מנחת נתנאל צח

שהקשו תוס' דהא לפי מ"ש ליכא לתרוצי מתני' בכה"ג דהא סתמא קתני בין לאלתר ובין לזמן מרובה ובלאלתר ודאי אי אמר תנו נותנין ודוק

בתוס' ד"ה הא אמר תנו וכו' הא אי לא הוי חיישינן לנמלך כל דאינו צריכה אלא לרא' בעלמא עיין מה שהקשה מהרש"א פה מדברי תוס' דלקמן בד"ה בזמן שהבעל מודה דאין נאמן למפרע. ותו מה שכתב מהרש"א בדיבור התוס' אלו בבבא שלאחר זה דה"ל לר' זירא לומר מה"ט לא אמר כרבה כקושית תוס' דנמלך לא ס"ל לדיוק ע"ש על זה בפני' ואמר אדמו"ר הגאון דדברים אלו יש לתרץ דלק"מ דודאי האי שהוכרח התוס' לפרש ד"ה בזמן וכו' דאינו נאמן למפרע ומגו דלא נאמן למפרע אף מכאן ולהבא אינו נאמן היינו אליבא דר"ז דמקשה מברייתא אבל אליבא דרבה י"ל דנאמן להבא אף דלא נאמן למפרע כמו שיש בזה פלוגתא (בב"ב דף קל"ד) ומזה הטעה באמת אמר בשמעתין רבה מ"ט לא אמר כרב זירא מתני' אלימא ר"ל דמברייתא לא רצה להקשות אליבי' דהך מ"ד דס"ל דנאמן מכאן ולהבא כקו' תוס' ומעתה ודאי אין מקים לקושיא א' של מהרש"א דהתוס' מקשין אליבא דרבה ומעתה ודאי ליתא נמי קושי' ב' דלר"ז ל"ק קושית תוס' דלר"ז אמרינן ע"כ דאין נאמן להבא כמו למפרע וא"כ אליבי' ודאי יש לתרץ קושית תוס' כמו שהקשה מהרש"א בקושיא ראשונה ודו"ק

ומעתה מתורץ היטב מה שהרגיש בחידושי מהר"ם מלובלין בתוס' ד"ה הא אמר תנו וכו' עד אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה וכו' והקשה דלפי האמת אינו נאמן ויחזיר דקתני היינו בעדים כמ"ש התוס' בד"ה בזמן שהבעל מודה. אבל לפי מ"ש מיושב היטב דברי תוס' דאליבי' לא צריכנא להאי כיון דאין נאמן למפרע אין נאמן להבא וא"כ ודאי המקשן שם בב"מ רצה להקשות אליבא דכ"ע אליבא דרבה נמי לכך הוצרך להקשות על ברייתא וליחוש וכו' ודו"ק

דף כ"ט בתוס' ד"ה משום בזיון דבעל אי נמי ירגיש בדבר וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א לטעמא דמילי לא מימסרן וכו' לא שייך למימר האי טעמא וכו' ע"כ איברא כבר הקשה רשב"א בחידושיו ועלה בידו דלרבא באמת גבי שלשה כיון שהם בית דין לא צריכין לתנם הם בעצמם רק כתיבה צריך וע"ז הקשו העולם א"כ לדבריו הו"ל למימר בשמעתין איכא בנייהו בין לרבא ובין לאביי אי צריך שלשה ליתנו בעצמן ולאביי צריך ולרבא ל"נ ודוחק לומר דידוע לש"ס דס"ל לרבא נמי טעם בזיון ע"כ אמר אדמו"ר דודאי מיתנו מעולם לק"מ ולא עלה על דעת המקשן למירמי מתני' אהדדי וי"ל דלקמן איירי בדלא חלה אלא כל עצמו של מקשן הוא מדתני לקמן לענין כתיבה אפי' אמר דב"ד שבירושלים ילמדו ויכתבו וא"כ למאן דלא בקיאי בכתיבה מיקרי ג"כ אונס כמו חלה ומ"מ יכתבו הם בעצמם לכך אכתיבה שפיר משני רבא מילי לא מימסרי לשליח אף ללישנא מציעא דבהולך לא צריך חלה קשה מיתנו לא ס"ל הך אוקימתא אלא דמתני' אתי' כרשב"ג כתי' בתרא משום הכי הצרכו תוס' לפרש אליבא דאביי ע"ד אחר דאל"כ הוי שנוי אמצעי דלא כמאן ודו"ק

דף ל"ב ע"א בתוס' ד"ה איהו דלא טרח וכו' נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו עיין מ"ש מהרש"א למיתני רבותא בחד מנייהו אצ"ל אשתו או שלוחו זה דוחק ואינו מן הצורך אלא ודאי כונת תוס' למתני תרווייהו לרבותא דאי תני אם נזדמן הוא אצל אשתו ה"א שליח לא מהני ואי תני נזדמן שליח ה"א בכי הא אם הגיע גט לידה אין יכול לבטלו אבל אם בעל נזדמן לה יכול לבטל וא"כ ודאי ליתני רבות' יותר בנזדמן הוא או שלוחו וק"ל

ע"ב בתוס' ד"ה מבוטלת הוא תיבטל עד אלא מסיפא פריך דקתני בטילה ותדע ומשני לא דבריו קיימים דלא הדרא למרא וכו' עיין מה שהניח מהרש"א כאן בצ"ע ולי לק"מ דזה בעצמו מתורץ תוס' באמרם אח"ז וה"ה דהוי מצי לתרוצי ומיהו השתא משני שפיר בלא"ה כונתם אבל מסקנא דהתם יש לתרץ באופן אחר כמו שהקשו בתוס' ודבריו קיימין והדרא למרא כי זה דוחק לומר דבריו קיימין להפקרא ומעתה פריך הכא שפיר וזה פשוט

דף ל"ה ע"ב בתוס' בד"ה אבל נישאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה בפני בעלה ויאמר קיים לכי וכו' וא"ת וידירוה על דעת רבים דאין לה הפרה כדאמר אמימר לקמן עכ"ל נראה לפרש למה שהקדימו תוס' קושיא זרה מפ' נערה המאורסה ואח"כ מקשין תוס' מהך שמעתתא דקאמינא ועוסקין בה הכי כי בפוסקים מחולקים הא דאמרינן צריך לפרוט הנדר אי צריך לפרוט ג"כ הסיבה מפני מה נדר או לא והנה איכא לתרץ מה שלכאורה משמע דפריך וניחוש דלמא אזלי לגבי חכם אדר"ה אבל בלא ר"ה ל"ה קשי' לי' המתני' ולמאי דפרישת אתי שפיר דאמתני' ליכא למיפרך דהא איכא למימר דידע דצריך לפרוט הנדר והסיבה אבל ר"ה דקאמר אבל ניסת ל"ק ידירוה בפני בעלה ויאמר לה קיים לכי וצ"ל כמו שתירץ הרא"ש דשמא ישאל על ההקם ואח"כ יפר לה ואי ס"ל לר"ה צריך לפרוט הנדר והסיבה והאיך יכול לשאול על ההקם וע"ז משני קסבר צריך לפרוט הנדר ולא הסיבה ולק"מ על ר' הונא ודו"ק וא"כ איכא למימר דהיא הדין והיא הטעם שלא מקשין תוס' בתחילה וידירוה על דעת רבים דידע לחלק בין בעל לחכם אלא דקשי' להו דלהך סברא בלא ר"ה הוי מצי למפרך על מתני' וניחוש דילמא וכו' כמו שהק' תוס' בד"ה ליחוש אלא דאיכא למימר דאמתני' לק"מ כדפרי' דאמרינן צריך לפרוט הנדר והסיבה כמו שאמרנו וענינו משו"ה הקדימו תוס' באמרם מהא דקיים לכי לק"מ דחיישינן שמא יפר לה בלחש א"כ ליכא למימר דהשתא פריך לר' הונא אי ס"ל דצריך לפרוט הנדר והסיבה ידירוה בפני בעלה ויאמר קיים לכי דחיישינן שמא יפר לה בלחש וק"ל

בתוס' ד"ה כסבר צריך לפרוט הנדר בירושלמי משמע וכו' עד ומיהו לא קיימי מסקנא הכי ע"כ (ובערכין דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה מ"ס יש לו הפרה הקשו שם קושיא זו ותירצו באופן אחר דאין צריך לפרוט סיבות הנדר כי אם הלשון עיי"ש ואמינא דדא ודא אחת אלא דהתם בעירכין לא הזכירו תוס' כלל מהאי דירושלמי אלא מהא דאמר קסבר צריך לפרוט את הנדר וע"ז שפיר תירצו כמו שכתבן שם אבל הכא בשמעתין העמידו דבריהם להך דירושלמי דר' בון ומזה המציאו הפוסקים דצריך לפרוט הנדר והסיבה עיין בב"י סי' רכ"ח שם תמצאנו ומשו"ה צריכי תוס' לתרץ בענין אחר דמסקנא לא קיימי הכי וזה פשוט ולפ"ז אמרתי ליישב קושית מהרש"א שהניח בצ"ע בתוס' ד"ה אבל ניסת עיי"ש בפני' דבערכין רוצה לאוקמיא ר"א ור"י בנדר שהודר ע"ד רבים ופריך אלא