מנחת פתים אבן העזר קו

קדושין דמה"ט אין האשה מתקדשת באיה"נ אף דאפרן שו"פ דכל דבר שנשרף ונעשה אפר נחשב האפר כגופא אחרינא ולא קנתה האשה בקנין שקודם השריפה יעו"ש:

ולכן פירש הרמב"ם ששלדו היינו שנשאר השדרה עם הגלגולת שזה צורת האדם וכ"מ בפיה"מ לאהלות פ"ב ע"א וז"ל והשדרה תטמא וכן הגלגולת וכו' הנה כ"א מהן יטמא באוהל להיות בשני אלו נראית תמונת אדם כו' עכ"ל ומיירי נמי שהאפר משאר אברים לא נתפזר רק מונח בחיתוך אברים ע"ג קטבלא והשדרה עם הצלעות לא נשרף ואף דשדרה לחוד לא מטמא כמת שלם והאפר שבחיתוך אברים ג"כ אינו מטמא מכ"מ בהצטרפם יחד מטמא בתורת מת שלם ונ"מ לענין מה דאיתא באהלות פ"ו מ"ג דמת אינו מציל אלא בפתח של ארבעה טפחים וכזית מן המת בטפח א' ולר"י השדרה אף שאין עלי' כזית בשר דינה כעת שלם ע' תיו"ט שם והרמב"ם בפיה"מ שם כתב אין הלכה כמותו וזה דוקא בשדרה לחוד אבל עם האפר בחיתוך אברים אף לרמב"ם אינו מציל רק בד' טפחים כמת שלם. אבל יש להעיר דבכל אופן שנפרש ע"כ תפס הרמב"ם שדרה משום החשיבות שמטמאה באהל אף שאין עליו כזית בשר והלא זה החשיבות היא גם בגלגולת. וגם צורת האדם היא בגלגולת כמ"ש בפיה"מ א"כ מדוע נקיט שדרה ולא גלגולת גם צ"ע מדוע נקיט שדרה עם הצלעות הלא כשהביא דין השדרה בפ"ב מטו"מ לא כתב עם הצלעות. ואולי מכאן ראי' למה שצידד הרש"ש בהגהותיו לומר דהא דשדרה מטמא היא דוקא עם הצלעות והביא ראי' מנזיר נ"ב יעו"ש:

ד) בחדושי הרמ"ל לדו"ז בכלים פכ"ז כתב דאדם הנוגע בכלי טמא מת בשביעי שלה צריך למנות שבעה וטעון הזאה ג' וז'. וכבוד הרב הג' מו"ה נטע יעקב דום ני' האבד"ק סאניק. תמה ע"ז מחגיגה כ"ג בשפופרת של מי חטאת עשאוה כטמא מת איה תובעי הזאה ג' וז' אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה טבילה אין הזאה לא אלא עשאוה כטמא מת בז' שלו וקשה הא אדם הנוגע בכלי טמא מת אין טעון הזאה וע"כ כשיטת הסוברים דבכל הכלים אפילו כ"ע אמרינן חרב כחלל והכלי כמת ולכך האדם הנוגע בעי הזאה כנוגע במת וע"ז תירוץ הש"ס עשאוה כטמא מת בז' שלו דאין האדם הנוגע טעון הזאה ומוכח להיפוך מדברי הרמ"ל הנ"ל. וזאת אשר השבתי בזה להרב הנ"ל, שהוא תפס בפשיטות דכוונת הש"ס בקושי' היא על האדם שיהא טעון הזאה שלשון תיבעי לא משמע כלל כן ופשוט דכוונת קושי' הש"ס היא על השפופרת בעצמה דכיון דעשאוה כטמא מת תיבעי הזאה ג' וז' אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה. והיינו כיון דחותכה טעון טבילה ע"כ דעשאוה כטמא מת א"כ מדוע ומטבילה טבילה אין הזאה. לא והיינו כיון דמחתכה מוכח דדינו כטמא מת וממילא דצריך הכלי הזאה א"כ כשם שנקט התנא ומטבילה הי' לו לנקוט ג"כ ומזה עליו כיון דיש כאן חובת הזאה כמו טבילה וסגנון קושי' הש"ס היא טבילה אין כלומר דנקט ענין הטבילה בכלי וטובלה ולא הזאה של הכלי ומיושב בזה מה שלא הקשה הש"ס מברייתא דשפופרת דעיקר יסוד הקושיא היא מדין דחותכה טעון טבילה. וכן יש לי ללמוד פשט זה מלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל שהעתיק כל דברי הש"ס כתומם בפ"א מה' פרה הט"ו וז"ל החותך כו' והחותכה והמטבילה טעון טבילה מפני שעשאוה כטמא מת בז' שלו ולפיכך אינה צריכה הזאה עכ"ל הרי דקאי על הכלי דמשו"ה אינה צריכה הזאה אלא חותכה ומטבילה ולא מזה עליה וכ"מ לשון ר"ח גאון בפירושו לחגיגה שם וכן הבין בהגהות הרש"ש שם שהקשה מזה על הר"ש מסימפיני באופן שהדבר ברור ופשוט דקושי' ש"ס היא על הכל ולא על האדם החותך דע"ז לק"מ דאדם הנוגע בטמא מת אין טעון הזאה וכשיטת הסוברים דל"א חרב ה"ה כחלל רק במתכת ולא בעץ וממילא דקושי' כ"ת לק"מ ואין מזה ראי' לסתור דברי הרמ"ל ז"ל:

