מנחת נתנאל סא

בעיני אדרבה הלא דברי התוס' עולה כהוגן כמו שפרשתי וק"ל וזה פשוט

בגמרא אי תנא אוסרת הצעה דשמעתא עיין במהרש"א בזה אלא שבסוף דבריו ומשני דאי הוי נמי קתני הכי ה"א אכתי דמשו"ה קתני אסורה לחלוץ לרבותא דאפילו במקום מצוה אסורה ומכ"ש שלא במקום מצוה דאסורה כמ"ש תוס' ע"כ. אמנם לא צריכנא להאי דהתרצן משני מאי קעביד וצ"ל אי אתה אומר חולצת מתיבמת. וא"כ כיון דבמקום מצוה וכו' ואין להקשות הא קתני אסור לחלוץ משמע דבעלמא מותר הצרה דילמא בעלמא נמי אסור והאי דקתני אסורה לחלוץ משום כיון דחולצות מתיבמת ודו"ק

ע"ב בתוס' ד"ה טעמא ותימא לר"י וכו' עד ואצטריך עלי' למיסר לאשמועינן דבעלמא דחי' וכו' הקשה אדומ"ר הגאון האיך איכא למימר הכי א"כ ל"ל סמוכין דגדילים דדוחין הלאו דלא תלבוש הא בעלמא עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת והאי דאמר ותו ל"ת גרידא מנ"ל דכתיב כולי' סיומא דמקשן היא להחזיק קושיא ראשונה כדי שלא תקשו עליו קושיית תוס' על דרך אחר ג"כ יש לפרש דהמקשן הביא ראי' לדבריו דלא כקושיית תוס' באמרו ותו ל"ת גרידא מנ"ל וצ"ל דכתיב לא תלבש קשה דילמא איפכא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז וצ"ל דא"כ לשתוק קרא וממילא ידעינן דלא דחי עשה בציצית לאו דכלאים וכן כתבו התוס' ד"ה דכתיב אבל אי כסברת הסברא חוץ דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בה כרת א"כ קשה נימא איפכא אלא דלא כקושיית תוס' ודו"ק וצ"ע

דף ד' ע"א בתוס' ד"ה וכי מפני שסמכו וא"ת דילמא הכא דלא דריש סמוכין משום ג"ש וכו' והקשה אדומ"ר הלא דברי הש"ס עולה יפה דלא כמו שהבינו תוס' דההכחה היא דאי דרשינן סמוכין למה למילף מכשפה מאוב וידעוני אלא דכוונת הגמרא היא דאי ס"ל לר"י סמוכין א"כ ל"ל דמיהם בם גבי בהמה הא איכא למילף מסמוכין דמכשפה ומכשפה נלמוד מאוב וידעוני כמו שדרש ר"י אלא וודאי דלא דריש ר"י סמוכין והיא ק' עצומה וצ"ע. ואפשר ללמוד סוגי מדברי התוס' דס"ל דגזירה שוה עדיפא מדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד וא"כ דברי התוס' עולה כהוגן וק"ל

בתוס' ד"ה דא"כ לכתבי' גבי עריות וכו' עד אי נמי כיון שהלמד נכתב במקומו לא חשוב מוכח ר"ל דהלמד היא מכשפה והיא נכתב במקומו וקשה נמי ע"ד שכתבתי לעיל דלפי האמת לר"י קשה ל"ל דמיהם בם גבי בהמה דבסקילה הא ידעינן מדסמיך למכשפה והיכא דמוכח דריש ר"י סמוכין ולפ"ז הבהמה יהי' הלמד ולא נכתוב במקומה גבי עריות אלא דמוכת למדרש סמוכין. ולפי מה שכתבתי נ"ל ביושב קושית אדומ"ר עדיין הקושיא הזה במקומה עומדת וצ"ע לפע"ד

דף ה' ע"א בתוס' ד"ה ורבנן מנ"ל המ"ל דלא סברו כר"י ולא בעי שיהי' מוכח או מופנה ולפי מ"ש לעיל ביושב קושיית תוס' ד"ה טעמא דכתב וכו' יש לפרש באופן נכון דה"ק תינח לתנא דבי ר' ישמעאל ר"ל לרבנן קשה מה פריך עלי' ל"ל דילמא איצטרך עלי' להורות דבעלמא דחי' וא"ל כמו שתרצתי לעיל דא"כ למה לי סמוכין דכלאים דהא אפי' ל"ת שיש בה כרת נדחה מפני עשה וכ"ש ל"ת גרידא דאיכא למימר באמת לא נכתוב מפני הסמוכין לדרש רק לגופי וכ"ת דמופנה ה"מ לתרץ לתנא דבי ר"י אלא לרבנן לאו מופנה לידרש סמוכין וא"כ איכא למימר דאתי עלי' למדרש דבעלמא דחי עשה ל"ת ודו"ק

בגמ' ואכתי אצטריך וכו' יש להקשות אכתי תיתי מראשו וכ"ת דהיא לאו שאינו שוה בכל תיתי באם אין ענין דנילף מזקנו. וי"ל דיש לצדד דלאו גבי זקן כהן היא קיל מלאו דלא תקיפו פאת ראשכם כך משמע בנזיר. וא"כ וודאי אצטריך ראשו לגופו ואי אפשר למיגמר מיני' דלאו שאינו שוה בכל היא. אך תירץ זה אינו מספיק דא"כ קשה מאי דאמר בשמעתין איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה הא איכא למילף באם אין ענין מזקנו דלא לכתוב ותיתי בק"ו מראשו דנדחה הלאו דהיא בישראל לכ"ש לאו דכהן א"ו באם אין ענין ע"כ הצרכנו לתרץ באופן אחר דאי לא כתיב ראשו לא הוי ידעינן כהן מצורע וזקנו הוי מוקמינן במסתבר במצורע ישראל לכך צריך ראשו במצורע ישראל ואתי' זקנו לכהן מצורע וכה"ג לקמן ודו"ק

בגמרא דאלת"ה וכו' ברמב"ם פ"ו דין ט"ו מהל' נזירות כתב וז"ל מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חליטו אינו עולים לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהם ובטיל הקדושה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהיא תער לא יעבור ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותו עכ"ל א"כ לפי דברי הרמב"ם איך אמור כאן דאלת"ה נילף מנזיר דעשה דותה ל"ת ועשה הא לדברי הרמב"ם לא נדחי אלא ל"ת וגם תמוה למה לי' לפרש מדעתו תורה חדשה ולמה לא כתב הטעם דישנו בשאלה וכבר השיב הראב"ד בזה וצ"ע

דף מ"ו ע"א וע"ב בתוס' ד"ה כשטבל ולא מל כ"ע לא פליגי וא"ת ור"י אדמודה לי' אדוי' לפלוגי עלי' ולפלוגי דנקט טבל דמודה ר"א ולא נקט מילתא דפליגי בה וכו' עכ"ל ולי נראה לתרץ קושיית ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחידושו על האי דקאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה אימא בהזיה וניחא לי דהא ר"י ס"ל דאין הזאה בלא טבילה ועדיין קשה לר"א טבילה באמהות מנ"ל אימא בכניסתן תחת כנפי השכינה היתה בהזיה דהיא לא ס"ל הך סברא דאין הזי' בלא טבילה וצ"ל דלר"א בלא"ה לק"מ דהא בפ' ארבעה מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דמקבלין גרים בזמן הזה וזה אי אפשר לומר דווקא זכרים ולא נקיבות וא"כ הזיה בזמן הזה ליכא וא"כ במה יכנסו אלא ש"מ שהנשים נכנסין תחת כנפי השכינה בטבילה ולא בהזי' אבל ר"י שקאמר בהדיא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו ע"ז צריך הרשב"א לתרץ דלר"י כולה מילתא יליף מאמהות דהיא ס"ל דאין הזי' בלא טבילה ולפ"ז אין מקום לקושיתם אם ר"י נקיט טבל דמודה בי' ד"א מ"מ ממה דקאמר ולא מטעמי' אלא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו ש"מ דס"ל דאין הזי' בלא טבילה ממילא נשמע מדפליג על ר"א בהא דמל ולא טבל לא הוי גר דאבותינו הי' להם מילה וטבילה כיון דאין הזי' בלא טבילה ודו"ק היטב. אלא ע"ז יש לפקפק דמ"מ ה"ל לר"י לחלוק על ר"א במל ולא טבל דלא הוי גר ואנא ידענא דטעמי' דר"י דבאבות נמי טבילה וכיון דאין הזי' בלא טבילה אבל לפי מה שאבאר דעת הרמב"ם בסמוך לק"מ דאי הוי פליג ר"י במל ולא טבל לא משתמע מיני דסבר לי' דאין הזי' בלא טבילה אלא דמשו"ה מצריך