מנחת נתנאל צט

הא דאמר אמימר ע"ד רבים אין לו הפרה לימא כתנאי אמר לשמעתא והנה לפי מ"ש מהרש"א בשבת (דף ח') בשם ספרי סוגי' דפריך לימא כתנאי דה"ל לפסוק הלכה כאותו תנא ולכאורה אין כאן לישב סוגי' זו על דרך זה דאם ואמר אמימר הלכתא כר"א ה"א דפליגי בהודר ברבים ובהא אפי' הלכתא כר"א ופשוט דהכי פרישו דקים לן כאמימר ואי פליגי ר"א ור"י בנדר ע"ד רבים א"כ קיימא אמימר בשיטת ר"א ואנן קיימ"ל ר' אליעזר ור"י הלכה כר"י וקשיא אהלכתא וא"כ ודאי בתי' ראשון של תוס' קיי"ל אמימר מוסכם והלכתא ור"ה לא פליג אאמימר וא"כ ליכא למימר דפליג ר"א ור"י בנדר ע"ד רבים דע"כ צ"ל דפליגי בהודר ברבים והיינו דקאמר תנאי היא והניחא למ"ד וכו' היינו תנאי ר"א ור"י וסוגי' דשמעתין אזלו בהך אוקמתא שם דרצה לאוקמא דפליגי ר"א ור"י בהודר ברבים משא"כ בתורץ שני דר"ה פליג אאמימר ואינו הלכתא א"כ איכא למימר דר"א ור"י פליגי בנדר על דעת רבים וא"כ ודאי מוכרחים תוס' לפרש דהך מ"ד דס"ל דיש לו הפרה היא רבנן דפליגי על ר' יהושע ואם תקשי לך איך אפשר לומר דשמעתין אזלו הכא באוקמתא דר"א ור"י פליגי בהודר ברבים א"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא כתנאי אומר ר"ה לשמעתי' דר"י סבר אין צריך לפרוט את הנדר וצ"ל דסוגי הכא אזלו במסקנא דהתם וי"ל כמו שתירצו תוס' בעירכין וכמו שכתבתי אלא שתוס' הכא לא ניחא להו בתירוצם כדי להשות מעשה דירושלמי עם תלמוד דידן ודו"ק

ועוד ע"פ דרך אחר י"ל קושיית מהרש"א דודאי בתי' ראשון מוכרחין ג"כ לומר דהך מ"ד דס"ל הודר ברבים יש לו הפרה היא רבנן דפליגי אדר' יהושע אלא בתירץ שני חדשו תוס' בזה להקשות ע"ז קושיות וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה וכו' אבל בתי' ראשון לק"מ דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים או על דעת רבים אלא דלגבי חכם היא דמחלק אמימר וק"ל. ומעתה נולד לי קושייא אלימתא בתוס' שכתבו והוי מצי לשנוי דאדרה על דעת רבים אלא דבלא"ה משני שפיר והא ע"פ מ"ש בחידושי על הרמב"ם בפ"ו מהלכו' ביאת מקדש ד"ט כהן שהי' נשוי וכו' אין עובד עד שידור ע"ד רבים ותפסו עליו אחרוני' דבש"ס לא מוקי לה ע"ד רבים אלא אליב' דר"נ דס"ל אין צריך לפרט אבל לפי מה דקיי"ל צריך לפרוט הנדר וכמו שכתב הרב בעצמו בהל' נדרים צ"ע למה מדרינן ע"ד רבים ובפ' משניות כתב וז"ל ועל מנת שידור ע"ד רבים שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה ואין אנו חוששין שמא ילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי ע"ד רבים ודבר מצוה באה לידי ואני רוצה להתיר לי הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שהעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר ע"כ והנה נתוסף בזה קושי הבנה הלא הנודר הזה בא לצאת ידי שמים להתיר נדרו והנה דבר מצוה שמתירין לו נדר שהודר על דעת רבים אינו כי אם דבר מצוה שהיא גלוי לעין כל כמו שכתבו הפוסקים וכעובדא דר' שמואל בר יהודא ואם אמת אתו למה אין מתירין אותו ואי אין האמת אתו למה יאמר דבר מצוה בא לידי מ"מ אף שמטעהו לחכם הנדר אינו מופר. והנראה דס"ל להרמב"ם בנדר ע"ד רבים בדעבד הותר הנדר כמ"ש רמ"א בסי' רכ"ח בשם מהרי"ק אלא דמ"מ החכם לא יתיר לו לכתחלה משו"ה יאמר לפני החכם שדבר מצוה בא לידו ומשו"ה כתב הרמב"ם העיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר משום מלתא דאסורא. א"כ היא הדין והיא הטעם דצריך לברר המצוה הבא לידו אם אמת היא אם לאו אבל אם אין צריך לפרוט הנדר ונאמין להנודר ולא ניחוש למלתא דאסורא מצד הסברא נאמניהו גם לדברי זה אם אומר שדבר מצוה בא לידו וליכא לאקשוי עליו דא"כ מאי משני דמדרינן לי' על דעת רבים והא ר"נ ס"ל אין צריך לפרוט הנדר וצריכין לומר אליבא דמסקנא ס"ל לר"נ משום מלתא דאסורא צריך לפרוט הנדר ולא הסיבה ור' פפא פליג עליו וס"ל דצריך לפרוט הנדר והסיבה וק"ל. ומה שהביא הרמב"ם לכל זה נראה לומר משום דהוי קשה לי' קושיית תוס' מאי פריך דלמא אזלא לגבי חכם משרי לי' ה"ל לשנוי' דאדרה ע"ד רבים אלא ודאי צריך לומר דמוכרח שנוי' דקסבר ר"ה דצריך לפרוט את הנדר דאי לא הוי משני הכי וקסבר אין צריך לפרוט הנדר לא מהני בזה דנדרה ע"ד רבים דבדיעבד יש לו הפרה אלא דלכתחילה לא יתיר לו החכם יאמר לפניו דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר לי הנדר מחמתו ודו"ק

ומעתה קשה לי טובא במאי דדחקו תוס' בשנוי' קמא ואמרו דהוי מצי לשנויי אלא דעדיפי משני דה"ל לתוס' לתרץ בתירוץ נכון כמו שכתבתי ע"ד הרמב"ם. ובשלמא בישוב שני שכתבתי על קושיית מהרש"א איכא למימר דכל כח התוס' בשנויי קמא לחלק בין בעל לחכם דאל"כ לר' הונא לא ס"ל הא דאמימר קשה להו קושיית תוס' וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה וכו' משו"ה הוכיח תוס' לפרש בשנויי קמא דלא כרמב"ם דאל"כ תקשי להו מנ"ל לחלק בין חכם ובעל אבל בישוב הראשון איכא למימר דמשו"ה מוכרחים תוס' לחלק בין חכם ובעל כדי דאמימר מוסכם והלכתא מאן דאמר יש לו הפרה היא ר"א והוי שפיר תנאי והניחו דקאמר בשמעתין משא"כ אם רב הונא פליג עם אמימר קשה מן מאן הא תנא דס"ל יש לו הפרה א"כ ודאי קשה למה לא מתרצינן תוס' עפ"י פי' הרמב"ם שכתבתי וצ"ע

דף ל"ט בתוס' ד"ה אלמא אמר אמימר עיין מה שהקשה מהרש"א קושיא ג' אין לו שחר דהא קיי"ל השתא לאידך אמימר דלא ס"ל הכי וצ"ל דקושיתו היא דילמא מוקי לה ר"י אליבא דתנאי הלא זה קושיא ב' גם מה שתירץ מהרש"א שסמכו עצמם אמה דפסק ר"י גופי לקמן כרבנן דאבא שאול וליכא לאוקמי ר"י אליבא דתנאי דר"י ע"כ פסק כרבנן עיי"ש ולפי דבריו קשה האי דר"א דמפקיר עבדו ליכא לאקשוי מברייתא די"ל תנאי הוא כמו שכתבו תוס' וכל עצמו קושייתו ר' אבא אינו אלא שסמך אר' יוחנן דלקמן ה"ל לאקשוי לאמימר בלא זה לפי מה דפסק ר"י כרבנן דאבא שאול וא"כ אמימר לא פליג אר' יהודא רבו וקשה על אמימר בכל אופנים ועוד קשה אמאי נקטו תוס' רבנן דאבא שאול וצ"ל דכיון דהשתא כל קושייתם האי אדר"י מדרבנן לכן נקטי תוס' בדבריהם ורבנן דאבא שאול זה דוחק גדול ועוד תמוה מנ"ל הא דר"י פסוק כרבנן דאבא שאול הא ר"י לא אמר אלא אין הלכה כאבא שאול כלומר שאין הפקר לקטן כלום אלא הלכה כרבנן ואם מפקיר לקטן אין אחר יכול לזכות בו אלא הוא זוכה בעצמו אבל לענין יציאת חירות אין הלכה כרבנן דר"י מצריך גט שחרור דלא כרבנן אלא לענין זכות קטן היא כרבנן לכך נראה כל דברי מהרש"ל כפשוטו תי' א' מה שהגי' רבנן