אמנם הרש"ש תמה מזה באמת על שי' ר"ש דסובר בכל הכלים חרב ה"ה כחלל וחידש מכח זה דאדם הנוגע בטמא מת עולה לרגלו ולפי"ז הנוגע בטמא מת ב"ד שלו אינו טעון אלא הזאה אחת וד' ימים וכמ"ש הרש"ש שם כן להדיא וזה נגד דעת הרמ"ל דפשיטא לי' דנוגע בכלי בשביעי שלו לאחר הזאה בעי שבעה ימים והזאה ג' וז' ואינו עולה לרגלו. אולם לענ"ד דברי הרש"ש תמוהים דראייתו מנדה ר"פ בנות כותים תמוה דאדרבה שם מוכח להיפוך דנראה שם דמצד הסברא הו"א דאין עילת לרגלה רק משום דכתיב קרא ותהי נדתה עליו דמשמעות הקרא דבועלה שוה לה וכדמרבינין שם כה"ג מה הוא צריך כו' ולכן צריך קרא דיטמא אבל במת דליכא קרא שוב מצד סברא גרידא ל"א דעולה לרגל דבר שנגע בו. וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן ביומא ח' אהא דכהן השורף את הפרה מזין עליו ז' ימים רצופים ופריך בשלמא ראשון כו' אלא רביעי למה לי הזאה לא בג' איכא לספוקי ולא בז' איכא לספוקי. ואם נימא כדעת הרש"ש דבמת דינא היא דעולה לרגלו הלא שפיר צריך הזאה גם ברביעי מחשש שמא נגע בכלי טמא מת דהיינו כלי מתכת ולהר"ש אף בכלי עץ ביום ג' אחר הזאה של הכלי. וזה הי' ביום שלפני הפרשה וממילא דביום רביעי להפרשה צריך הזאה דאם נגע בכלי טמא ביום ג' לאחר הזאה והוא עולה לרגלו נמצא עתה יום רביעי להפרשה הוא שביעי לכלי שהוא עולה לרגלו וצריך הזאה בזמנו אלא ע"כ דזה אינו ואינו עולה לרגלו ובכל גווני צריך הוא שבעה ימים והזאה ג' ושביעי וא"כ בד' ליכא לספוקי לא בג' ולא בשביעי וזה ראי' ברורה לדו"ז הרמ"ל ז"ל וסתירה מפורשה לרש"ש:

ה) בכורות ג' ואבע"א רב מרי בר רחל ידע לאקנוי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא ואזל ועבד וסבר רב מרי מלתא בעלמא היא דעבד ופירש"י שם מלתא בעלמא היא דעבד בדיבור ואינו נוטל דמי'. ולשיטת הפוסקים דבגוי משיכה קונה ולא כסף לא יתכן פירוש זה וע' בתוס' שם. ולענ"ד יש לומר לפי שי' הסוברים משיכה קונה בגוי דהא מבואר בגמ' שם דרב מרי אע"פ שמכר נתן הבכורים לכהן ושמרו מגיזה ועבודה והמכירה הי' רק מפני חשש תקלה והיינו שיש איסור אם לא יעשה בבכור בזה"ז תקון מכירה או מום קודם שנולד ככל תקלות שבש"ס וע' שבת כ"ב דמצוה לשרוף ת"ט מחשש תקלה וע' רש"י שם ועפי"ז איפסק בש"ע יו"ד דמצוה למכור הבכור וע' יו"ד סי' כ"ז דבהמה ספק דרוסה אסור להשהותה יב"ח מחשש תקלה. והנה האחרונים כתבו שם דאם נתעברה הבהמה כיון דלדעת רבים הוי זה סימן שכשירה דגם עיבור לחוד מועיל נהי דלא סמכינן ע"ז מכ"מ מותר למכור לנכרי דעכ"פ מועיל זה דלדעת קצת פוסקים כשר לאכול דל"ח לתקלה ע' בחכ"א שם והיא דוגמת הא דאמרינן בעלמא אינהי מיכל אכלי ולדידן מיסתם לא סתם וע' מג"א סי' רס"א. ולפי"ז יתכן דר"מ לא מכר במשיכה רק בכסף גרידא ודי בזה כיון דלר"ל כסף בנכרי קונה נהי דלר"י אינו כן עכ"פ מועיל זה להפקיע חשש תקלה. וזה כוונת הגמ' רב מרי ידע לאקנוי קנין גמור היינו שהקנה רק בכסף אבל כיון שנהג בהם קדושת בכור לבטל חשש תקלה היה זה קנין המועיל וחזי לי' אינש