מנחת נתנאל פ

ליכא למיגזר בחייב אני לך אטו שטר גמור בפני עידי מסירה וק"ל

בתוס' ד"ה אליבא דבן ננס ותימא כו' עד ועכשיו אתי שפיר האי דגיטין אבל לפ"ה דמטעם כו' עכ"ל וכתב מהרש"א שדבריכם מגומגמין שכתבו לפי' ר"ת אתי שפיר אבל לפ"ה כו' הלא לפ"ה נמי אתי שפיר כיון דבשיעבוד נמי פליגי כמ"ש הכא וכ"ה בהדיא שם בתוס' בגיטין ע"ש ואמרתי לישב דהא עוד צריכין לדקדק מה שכתבו תוס' בד"ה בתנאי דהא האי שטרא כשחתם בו הערב כו'. אך למותר דהא לפי' רש"י לא איירי בחתם הערב שמו אלא שכתב אני ערב באמת בפי' רש"י בגיטין פירש דהא האי שטרא כשחתם בו הערב וכו' ע"ש מ"מ יש להקשות קושייתם בלא"ה אלא דבלא"ה לק"מ לשיטת רש"י דבשתיק נמי פליגי כמ"ש התוס' אלא עיקר קושייתם לפי' רש"י דפירש כשחתם דרוצה לפרש הסוגיא בגיטין דמייתי בפשיטות ראי' לכ"ע מהך ברייתא אפי' לבן ננס דעל כרחך לא פליג בן ננס אלא בלא חתם אבל בחתם מודה והיינו מטעם הודאה דאי בשתק פוטר בן ננס דלא על אמונתו הלווהו לכך צריך לתרץ רבי לפי' רש"י אבל התוס' בגיטין כתבו כן לשיטת ר"י דס"ל כפי' רש"י אך בהא מילתא חלקו על פי' רש"י בסוגיא דגיטין דפשיטות רבא אינו אלא מדברי ר' ישמעאל ולא מבן ננס ודו"ק

בא"ד וקשה לר"ת וכו' יתחייב לו שיעבוד נכסים נמי ע"י עידי מסירה עכ"ל והקשה במהרש"א אימא דקושטא הכי הוא דמסירה בפני עדים נמי הו"ל שיעבוד נכסים אלא דהכא בברייתא קתני גובה מבני חורין איירי בלא מסירת העדים דאי מיירי במסירת עדים תקשה להו נמי אמאי פליג בן ננס וכו' ע"ש ויש לדחות דא"כ אמאי תני במתני' ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מבני חורין הכי הוי לי' למימר ערב היוצא אחר חיתום שטרות נעשה ערב וק"ל

ע"ב בגמ' וריש לקיש ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך לי' לשיעבודא דאורייתא כלומר ערב דמשעבד מדאורייתא אין מקבל מעות מ"מ משתעבד ה"נ יכול להודות בשטר אע"פ שאין מקבל מעות אבל הכא גבי לוה לא שייך שיעבודא דאורייתא דהא מדאורייתא לוה אינו משתעבד למלוה כ"א לאחר קבלת ממון וק"ל

בגמ' ת"ש מתו בנותיהם ניזונית מנכסים בני חורין ויש לדקדק אמאי לא מותיב מהך מתני' מקמי' דמייתי מהאי דגט פשוט ונראה דבלאו הכי הוי מצי לשנויי בדכתב לה מדעת שניהם אבל בתר דמשני שטרי אירוסין ממש קשה על הך מתני' דתני שטרי ארוסות וקבלנות מדעת שניהם הו"ל למיתני במתני' בהדי אינך בבא אין כותבין שטרי פסיקתא אלא מדעת שניהם אלא ש"מ אפי' כשאומר לו לכתוב אין כותבין א"כ ודאי פריך שפיר ובהא נסתלקה קושיית תוס' בד"ה הכא וק"ל

בתוס' ד"ה ניתנה ליכתוב וכו' והיה מפרש רבי דמשמע לי לש"ס אין כותבין אלא מדעת שניה' היינו בידיעת שניהם דהא דאמרינן לא ניתן לכתוב היינו כשכותבים העדים פלוני נתחייב לפלוני כך וכך אבל אם כותבין בלשון פסיקתא פלוני פסק לבנו כך וכך פלוני פסק לבתו כך וכך כותבין דלא טריף ממשעבדי כן כתב הב"ח א"כ הא דקתני אין אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם קאי נמי אפי' שכותב בלשון פסיקתא ובכה"ג ודאי כותבים בידיעות שניהם וא"כ אפי' כשכותבין פלוני מתחייב ג"כ כותבים בידיעות שניהם דהא בחד בבא תני לה לקמן

