מנחת נתנאל צב

תוס' בדיבור הסמוך והא לא נושך וק"ל ולפ"ז יש לסתור מ"ש בתחלה לתרץ הא דמקדים והלכתא לקבורה ל"ח כדי להקשות ור"פ מ"ט לא אמר כר"ז דהא עדיין יש לר"פ לומר דניחא לי' לאוקמי הרישא והסיפא בחד גונא ול"ק קושיית תוס' דיש לתרץ כתירץ הרשב"א ודו"ק

דף י"ז ע"א בתוס' ד"ה מפני מה תקנו זמן וכו' עד ומיהו שמא לא יתרצה וכו' עיין מ"ש מהרש"א הוא דבר נפלא וכיון לאמיתו דלא כהמהרש"ל וברור הוא

בתוס' ד"ה ור"ל אמר משום פירי וכו' עיין מה שהקשה מהרש"א לפי' הרשב"א ומתרץ שהבעל יפסיד אותה לומר שפשוט הי' והיא עשתה מקושר וכו' כ"ז היינו לקי' תוס' דגט מאוחר גובה מזמן הכתיבה ולא מזמן הכתוב אבל לפי תי' תוס' גט מאוחר אינו גובה אלא מזמן הכתוב בו א"כ אין לחוש לטענה זאת שהוא אומר פשוט היתה והוא עשתה מקושר דמקושר שכתב עדיו מתוכו אינו כשר אלא כמו פשיט מאוחר ואינו גובה אלא מזמן הקצוב בו וגם אינו מגורש שאינה רשאי לינשא אלא מזמן הכתוב בו. דאל"כ ניחוש אף לאחר שתקנו זמן לשמא יחפה כגון ע"ד משל שזינתה שנת ת"ע והוא יכתב להגט על זמן שנת תע"א ותעשה מזה הגט פשיט גט מקושר נמצא יהי' מגורשת מת"ע ובאמת אינה מגורשת אלא בתע"א אלא ודאי דגט מקושר שכתב עדים לתוכו אינו כשר אלא מפני שיכול לעשותו פשוט מאוחר ואינה מגורשת אלא מזמן הכתוב בו וזה ברור וזה שהקשתי לדעת הראב"ד דפסק דגט מאוחר כשר משעת נתינה אף שזמן הגט מאוחר ומוגרשת תיכף א"כ ודאי יש לחוש עדיין משום שמא יחפה וצ"ע להראב"ד וק"ל

ע"ב בגמ' קסבר יש לבעל פירות משעת נתינה בחידושי הלכות מהדורא בתרא מקשה אמאי לא אמר בהיפוך קסבר יש לבעל פירות עד שעת כתובה וא"כ מ"ט דרבנן דפסלי במתני' אלא משום שמא יחפה ומתרץ דבגמרא סמך עצמה וידעה האמת להיפוך פלוגתת ר"י ור"ל ממילא סבר ר"י עד שעת נתינה ע"כ גם ר"ל קשי' אהדדי דר"ל א"א לומר דס"ל עד שעת נתינה. אבל אי קשי' לי הא קשי' מאי מקשי הא איפכא שמעינן להו ומשני איפוך רצ"ל איפוך בתרייתא הו"ל למימר לר"י דס"ל עד שעת כתיבה וא"כ מ"ט דרבנן דפסלי אע"כ משום יחפה ור"ל ס"ל עד שעת נתינה ואיכא למיחש שמא ישכור והולך אפי' אחר נתינה ורבנן דפסלי במתני' דהיא תגבה משעת כתיבה מלקוחות שלא כדין דיש לבעל פירות עד שעת נישואין והאי דפי' רש"י דכי אתי' למיטרף צריכא לאתויי סהדי אימת מטי גיטה לידה לא ס"ל לר"ל כמ"ש תוס' על פי' רש"י וגם סברת תוס' לא ס"ל לר"ש דתביא גיטה לב"ד כמו שרש"י ס"ל לזה לדוחק וסברא גרועה וא"כ הו"ל לש"ס לפרש הכי ול"צ להפך הברייתא שס"ל לר"י משער כתיבה ולר"ל משעת נתינה וצ"ל דוה באמת משני איפוך דרצ"ל כמו שהקשתי וליכא להקשות א"כ הו"ל למימר אלא איפוך כמו שהקשה הרא"ש על בעל העיטור דלדינא קאי בראשונה דר"י ס"ל משום שמא יחפה ור"ל משום פירי ואי הוי אמר אלא ה"א דמהפך ר"ל ור"י בדינא כמ"ש בעל העיטור ודו"ק. ועם זה מיושב מה שפסק רשב"ם בב"ב פ' מי שמת דיש לבעל פירות עד שעת כתיבה ותפסו עליו כל המחברים שפסק דלא כהלכתא כר"ל ולא כר"י ולפמ"ש פסק כהלכתא כר"י אליבא דאמת ודו"ק

שם ע"א בגמ' לא דכ"ע הולך כזכי דמי פי' רש"י כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם הי' במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר וכתבו תוס' אין נרא' דבמתנה אין הולך כזכי כדפי' לעיל היינו בדף י"ב ועיק' קושייתם לעיל מאי שלכאורה תמי' גדולה על רש"י מהא דגרסי' להדי' בריש השולח שליח מתנה כשליח הגט נפקא להולך אינו כזכי הרי להדי דשליח מתנה אינו כזכי וגם הרשב"א והרא"ש תפסו קו' זו על רש"י ובאמת לכאורה הוא תמי' גדולה על רש"י. ולבי אומר לי לתרץ דברי רש"י דלכאורה צריך להבין מה שהקשה הש"ס לימא הולך כזכי קמפלגי מ"ס הולך כזכי ושמואל סבר הולך לאו כזכי ומאי איכפת לן אי פליגי בזה ופשוט דכונת הגמ' שהקשה אי פליגי בהולך כזכי והלכתא כותי' דשמואל בדינא א"כ אפי' במלוה הולך אינו כזכי וא"כ קשה על אביי דאמר נקטינן שליח מתנה כשליח הגט עדיפא מיני' הי"ל לומר אפי' בשליח מלוה הוי כגט והולך לאו כזכי וע"ז ודאי שפיר משני לא דכ"ע הולך כזכי כלומר במתנה רצ"ל ודאי אי אמר אביי דשליח מלוה הוי כשליח הגט דהולך לאו כזכי ה"א במתנה הולך כזכי ומלוה ה"ט דחוזר משום דאמרינן מיגו דחייב באחריותו יכול נמי לחזור אבל לפי האמת דאמר תני' כוותי' דרב א"כ וודאי י"ל דפליגי רב ושמואל בהולך כזכי ואביי דאמר שליח מתנה כגט ולא אמר מלוה משום דפסיק כרב דתני' כותי' וא"כ לדידי' ודאי הולך כזכי גבי מלוה ודו"ק. והשתא מתורץ אמאי לא הקשה הש"ס מברייתא על שמואל דלפי מ"ש דלפי האמת פליגי בהולך כזכי ובהולך כזכי פליגי תנאי וא"כ שמואל מוקי להך ברייתא דתני' כוותי' דרב כמ"ד הולך כזכי ושמואל סבר מלוה ומתנה שוים וא"כ שמואל ס"ל כהך ברייתא דתני יחזיר למשלח וע"ז הקשה הגמ' לקמן תני חדא יחזור וכו' לימא בהא קמפלגי דמ"ס הולך כזכי ומ"ס לאו כזכי. וכונת המקשן אי נימא דפליגי בהא א"כ תקשי לשמואל מברייתא דתני' כוותי' דרב וליכא לתרץ דברייתא אתי' כמ"ד הולך כזכי ולדידי' ס"ל כמ"ד דאמר הולך לאו כזכי הא ודאי יש לסמי חדא ברייתא נגד תרתי ברייתא דס"ל הולך כזכי ואם כן קשה לשמואל וע"ז משני הש"ס דכ"ע הולך לאו כזכי כשמואל הא הא בבריא הא בש"מ ור' זביד משני הא והא בש"מ הא דאיתא למקבל וכו'. ומעתה נמי מסולק הוכחת הרא"ש מה שהקשה על רש"י בשם ר"ת דלקמן מוכח דבמתנה הולך לאו כזכי מדקא משני ר"ז הא והא בש"מ ולא משני הא והא בבריא והילך כזכי ול"ק הא דאיתא למקבל ע"כ אבל לפי מ"ש ודאי א"א לרב זביד לתרץ הברייתא בבריא וכ"ע דהולך כזכי דא"כ פשיטא תקשי לשמואל דס"ל הולך לאו כזכי ודו"ק כך צ"ל לישב שיטת רש"י וק"ל

שם בתוס' ד"ה ר"ל אמר משום פירות וכו' ולא תפסיד פירות עד שעת נישואין עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דתפסיד אף לאחר נתינה כמו שפירש"י ז"א לפי שיטתם דבסמוך לר"י שתביא גיטה לב"ד ויכתוב לה כמ"ש מהרש"א מ"מ צריך לישב מי הכריחו לסברתו אליבא דר"ל ודאי אליבא דר' יוחנן לפי פי' ר"י צ"ל הך סברא משא"כ לר"ל מי הגידו להם סברא זו ונראה דהוכחת תוס' דזה סברא פשוטה הוא דתביא גיטה לב"ד וליכא למאן דפליג עלה דאל"כ קשה קושיא אלימתא הו"ל לשנויי ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דקסבר יש לבעל פירות עד שעת כתיבה