מנחת פתים אבן העזר קה

קונטרס חדושי תורה בהלכה ואגדה מבני המנוח שהי' חריף ובקי טובא מו"ה דוד ז"ל אשר נפטר בדמי ימיו ושל"ח ולכ"י ודפסתי מעט מח"ת אשר נשאר מאתו בכתובים למען יהי' לו לזכרון טוב ותנצב"ה. פסחים ל"ה מי פירות אין מחמיצין. הנה שי' רש"י דע"פ לבד נוקשה הוי ותוס' תמהו עליו מהא דמסקינין בקמחא דאבישנא אבל מ"פ שרי דמ"פ אין מחמיצין וכוונתם להא דאמרינין שם אלא אמר רבא מ"פ הן וכו' וגם הקשו מהא דמנחות כ"ז מ"נ מ"פ הן כו' וע' תוס' מנחות נ"ד גבי הא דתפוח שריסקו כו' ובאמת הסוגיות עצמם קשה להבין דבדף נ"ד במנחות מוכח פשטות הסוגיא דמ"פ נוקשה הוי ולמה הוצרך בדף נ"ז לומר מגבלה במים עד שהתוס' נדחקו לומר דתפוח שריסקו מיירי עם מים שאין לו רמז בגמרא וע"ע בפר"ח סי' תס"ב שלהלכה מודה רש"י מדהביאו התוס' שהי' מסתפק במי ביצים יעו"ש:

והנלע"ד ליישב כ"ז דהנה הר"ן בתשו' סי' י"ט כתב דחטין שבאו עליהם מ"פ ואח"כ מים הקמח יש לו דין מ"פ עם מים וע' ח"י סי' תש"ב ס"ק ב' שהעתיק דברי הר"ן וכ' דה"ה להיפוך וגם כ' שם דה"ה כשנתייבשו המ"פ וע' בדבריו בסי' תנ"ג ס"ק כ"ב שכ' דדעת י"א שבטור דאכילת עכברים מ"פ הן חולק ע"ז אבל בב"י כ' דאף בכה"ג מחמיץ יעו"ש ולפי"ז נראה דגם חטים שלימים שבאו עליהם מים כגון שנלתתו ואח"כ נלוש הקמח במ"פ הו"ל מ"פ עם מים דמחמיץ וע' בע"א ס"ה. וכ"נ שהבין הפמ"ג בא"א סי' תס"ב ס"ק ג' ומה שהשיג הפמ"ג דאל"כ כל חטים יש להם לחות ומתייבשים אח"כ לענ"ד יש לומר דבסתם אין אנו חוששין כמו לענין חמץ כמבואר סי' תס"ז סעי' ד' אבל בחטין הידועים שהיו מלותתין שפיר י"ל דהוי מ"פ עם מים כמו שחששו לענין חמץ ואסרו ללתות כבאו"ח סי' תנ"ג. והנה בפסחים שם מבואר דחטין של מנחות אין לותתין אותם משום חימוץ ונראה פשוט דלחמי תודה והיינו חמץ שבהם ושתי הלחם שהיו באין חמץ בוודאי היו לותתין אותם משום הקריבהו נא לפחתך כיון דלא הי' חוששין לחמץ דהא בגמרא מנחות מהדר אי מיקרי כלל סולת בלתי מלותת וקרי לה נהמא דעיפושא. ומעתה מתיישב שי' רש"י דגם הוא סובר כהפוסקים דמ"פ בלי מים אינו חמץ כלל וכמ"ש הפר"ח שהבאתי דמודה רש"י להלכה. רק בחטים מלותתים כשבא עליהם אח"כ מי פירות הוי מ"פ עם מים והוי נוקשה ולהכי פירש שם בהא דאין לשין ביין ושמן דנוקשה הוי כיון דהחטין מסתמא מלותתין והו"ל מ"פ עם מים ול"ק הא דאמר רבא בקמחא דאבישנא דמ"פ הן ואין מחמיצין דהא הוא ס"ל קודם חזרה דאסור ללתות חטים וא"כ הו"ל מ"פ לבדן ואינו מחמיץ. ובזה מיושב גם הסוגיות דבדף נ"ז במנחת נסכים וכן בכל המנחות ע' תוס' שם ד"ה מנחת שפיר פריך מ"פ הם דהא מנחות אסור ללתות והו"ל מ"פ לבדו דאינו מחמיץ כלל אבל בהא דתפוח שריסקו דמיירי בתודה דשתי הלחם דהיו באין חמץ ובוודאי הי' מלותתין שפיר קאמר נוקשה הוי גם בלא מים דהא כבר נבלעו בהם מים בלתיתה וא"ש בס"ד:

ב) נדה י"ח תוס' ד"ה למעוטי באה"ד א"נ בהנך ג' נמי לא הוי רוב גמור ואפ"ה שורפין כיון דהריעותא בא מגופה ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום שע"י אשה טומאה באה לבית ומיהו לפי"ז לא מייתי לעיל אלא משליא בבית כו'. וכוונתם דלעיל בסוד"ה שליא כתבו דמייתי רק מרישא ולא מסיפא דאי מייתי מסיפא משליא בבית וקשה מאי אריא משום רוב אפילו מחצה ומחצה נמי שורפין משום ס"ט ברה"י דטמא וודאי לכן כתבו כאן דאדרבה מסיפא פריך מטעם שכ' שם וצ"ע דמדוע שתקו התוס' מלתרץ קושיתם שם דאי מסיפא פריך הא אפילו מע"מ נמי שורפין מטעם ס"ט ברה"י וגם הס"ט תמה כן. והנ"ל לתרץ דהתוס' בריש מכילתין ועוד בכ"ד כתבו דהא דילפינן מסוטה היינו טומאת מגע ולא טומאת ראי' וזה כוונת תוס' כאן שהקשו רק משליא ולא במקור וחתיכה משום דמקור הוי טומאת ראי' וחתיכה אע"ג דהוי טומאת לידה נמי לא ילפינין מסוטה דדמי לטומאת ראי' ול"ק רק משליא דהיא טומאת אוהל וזה כמו מגע דילפינן מסוטה וז"פ בכוונת תוס' בקושיתם משליא:

והנה בתוספי הרא"ש כתב דלא ילפינן מסוטה אלא בספק שיכול להתברר יותר ברה"י מברה"ר אבל ראי' דאינו יכול להתברר ברה"י יותר מברה"ר לא ילפינן מסוטה ולא מפלגינן בי' בין רה"י לרה"ר. והנה נ"מ בין טעם התוס' לטעם הרא"ש הוא בא' שנגע בדם ספק דם נדה או דם טהור דלטעם הרא"ש דהחסרון מצד הספק דאינו יכול להתברר ג"ז לא ילפינן מסוטה כיון דהספק לא יוכל להתברר לעולם ולכן ל"ק לרא"ש מידי בשליא כיון דגם בשליא אף דהטומאה היא טומאת אוהל מכ"מ הספק אינו יכול להתברר ע"י רבים כמו ע"י יחיד והרא"ש בתוספותיו כאן הביא כל דברי תוס' בד"ה שליא ורק הקושיא הנ"ל השמיט מה שאין דרכו בכל המס' וברור אצלי דמטעם זה השמיטה דלדידי' לק"מ כנ"ל אבל לשיטת התוס' דהחסרון היא מפאת המיטמא או סיבת הטומאה בנגע בדם שספק אם היא דם נדה שפיר מפלגינן בי' בין רה"י לרה"ר כיון דסיבת הטומאה עתה היא מגע ולא ראי' ולפי"ז שם בשליא כיון דסבת הדבר עתה טומאת אוהל ילפינן מסוטה ולכן הוקשה להם דהו"ל ס"ט ברה"י דטמא ודאי אף אם הי' מע"מ. ולפי"ז מיושב קושי' הס"ט הנ"ל דבד"ה שליא שפיר כתבו התוס' דהו"ל ס"ט ברה"י וחשבו דזה לאו ספק ראי' היא כ"א ספק אוהל דאזלינן בתר המעשה שבו נולד הספק ולא בתר עיקר לידת הספק. אבל בד"ה למעוטי שכ' דשליא נמי קרי לה טומאת אשה משום דע"י אשה באה טומאה לבית ע"כ נאדו מסברא זו וס"ל השתא דאזלינן בתר עיקר לידת הספק ושורשה ושוב ל"ק בשליא דהוי ס"ט ברה"י דהא אזלינן בתר הלידה והוי ספק ראי' דלא ילפינן מסוטה ושפיר כ' תוס' דדייק מסיפא וא"ש:

ג) נדה כ"ח מת שנשרף ושלדו קיימת טמא. הנה רש"י ז"ל פירש הגוף קיים שלא נתפזר אפרו ועדיין נראה כשלם עכ"ל ומ"ש הגוף קיים הכוונה צורת הגוף עודנו קיים אבל מיירי שנעשה כולו אפר ומשמעות מלת שלד היא צורה ותמונה וכ"כ שם בדף נ"ו על מלת ושלדו דפוס צורתו עכ"ל אך דברי הרמב"ם בענין זה קשים להבין שכ' בזה"ל המת שנשרף ושלדו קיימת והיא השדרה עם הצלעות הר"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך כו' עכ"ל וצ"ע מאיזה אופן הוציא הרמב"ם ז"ל ממלת שלד משמעות לשדרה עם הצלעות וגם לרמב"ם מה בעי בש"ס שם ה"ד מת שנשרף וכו' הא אין זה דבר רחוק שנשרף הגוף ונשאר השדרה עם הצלעות וגם מאי משני ע"ג קטבלא ונראה ליישב קצת דלרמב"ם לא ניחא לי' פירוש רש"י דמיירי שנשרף כולו והיה לאפר דא"כ מה בכך דצורתו קיים הא כיון שנשרף ונעשה גוף אחר פנים חדשות בא לכאן כמ"ש ריטב"א