו' נחתינן דרגא ונתיר אף בשתי'. אמנם באמת במקור הדין שהוא במרדכי שהובא בב"י מבואר כן יעו"ש שתלה היתר זה בדברי ר"ת דמגע ע"י ד"א שלא בכוונת יין מותר אפי' בשתי' וכתב:

אע"פ שהוא יודע שהוא יין או כיון שאינו בר ניסוך ולא אתי לכלל ניסוך ולמעיין בו נראה מבואר דמתיר מטעם דעכו"ם בזה"ז חשיב כשלא בכוונת יין. וסברתו דכיון דאין מנסכין בשום פעם ולא נ"מ לי' מידי בשום פעם אם הוא יין או שכר חשיב כשלא בכוונת יין וכה"ג כתב הטו"ז סקל"ה:

ונמצא לפי"ז דהקולא בזה"ז בשני אופנים האחד:

דעכו"ם בזה"ז חשוב כשלא בכוונת יין וזה היתר מגע ע"י ד"א בכוונה. וה"ב:

דנחתינין דרגא ובמגע עצמו שלא בכוונת יין. דהא אעפ"כ הוא אסור בשתי' וא"א להתיר מטעם הראשון אנו מתירין מטעם דנחתינין דרגא:

ומיושב בזה קושי' הטו"ז בסוסקל"א על הב"ח שכ' דמגע עצמו בטירדא מותר לדידן בשתי' ותמה הטו"ז דאיס"ד דטירדא מתרת בשתי' א"כ אמאי אמרינן במשנה מדדו בקנה ימכר לשי' הפוסקים דמגע ע"י דיא אפי' בכוונה אינו אוסר אלא בשתי' וכל שהוא בטירדא לשתרי אפי' בשתי' אלא ע"כ לומר דאין צירוף הטירדא מועיל להתיר שתי' עכ"ל. ולפימ"ש לק"מ דבאמת טירדא אינו מתרת בשתי' ולהכי מדדו בקנה ימכר. אבל בנידון הב"ח אין ההיתר בא מחמת הטירדא רק דעכו"ם בזה"ז דמי לשלא בכוונת יין והוא הוא הגורם היתר שתי' ובהנאה כבר מותר מטעם טירדא ואולי יש להעמיס זה בכוונת הנה"כ. אבל מגע עכו"ם בכוונה בלי טירדא אסור גם לדידן בשתי' וא"ל דמותר מטעם שלא בכוונת יין. כיון דע"כ מוכרחין אנו לההיתר הב' דנחתינין דרגא להתירו בהנאה ובשניהם גם יחד לא נשתמש ודוק:

סי' קכ"ח סעי' ב' חתום בחותם א'. הגרע"א תמה דלמה יגרע ממטהר יינו דבישראל דר בו א"צ כלום וביותר תמה ע"ד הטו"ז סק"ב שכ' דאם נדמהו למטהר יינו גם ב"ח לא מהני דהא אדרבה במטהר יינו א"צ כלום בישראל דר בה יעיי"ש. ולפי"ז גם דברי הש"ך תמוהין דמדמה לה להדיא בסק"ו למטהר יינו וא"כ גם חותם אחד לא לבעי: