מנחת פתים אבן העזר ק

הנ"ל תלוי בשני תירוצי הגמרא דלתירוץ א' איסור כהונה שאני אסורה לכהן ולתירוץ השני מותרת לכהן וע' בית מאיר סי' ו' סוף סעי' י"ג דלא קיי"ל כהאי תי' דאיסור כהונה שאני. א"כ ממילא לפי פירוש ריטב"א לכאורה נפשט הדין דמותרת לכהן ועדיין צ"ע בזה לדינא כי לא נמצא פירוש זה בגמרא זולת בריטב"א והוא ז"ל כתב כן בשם רש"י ואינו ברש"י שלפנינו ועפ"י פירושו יש להעיר הרבה בדברי תשו' צ"צ סי' פ"ב בהאי דאיסור כהונה שאני:

לסי' כ"ח סעי' כ"ב כתבתי שם לענין פ"ח והבאתי דברי הנוב"י ושו"ר בזה אריכות דברים בבית מאיר כאן והנה הביא מגמ' בכורות דכל היכא דהפ"ח שוה פרוטה יותר משה כל דהו וידעה שהיא פ"ח מקודשת והביא דברי תוס' רי"ד שכ' דאינה מקודשת וכמו בהקדש דלא קידש אף דיכולה לפדותו בשו"פ דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל ולענ"ד יש להעיר דהקדש שאני דנהי דהאשה יכולה לפדותו הא גם המקדש יכול לפדותו או אחר אף שהוא ביד האשה דיכול לחלל הקדש שהיא ביד אחר ע' ב"ק ס"ט וההקדש שייך לפודה וא"כ לא יהיב לה עתה מידי. אבל בפ"ח דפדיונו לבעלים וא"כ ממ"נ דאם יפדנו אחר יהי' הכל שלה ומקודשת בכל הפ"ח ואם היא בעצמה תפדנו תרויח עכ"פ שו"פ דביני ביני ולכך מקודשת. ועפי"ז מוכח דהא דאמרינן בבכורות ט' אשה יודעת דפ"ח איסורא אית בה ופרקא לי' בשה ומיקדשא בהאי דביני ביני קאי לפי המסקנא דפודה פ"ח פדיונו לבעלים של הפ"ח ולא לפודה וזה דלא כסברת הנוב"י דהגמרא בדף ט' קאי לפי הס"ד דפדיונו לפודה:

לסי' ל"ה סעי' ב' אבל אם יש שם כפירת ממון צל"ע באם השליח לא נשבע מעולם לפי דברי מהרי"ט בתשו' ח"ב סי' פ"ד דאי אפשר לכופו לישבע היסת אם נאמן דהא אינו נוגע. ובני החריף מו"ה שמואל שיחי' העיר דיש לומר דאכתי הוי נוגע דלמא יתפוס המשלח משלו ואז יוכרח לישבע כנראה ממהרי"ט שה דבכה"ג שתפס אפילו בעדים אינו מחיוב להחזיר אלא בשבועה אף שלא נשבע מעולם:

שם מ"ב במ"ש שם להרב המו"צ מבאקווסק בעסק קידושין להשלמת הענין אעתיק עוד מה שהשבתי בענין זה להרב הנ"ל. הגיעני מכתבו בעסק הקידושין שמאז השבתי לכת"ר חוו"ד בזה שיסוד ההיתר תלוי בזה אם כפי העדאת עדים מה שאמר האמ"ל מאן כפרה ביסט דיא הי' קודם שנתן הטבעת לידה אבל אם לאחר שאמר האמ"ל נתן הטבעת בידה וגמר דבריו בשחוק הנ"ל אין זה כלום להתיר עי"ז אף שהי' בתוכ"ד דהרי בקידושין תוכ"ד אינו יכול לחזור בו וכמ"ש בנוב"י שם והנה עתה כותב כ"ת כי העדים כבר אינם זוכרים האיך הי' והעתיק תשו' הגאון האמיתי מהר"י שמעלקיש זצ"ל שהשיב להתיר באופן שיסכים עמו עוד א' ודרש מאתי חוו"ד:

והנה הג' בתשו' הביא מהגהות מהרש"ק לאה"ע סי' ל"ח סעי' ל"ד שהביא מהב"י ר"ס ל"ח דאף דבקידושין תוכ"ד לאו כד"ד מכ"מ היכא שלא הפסיק כלל מהני והוא כתב דדוקא בתנאי כתב הב"י כן אבל בחזרה אף שהם דברים אחדים בלי הפסק אין חזרה מועיל ושוב כתב דאפשר כיון דבסוף דבריו כיון לשחוק אמרינן דגם מעיקרא לשחוק כיון. והנה ההבדל בין תנאי לחזרה היא הבדל ברור וכ"מ מרשב"א וריטב"א גיטין נ"ט שהקשו בהא דמקדש מעכשיו ולאחר ל' דמספקא להו אי חזרה הוי הא אין חזרה מועיל בקידושין אף תוכ"ד והוצרכו לתרץ דמיירי כשאמר ולאחר שלשים טרם שנתן לה הקידושין דאז יכול לחזור בו ומוכח להדיא מתירוצם דלאחר שנתן אין חזרה מועיל אף שלא הפסיק כלל וכן מוכח מדבריהם דבתנאי שפיר מועיל בכה"ג וכהב"י הנ"ל מדלא הוצרכו לאוקמי בקודם שנתן לה רק למאי דמספ"ל דהוי חזרה אבל אי תנאי הוי מועיל אף לאחר שנתן והיינו כהב"י. וגם הב"ש סי' ל"א ס"ק י"ג בשם רי"ו שכ' סברא זו דבלא הפסיק כלל תוכ"ד כד"ד היינו כשאינו מבטל בזה לגמרי דבריו הקודמים רק מפרש דבריו שכוונתו הי' לקדש בכל התמרות יעו"ש משא"כ בחזרה מדבריו אינו מועיל אף שהם דברים אחדים וע' בבית מאיר ר"ס מ' שהביא דברי רשב"א הנ"ל להלכה דה"ד באמר ולאחר ל' קודם שנתן ותמה שם על הש"ע שהשמיטו. ובסוף דבריו שם כתב וע' בטור ר"ס ל"ח לענין מעשה קודם לתנאי דאפשר דשייך קצת קצת הכא והרי בב"מ סי' ל"ח הסכים לתירוץ הב"י דכיון דדברים אחדים הם אף שנתן לה מקודם מועיל ואעפ"כ הכא לענין חזרה פשיטא לי' כרשב"א הנ"ל דאינו מועיל אף בדברים אחדים שלא הפסיק בנתיים וכדברי הג' מלבוב הנ"ל:

ומ"ש עוד הג' ז"ל דכיון דסוף דבריו כיון לשחוק אמרינן דגם מתחילה כיון לשחוק. הנה בתשו' נוב"י שם כתב להיפוך דהרי כתב שם דגם אם נימא דמעיקרא לאו לשחוק כיון הרי חזר בו יעו"ש הרי דמטעם חזרה אתי עלה ולענין חזרה הא אינו מועיל אף שהם דברים אחדים וכן מבואר בתשו' גבעת פנחס סי' כ"ח דבכה"ג שע"י סוף דבריו יתבטלו דבריו הראשונים הוי כחזרה:

והנה הגאון בתשו' הוסיף עוד צד היתר בנ"ד כי בשעת קידושין הי' שלשה עדים ב' אחים וא' רחוק ובב"ד העידו זאח"ז כל שלשה עדים הנ"ל והנה הרחוק וא' מן העדים העידו על קידושין גמורים דהיינו ששמעו האמירה האמ"ל וגם ראו נתינת הדבר לידה ואח א' העיד על האמירה האמ"ל והנתינה לא ראה ויש לומר דהוי כנמצא א' מהן קאו"פ דעדותן בטילה ואף דאח אחד לא העיד על הנתינה וא"כ לא נצטרף עמהם בראי' הרי עכ"פ העיד על האמירה האמ"ל ובקידושין הא בעינן תרווייהו וכיון דבאמירה נצטרף קרוב בראי' והגדה בב"ד נתבטל כל העדות אף שההגדה הי' לאחכ"ד כמ"ש השעה"מ סי' ל"ו עכת"ד ולענ"ד נראה דכיון דאהא דנמצא א' מהן קאו"פ עדותן בטילה פריך בגמרא הורג ורובע יצילו ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ופירש"י יקום דבר כתיב בהאי קרא וא"כ יש לומר נמי דהיינו דוקא בעד קרוב או פסול שהעיד על דבר שלם ולא על חצי דבר דהא מה שמעיד על האמירה בלי נתינה חצי דבר היא ואינו עדות כלל וכדאמרינן בעלמא דבר ולא חצי דבר לענין עדים כשרים וה"נ לענין פסול שיבטל בעדותו כל הכשרים בעינן שיעיד עדות שלם ולא חצי דבר. וראי' לזה דאל"כ גם בשלשה כשרים בכה"ג ששנים ראו האמירה והנתינה וא' ראה והעיד על האמירה ולא על הנתינה נימא דיתבטל כל העדות וכהא דאמרינן בסנהדרין מ"ב דבחקירות א' אומר א"י כל העדות בטל לכ"ע דסובר נמצא א' מהן קאו"פ עדותן בטילה ופירשו תוס' שם דזה שאומר א"י הוי כפסול כיון דאין עדותו מועיל ונהי דהאי דינא דא"י ל"ש רק בד"נ דבד"מ וכן בקידושין ל"ב דרישה וחקירה וגם בא"י בחקירות עדותו מועיל אבל כשראה רק האמירה ולא הנתינה דאין עדותו מועיל בודאי דהוי חצי דבר שוב יתבטל כל העדות וזה לא אמרו אדם מעולם וע"כ משום דאין זה בגדר עד כלל ול"ד להא דאומר א"י דהא הוא מעיד על המעשה בשלימות רק שא"י הזמן כראוי ושם עד עליו משא"כ בזה שאינו עד כלל ופשיטא דבכשר בכה"ג אינו מבטל העדות אף שהעיד בב"א ה"ה בפסול כיון דאינו עד כלל:

וראיתי בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בעובדא ששני עדים העידו על קידושין כדין ועד שלישי העיד