בתוס' ד"ה הכא במאי עסקינן כשקנה מידו עיין מהרש"א בפסקא המתחלת הפקחין עד והמתרץ השיב לו דקנה מידו דכך אירע לה אבל אי הוי איירי בכתובה הי' תולין ברגילות ע"ש ודברי תימא הם ונראה כוונתו דהמקשן לא ניחא לי' לאוקמי מתני' בקנה מידו דאי הכי בנות נמי אע"כ משום דכתב לה גובה ממשעבדי ורגילות היא כל שעה לכתוב לה אבל התרצן משני משום התפסת צררי ובקנה מידו אמרינן כתובה לא מהני לגבות ממשעבדי אלא בקנה מידו לגבות בני חרי א"צ כתובה וק"ל

דף ק"ז בגמ' ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה מקשין העולם מאי פריך לר' פפא יוכל לומר דמתני' איירי בגדולה ולא ספקה ואת"ל דקושיית הש"ס אזיל למ"ד משום צררי עדיין תקשי לר"פ דהא שמואל גופא תורגמא בשמעו בו שמת ולא ניחא לאוקמי מתני' בלא ספקו ש"מ דטעמא דשמואל כדרב זביד ולר' זביד פריך שפיר דבקטנה ליכא לאוקמי מתני' מדבני כהנים גדולים תשבע דבקטנה לאו בת התפסת צררי נינהו וכ"ת לר"פ נמי אי איירי בגדולה ולא ספקה מאי טעמא דבני כה"ג א"כ לדידי' אכתי מאי משני שמואל בשמעו בו שמת א"כ לר"פ כיון דמת אינה משועבדת ליתומים א"כ מ"ט דבני כהנים גדולים. וצ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והא דקאמר מאי בייניהו כלומר מאי נפקותא בין הני תרי טעמי ולמאי צריכין להו ומשני איכא בייניהו גדולה ולא ספקה לכך צריך לטעמא דר' זביד ולטעמא דרב פפא צריכין לקטנה וספקה וזה דוחק וגם הרב המהרש"א לא פירש כך דא"כ אין מקום לקושייתו על תוס' דאימא דעיקר קושיית המקשן לר"פ דלא מהני שבועה אי לר"פ הו"ל לשנויי גדולה ולא ספקה וא"ת מ"ט דבני כהנים גדולים לטעמא דצררי צריכה שבועה דהא לפי פירוש זה ר"פ ג"כ ס"ל אליבא דשמואל טעמא דצררי (הג"ה וליכא למימר דהא בלא"ה נמי קשה על המהרש"א היכי אסיק אדעתי' דעיקר הפירכא אזלא למ"ד צאי א"כ תקשי להא דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת ע"כ ס"ל כמ"ד צאו דאי כר' זביד ל"ק ממתני' כקושית תוס' וי"ל דמשמואל ל"ק מידי דניחא לשמואל לתרץ דבריו אליבא דהלכתא כחנן והמקשה ס"ד דטעמא דשמואל כר"פ וק"ל. ע"כ לבי אומר לי לישב כל זה עפ"י סברת הרמב"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעות מזונות וכו' אף שאין שטר כתובה בידה יש לב"ד ליתן לה כיון דיש לה מזונות מדאורייתא אבל לאחר מיתה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה אף שחששא רחוקה היא מ"מ כיון שאינו אוכלת מה"ת דחיק לה אף בחששא רחוקה וכמו כן נימא לר"פ שסבירא לי' הך חשש דצררי לחששא רחוקה דבמחיים לא חש לה אבל לאחר מיתה לית לה מזונות משום חששא דצררי אף שהיא חששא רחוקה וא"כ המקשה ס"ד דבלא שמע שמת אי אפשר לאוקמי המתני' בגזילה ולא ספקה א"כ מ"ט דבני כהנים גדולים דמצרכי שבועה וע"ז משני בשמעו בו שמת ומ"מ צריכה שבועה אף למ"ד צאי משום חשש צררא לאחר מיתה ודו"ק)

אלא שיש להקשות עדיין על אידך דר"פ דמוקי ברייתא בסמוך בשמעו שמת ע"פ עד אחד הלא לדידי' בלא"ה לא קשה דאיירי הברייתא בגדולה ולא ספקה ובהך