מנחת נתנאל עח

מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן האירוסין עכ"ל ונ"ל ליישב דה"א דאמרינן אתי האי סבא תנא לי' וכו' אמר לי' אילפא הא מני ר"מ היא דהא לפי מה דמסיק דר"מ מן הנשואין הרשות בידה ס"ל שאף האב לא עלה בדעתו למסרן ביד שליש אלא עד שתנשא א"כ אזלינן בתר דעת האב א"כ מנ"ל לאוקמי הך דתני בברייתא כר"מ הני מילי במילי אחרינייתא אבל בהא אומדין דעת אביו דמינח ניחא לי' והא דאמר הכי לזרוזינהו היא דעבד ומכח ק' זו ס"ל לרש"י דאילפא ידיע לו שהברייתא דהמשליש מעות לחתנו משובשת היא דר"מ ס"ל יעשה השליש מה שהשליש בידו אפי' לאחר שנשאת דלא אמדינן דעת האב ואין הולכין אלא אחר דיבורו ומצוה לקיים דברי המת ומשו"ה אמר אילפא הא מני ר"מ דהך ברייתא מתני בי' ר' חייא ור' אושעיא ס"ל נמי דלא אמדינן דעת האב ואין נותנין להם אלא שקל גם האי סבא קיבל דבריו וגם ר"ח אמר מר עוקבא לא סותר שינויי' דאלפא אלא דאמר לא פסקינן הלכתא כר"מ דמצוה לקיים דברי המת אלא במילי אחרינא אבל בהא מינח ניחא לי' אבל ר"ח ג"כ ס"ל דהברייתא אתי' כר"מ דלדידי' לא אזלינן בתר אומדנא דעת האב ובהכי ניחא קושית תוס' ד"ה הא מני ר"מ דר"י ודאי ס"ל ג"כ מצוה לקיים דברי המת אלא דאזיל בתר אומד דעת האב משו"ה אי אפשר לאוקמי הך ברייתא כר"י אבל אי אתי' כר"מ ניחא ומזה פירש רש"י במתני' והיא אומרת לאחר שנישאת והאי במד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ר"י קתני לה ולקטנה מן הנשואין אצטריך כמו שכתבו תוס' ד"ה קטנה ודוק

דף צ"ה בגמרא וכי קנה מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלה ולפי מ"ש הב"י בסי' צ"ג דאם היא אינו טוענת מכירתו קיימת ואנן לא טענינין לה א"כ מאי פריך אימא המתני' איירי דלא טענה אלא התנא הדין מלתא חוזר חלילה אתי לאשמועינן ונראה דודאי מרישא נוכל לדחות אלא דמ"מ קשה מסיפא דקתני וכן אשה ובעלת חוב ושתי לקוחות וכתבה ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ולפי פי' מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה וכן בע"ח שאשמעינן בסיפא דלא יכול לוקח ראשון לומר שבדבריך הי' מגיע לי הפסד דבבא דסיפא איירי בגרושה בשעת גביית כתובתה והי' לבעל מטלטלין ואי לא סלקו ידו מלוקח שני צריך ליתן עיניו במטלטלין אמנם כן דסלקא ידו מלוקח אחרון הלוקח ראשון נתן דעתו ועינו על קרקע של לוקח אחרון מ"מ היא יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וכן תאמר היא לו אמאי לא תפסת מטלטלין דהא אין בטחונך על קרקע של לוקח שני מאחר שאוכל אני לומר נחת רוח עשיתי לבעלי איך לא יראת שאני ומשני בגרושה רישא וסיפא איירי בשעה שהי' כותבות ללוקח דין ודברים אין לי עמך היתה גרושה וד"ה ור"א לא ניחא לי' לאוקמינן המתני' בגרושה אע"ג דלר"א כפי' מהרש"א עדיין צריכין לאוקמי הסיפא בגרושה היינו בשעת גבי' אבל לא בשעת אמירה וק"ל

בתוס' בד"ה הא ר"מ וכו' הו"ל למימר כולה ר"י היא ובשני לקוחות דוקא אמר ר"י יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בחד לוקח לא ע"כ כלומר מתני' דהכא איירי בחד לוקח ויש לדקדק הא עדיין מסיפא קשה אשת בעלת חוב ושתי לקוחות תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ואין לומר דהסיפא איכא לשנויי בלקחה מהאשה תחלה חדא דלשון וכן הוא דחוק ועוד א"כ הדרא קושי' לדוכתי' מאי פריך תימא נחת רוח ואם היא לא טוענת אנן לא טענינן לה ומסיפא נמי ליכא פירכא דאיירי בלקח מהאשה תחלה וצ"ל דעיקר רבותא דרבי דהא כבר ראינו שלא חתמו לראשון זה הוא בברייתא דקתני לראשון ולא חותמין לו אבל במתני' בבבא דסיפא איכא לאוקמי שלא שאל ממנה לחתמה לו וק"ל

בגמרא ואי ס"ד אישתדיף בני חרי טריף ממשעבדי נהי דאבדה כתובתה ישנה מראשון מיהו תגבה. ויש לדקדק מאי פריך אימא הברייתא איירי בחד שדה כתב לראשון ולא חתמי לי' ונתבטל המקח וחור מכר הבעל לאותו שדה לשני וחתמה לו וי"ל דא"כ אמאי תני בברייתא בתרי גברא הוי לי' למימר בחד אדם דמתבטל המקח כי היכי דלא נטעי לומר דברייתא איירי בשני שדות ומיהו אבדה כתובה אפילו מראשון דאישתדיף בני חורין אינו גובה ממשעבדי אלא האמת הוא היכא דאישתדיף בני חרי טרפי ממשעבדי ודו"ק

ע"ב בתוס' וכן בע"ח וכו' וכיון שאין לשני' כ"כ פסידא וכו' עיין מהרש"א מ"ש מה שאין כן בבע"ח מלוקח דאיכא פסידא טפי ללוקח אף בחיי המוכר עכ"ל כונתו דהלוקח ראשון יאמר להאשה שבדבריך אתה גרמת לי היזק דבבא דסיפא איירי בגרושה בשטת גביית כתובתה דאי מיתמי לא משתעבדי לבע"ח מטלטלי והי' לו לבעל מטלטלין דאי לא סלקא ידה מזה מלוקח שני הי' נותן עיניו במטלטלין אמנם כן דסלקה ידה מלוקח שני הלוקח ראשון נתן דעתו מלבו על קרקע של לוקח שני ודו"ק

דף צ"ו ע"א בתוס' ד"ה יתומים וכו' אפי' מאן דלית לי' לר' יוחנן וכו' עכ"ל צריך ביאור הא ר' יוחנן גופא בעי בדברים אלו אך למותר ונראה שהצרכו לזה ע"פ שיטת הרי"ף והובא באריכות ברא"ש פ"ק דב"מ סי' מ"ד בשם הרמ"ק לתרץ דברי דר"י ושמואל לא פליג וכר"י נמי מוקי מתני' במקום שאין כותבין כתובה ע"ש באריכות וק"ל

ע"ב בגמרא אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא וכו' אין להקשות לפי' רש"י אמאי לא מפליג כשלא נישאת ואינה ניזונת שעברה למזונות דלהבא משום דתנא מילתא דפסיקא לי' נקט ובהווה ומסתמא כל זמן שלא נישאת תובעת מזונת דלהבא וכשניסת ע"כ תובעת מזונות שעבר וק"ל

ברש"י ד"ה ר"י סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי והיא תחזיק בהם לצורך מזונותיה וכו' תחשוב כל מה שמכרה למזונות וכו' עכ"ל אע"ג דמזונות שלעבר הוא ולרש"י דוקא מזונות דלהבא מבעי' לי' י"ל דזיל בתר טעמא משום דשתקה שלא תבעה מזונות מוכח דהדין עם היתומים שאומרים נתנו הכא לא שייך האי טעמא משום לפי שמכרה נכסה ודו"ק

בתוס' ד"ה ור"י סבר נכסי וכו' והכא לעולם יש ללקוחות להם לאסוקי דעתייהו משום כתובה להניח בני חורין וכו' עד וי"ל דזיל בתר טעמא עד וי"ל דהוי כמו אישתדיף בני חרי וכו' עכ"ל ותמה א"כ לא שבקת חיי' שלא יקנה אדם מבעל אשה וי"ל ע"פ מה דתני בברייתא בסמוך מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמוך לה שתגבה מן השאר וא"כ בתחלה כשלקחו הלקוחות די אם הניחו בני חורין בכדי שיעור כתובה ודוק: